למה לונדון קולינג דווקא

כששאלו אותי "איך אתה רוצה לקרוא לבלוג שלך", לא חשבתי לרגע. התשובה היתה מיידית. אינסטינקטיבית ממש. "לונדון קולינג", אמרתי. "זה גם אנגלופילי, זה גם אחד האלבומים שעיצבו אותי וגם לונדון היא העיר שתמיד מחכה לי".

"לונדון קולינג" מצע פרוש פוליטי, חריף, רזה, מהודק, עטוף בתמהיל של פאנק, סקא, רגאיי, רוקבילי, גיטרות, זעם, שמאלנות אדומה, סוציאליזם אנגלי אמיתי, ניפוץ גיטרת באס לרסיסים, עטיפה שהיא הצדעה לאלביס פרסלי, עם להיט בועט, ועם לונדון שונה, לונדון קוראת, סימון של נקודה בזמן, זמן אחר.

שמו של האלבום ושל שיר הנושא שפותח אותו נלקחו ממילות הפתיחה בתוכנית של ה-BBC והיוו איזכור לפתיחת שידוריו של שדר הרדיו האמריקאי אדוארד מורו ששידר במלחמת העולם השניה לארצות הברית מלונדון המופצצת. בהתאם לכך, שיר הנושא הוא בעל אופי אפוקליפטי ומנבא שואה גרעינית, עידן קרח חדש, שטפון ורעב. האלבום היה כפול, אבל חברי הקלאש התעקשו למכור אותו – על אפה וחמתה של חברת התקליטים – במחיר של אלבום רגיל. כך עושה להקה שמאלנית, סוציאליסטית, עם תפיסת עולם, אג'נדה, עמוד שדרה תרבותי וערכי. הצורה תואמת את התוכן.

ואם מדברים על הצורה, הנה הסיפור על העטיפה האייקונית של האלבום הזה.

הצלמת של ה-NME (ניו מיוזיקל אקספרס), פני סמית, התלוותה לקלאש בסיבוב ההופעות באמריקה. בספטמבר 1979 הלהקה הופיעה ב"פלדיום" בניו יורק. הקהל היה שקט, מרוסן ומנומס מדי. על הבמה הקלאש הזיעו וירקו את הנשמה שלהם. לסמית הצלמת נותר עוד צילום אחד כדי לגמור את הסרט, קודאק כרום. היא אורזת את הציוד שלה. ההופעה מגיעה לסופה. משהו גורם לה להשאיר את המצלמה ביד. הבסיסט פול סימונון מתוסכל. "לא שמעתי את עצמי כל ההופעה", הוא יספר בסרט שנעשה על יצירת האלבום, "היה לבאס סאונד מוזר כזה, עמום, והקהל היה קפוא. פתאום זה היה ברור לי שאנחנו לא The Who ואנחנו לא הולכים לכבוש את אמריקה".

אז לסימונון, שנולד וגדל בשכונת בריקסטון שבדרום לונדון, נותרה רק דרך אחת להרגיש בכל זאת כמו מישהו שעשה את זה והצליח בענק באמריקה. הוא מניף את הפנדר באס שלו, וכמו פיט טאונסנד מ-THE WHO, גם סימונון מרסק את הגיטרה שלו על הבמה בעצבים. כשהוא רוכן קדימה והבאס באויר פני סמית לוחצת את הקליק האחרון שלה. הסרט נגמר. פני סמית צילמה 10 סרטים ו-360 תמונות בסך הכל בהופעה הזו. אבל הפריים הזה, האחרון והאינטואיטיבי, הפך לעטיפה של "לונדון קולינג".

שימו לב לעיצוב. מחווה רבת-רושם לתקליטו של אלביס פרסלי. הטיפוגרפיה של האותיות, הצבעים ורוד-ירוק, אלביס עם גיטרה אקוסטית, מנגן, עוצם עיניים ושר, פול סימונון מרסק פנדר באס על הבמה הניו יורקית בזעם. רוקנרול בשנות החמישים ובשנות השבעים. מכל בחינה שהיא, מדובר בעטיפה גאונית לא פחות מהאלבום שהיא עוטפת.

 

יש משהו בשנה האחרונה של כל עשור. ב-1959 באדי הולי מת אבל מוריסי, רוברט סמית מהקיור ופרי פארל מג'יינז אדיקשן – נולדו. ב-1969 נחת אדם על הירח, התקיים פסטיבל וודסטוק, THE WHO שידכו את האופרה עם הרוק והוציאו את "טומי" והביטלס הקליטו את השיר האחרון שהיה קצה של הלהקה: "ובסוף, האהבה שאתה נותן שווה לאהבה שאתה מקבל". ב-1989 הקיור הוציאו את דיסאינטגריישן המופתי והסטון רוזז ממנצ'סטר פרצו עם אלבום בכורה ממוטט.

שנת 1979 הייתה שנה חשובה ביותר. חוץ מהווקמן, שהומצא בשנה הזו וכבש מיליוני אזניים רעבות במערב, ב-1979 יצאו לחנויות האחרון של לד זפלין, התקליט של ניל יאנג שניבא את הגראנג', "החומה" של פינק פלויד ו"לונדון קולינג" של הקלאש. ארבעה אלבומים חשובים מאין כמותם. וכשאתה בן 16, בלי כסף, בלי חברה, גר בפרוורים שלא קורה בהם כלום, ובשביל רוב המורים בבית הספר אתה לגמרי שקוף – התקליטים האלה היו הנחמה, המילוט. כל עטיפה הייתה שער לעולם רחוק ואחר.

בדצמבר 1979, שישה ימים לפני שמלאו לי 16, יצא "לונדון קולינג" של הקלאש – והיה זה כמו לחוות נחיתת אסטרואיד – ברור היה לחלוטין שלא יהיה ניתן להחזיר את הזמן לאחור.

"לונדון קולינג" היה קריאה למהפכה, ביטוי של שאיפה לשוויון, זעקת קולם של בני מעמד הפועלים, עם "רבולושן רוק", "ג'ימי ג'אז" והשיר המיתולוגי שמיק ג'ונס שר, הרצועה האחרונה, Train in Vain שהוקלטה אחרי סיום העבודה על האלבום, ולכן לא הודפסה על העטיפה.

אחרי שני תקליטי פאנק מעולים, הקלאש רצו משהו אחר. לפרוץ את תקרת הזכוכית. להחזיק ביד אחת המושטת לאחור את העבר הפאנקיסטי הקרוב, את הזעם והאש הבוערת בשכונות, ומצד שני לשלוח יד אחרת אל העתיד. אל שנות השמונים. האזינו לנשפנים ב־Rudie Can't Fail ולהרמוניות הקוליות. לפסנתר המדהים ב-The Card Cheat או לחיבור שבין המקצב חסר-המנוחה לבין השירה האנגלית והיפה ב- Lost In Supermarket. ברור מיד שהקלאש מבינים שהפאנק, בתצורתו הקודמת, גווע. 1979 היא השנה שהחלה במותו של סיד וישס מ"סקס פיסטולס", המשיכה בבחירתה של מרגרט תאצ'ר השמרנית לראשות הממשלה והסתיימה באלבום המושלם של הקלאש, שחתם את שנות השבעים וסימן את מה שעומד להיות בשנות השמונים.

הייתי בכיתה י"א. נסעתי לתל אביב באוטובוס, נכנסתי ל"בית התקליט", שילמתי וקניתי את לונדון קולינג ויצאתי מיד, חזרתי הביתה לשמוע אותו. האלבום הזה שהוא שינה את חיי, מכיוון שהוא שינה את הדרך שבה תפסתי את כוחו הפוליטי והמוזיקלי של הרוק. גם אם היה זה האלבום היחיד שהקלאש היו מוציאים בחייהם, הוא היה מקנה להם בצדק את התואר אחת הלהקות האנגליות הגדולות בכל הזמנים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נעם  On 07/05/2012 at 5:10

    זמן וידוי ……………. לא אוהב פאנק ולא ממש שומע פאנק , אין לי פאנק בבית. קיבלתי את לונדון
    קולינג ב-83' מחבר אנגלי של אבי ( הוא היה אז בן 70! ) ולא הצלחתי להקשיב , ניסיתי עשור אחר כך וגם לא הצלחתי ושוב ב2003 . בזכות הבלוג אקדים את הנסיון הבא במקום לחכות ל2013…….

  • שרון רז  On 07/05/2012 at 5:27

    מזדהה. אלבום גדול של להקה ענקית. ו
    הסיפור על הצילום, האחרון בפילם, מדהים.

    שרון
    http://sharonraz.wordpress.com

  • אופיר  On 07/05/2012 at 8:37

    עברה בי צמרמורת כשקראתי את הפוסט הזה… הטקסט שלך עוצמתי לא פחות מהאלבום.

    • אסף ברקת  On 07/05/2012 at 11:53

      מצטרף למילים של אופיר. פוסט מרתק וגם איכשהו קצת צובט בלב, כמו לא מעט מהפוסטים בבלוג הזה, שמבטאים ערגה לזמן אחר או למקום אחר (או לשניהם ביחד…)
      לונדון קולינג…

  • איילת  On 07/05/2012 at 15:25

    הרשימה הזאת מעוררת אצלי יותר מדי מחשבות, זכרונות ומלים שמטפסים אחד על השני ולא מצליחים לצאת.
    למתעניינים בתקופה, במוסיקה ובפוליטיקה החברתית שלה, כדאי לקרוא את:
    Subculture: the meaning of style מאת Dick Hebidge,
    שיצא בעברית (בתרגום לא מספיק טוב, למרבה הצער), בשם:
    תת-תרבות: פאנק. משמעותו של סגנון. (דיק הבידג', הוצאת רסלינג).

    • רוני  On 07/09/2012 at 13:49

      ספר מעולה מאוד מומלץ – לחובבי תרבות , מוזיקה כתרבות , סוציולוגיה וחברה אנושית ואכן הגירסה הישראלית מאוד לא מומלצת וגם לא עטיפתה (למרות שאני מעריך מאוד את ה.רסלינג)

      • רוני  On 07/11/2012 at 12:19

        במילים אחרות אני ממליץ כמובן לקרוא אותו באנגלית ( אפשר להזמין ברשת )

  • יוסף ע  On 07/05/2012 at 15:51

    שוב תודה, היו פרטים לא ידועים ומעניינים בכתבה זו,
    הקטע של העטיפה ענק, לא ידעתי שזה סימנון, אבל מתאים לבאסיסט המתוק הזה. דרושה גם כתבה על אלבומים משולשים, כולל של הקלאש, אבל זה כבר קצת מתיש וארוך.
    עוד כתבה מעניינת שעדיין לא מצאתי ביזראלי פרס היא על מקומות הבילוי המשובחים ברחבי הממלכה המאוחדת אהובת שנואת נפשנו, בכל זאת הם כובשים, ה
    היו שם מספר נספחי תרבות של צהל בשנות התשעים עם מגבעות וכומתות, שגם כתבו בעיתוני ארצנו, מגיע לכל קוראי הבלוג להכיר מקומות מעניינים שהיו ואולי עודם אין דה יו קיי

  • דרור, לונדון.  On 07/05/2012 at 19:05

    לונדון היא העיר המדהימה והנהדרת ביותר בעולם, ואי אפשר לחוות את כל פניה, המשתנות מידי יום, גם אם גרים בה שנים רבות כמוני. ואיני רוצה להזכיר את מזג האוויר העכשיווי, כדי לא לזרות מלח על הפצעים…
    גם מבלי לנסות ולהזכיר את מאות האירועים המתרחשים בה ממש היום (ובכל יום), ניתן רק לציין שהערב, למשל, באמפיתיאטרון הפתוח שליד ה'סיטי הול' מוצגים לקהל הרחב, חינם אין כסף, שלושה מחזות העוסקים ביוון העתיקה ('הסוס הטרויאני', 'אגממון', ו'אורסטס'), באנגלית מודרנית ובצורת מחזמר, ומשמסתיימות שלוש ההצגות, נפתח הלילה רשמית גורד השחקים, ה'שארד' (המתנשא מעל לאותו 'סיטי הול'), בתצוגת אור- קולית של מוסיקה (הפילהרמונית של לונדון), אורות ולייזרים המוקרנים על כל בנייניה החשובים של בירת הממלכה.
    כך שכל חובבי הז'אנרים השונים בכל הסוגים והצורות השונות של האמנות- באים בלונדון על סיפוקם המלא. ב(לא הרבה) 'דם, יזע ודמעות', יכול כל החפץ בכך לחיות בעיר המופלאה הזו, ולא רק לחלום עליה (ולגור בגני תקווה או בכל מקום אחר). מומלץ…

  • נהייהעמומה  On 07/06/2012 at 17:25

    אז עכשיו הבנתי.
    מאחר והסברת כל כך יפה ומרגש.
    כלומר, חשבתי שהבנתי גם קודם לכן, אבל מסתבר שלא.
    העטיפה נהדרת וזה עוד לפני שנוגעים בתכנים.
    מתה על לונדון…שנתיים בלי להיות שם זה סוג של מוות קטן:)

  • אורלי  On 07/07/2012 at 13:30

    בועז ג'ון,
    לונדון קולינג הוא אחד משירי הפאנק רוק האהובים גם עלי. אמנם התוודעתי אליו כמה שנים אחריך, אך גם בי הוא היכה בעוצמה גדולה כאשר שמעתיו לראשונה. עד היום אני יכולה להקשיב לו שוב ושוב, להרגיש את האנרגיות העצומות האלה שהוא מציף אותי בהן, להתמוסס מהצרידות הכל כך סקסית ואותנטית של הסולן, לזעום דרכו את הזעם והתסכול הפרטיים שלי ולהרגיש אחר-כך סוג של קתרזיס.

    עם זאת כמו שאתה ואני שייכים לצד שהאזנה למוזיקה היא לחם חוקו הנפשי הקיומי יש מיעוט ששייך לצד שיצר אותה (נכון, גם אתה התעסקת ביצירה מוזיקלית – אבל כוונתי לקלאסיקה מוזיקלית).
    כלומר אנשים לא נולדו שווים ולא אמורים להיות שווים. אנשים שנולדו כשרוניים יותר ויצרו וייצרו בכל תחום משמעותי שהוא חייבים להיות מתוגמלים בהתאם.

    ההסטוריה מוכיחה שכל מדינה שהנהיגה משטר שמאלני ולכפות שיויון בין בני אדם כפתה על אזרחיה חיי דיכוי ועליבות נוראיים. עוד לא גיבשתי לי את אופיה המדיני של מדינת אוטופיה שלי אבל אני בטוחה שהומניזם יהיה ערך עליון בה ושלאור נסיון העבר לא יתנוסס בה דגל אדום (חוץ מימים סוערים במקצת על סוכת המציל בחוף הים).

    בחיבה עמוקה
    אורלי האפגנית (ילידת שכונת שפירא).

    • בועז כהן  On 07/07/2012 at 14:58

      להיפך, אורלי.

      ההסטוריה מוכיחה שכל מדינה שהנהיגה משטר ימני קיצוני וכפתה אי-שוויון בין בני אדם כפתה על אזרחיה חיי דיכוי, אלימות, השפלה.

  • avha  On 07/07/2012 at 18:25

    נפלא. ותודה על סיפור העטיפה. אין כמו אינטואיציה נשית:)

  • אורלי  On 07/07/2012 at 18:33

    בעז ,האם השתמע מדברי שהחלופה הבלעדית לשלטון שמאלני היא שלטון ימני קיצוני? לחלוטין לא. מדבריך אכן משתמע שזו החלופה היחידה. אפרופו שמאלנות אדומה,יש לנו דוגמא רלוונטית לימינו למדינה שיויונית אדומה:צפון קוריאה.מדינה סוריאליסטית הניראת לקוחה מז'אנר סרטי אימה עתידניים,שם כל אזרחיה (חוץ מהמקורבים לצלחת כמובן)כל כך שווים . שווים בעליבותם,באומללותם ובשטיפת המוח שהם עוברים. במחילה מכבודו של טולסטוי גם האומללות,לעיתים פנים שווים לה . אז כדי לתקן עוולות כלכליות לא חייבים לערוג דווקא לחלופה האדומה ,ובאותה מדה גם לא לשלטון ימני קיצוני. בעז ,עיקר ענינו של הבלוג שלך הוא בחיפוש אחר הזמן האבוד דרך מוזיקה ,ספרות אמנות ואנשים אהובים ,וככזה הייתי רוצה להתייחס אליו בהמשך. אורלי.

    • בועז כהן  On 07/07/2012 at 18:36

      לא דיברתי על קיצוני, לא דיברתי על "שמאלני" או "ימני". אני לא שופט דברים במושגים צרים כמו "שמאל" או "ימין". אני מדבר על חמלה, אמפתיה, צדק, שוויון. הגינות. אלה מושגים שקרובים אלי יותר מ"שמאלני" או "ימני".

    • בועז כהן  On 07/08/2012 at 13:17

      לא השתמע מדברייך שכך. לא.

      אבל אני באמת מבקש לנהל את הדיון מחוץ ל"שמאל" או "ימין", ברשותך.

  • דותן  On 07/08/2012 at 9:16

    מדהים!!!
    ברוס ספריגסטין הגדול פתח את ההופעה שלו בהייד פארק ב2009 עם ביצוע מדהים ל LONDON CALLING .

  • יוסף ע  On 07/08/2012 at 16:14

    המלצות לקיץ למסייר ולמסיירת ציידי המוזיקה וביגוד הוינטאז' בלונדון בקיץ – מבחר זכרונות

    איזור קמדן לוק – האתר המוכר והקלאסי לשכיות החמדה של חובב המוזיקה ולחובבת ביגוד ידשני

    איזור קנסינגטון – דווקא משם יש זכרון מסוים מאמצע הניינטיז כשעזבתי את תחום העיר והמושב הישראלים לבדוק מהי אינגלאנד, אני זוכר שהסתובבו שם מלא פליטות מיוגוסלביה שבדיוק התפרקה במלחמות מאוד קשות. הבחורות כמובן יפות יותר מהאנגליות הבריחו איתן בגדי וינטאז', איכות בד מעולה ( ואני לא מהמבינים) תענוג לסוחרת התלאביבית המצויה ( המחירים שם אבל היו יותר בסדר)

    איזור הציד המוזיקלי אולי האהוב עלי בלונדון הוא סביב פורטובלו רואד בואכה תחנת הלאדברוק גרוב
    שם מתנהל מסחר ענף בתקליטים יפהפיים ואם זכרוני אינו מטעני באיזור שוכנת החנות האגדית של ראף טרייד. חנות אהובה עלי במיוחד היא " הונסט ג'ון" ( חנות מעולה עם לייבל מעולה), שם גם משתחררת המסיירת חובבת הביגוד לסיבוב איתור בגדים בזמן שהמסייר בודק את מדפי החנות הלא מאכזבים
    יש עוד אתרים נפלאים במרכז לונדון למסייר ולמסיירת אבל על כך אולי בעתיד.

    כמובן גולת הכותרת של סוף הקיץ הלונדוני הוא קרניבל נוטינג היל,
    באנגליה ישנם מספר ימים בשנה שקרויים חג הבנק( עדין לא התעמקתי בהיסטוריה של החג). בניגוד לישראל שם הבנק לא תוקע לך את הקומרשיאל שלו בכל חור כשהוא מחנם אותך.
    באחד מחגי הבנק הללו בסוף אוגוסט מתרחשת , מסיבת הרחוב השווה בעולם כנראה ובטוח עם מערכות הקול הכי שוות.
    הענין בלאנדן ששם מעריכים את השחורים ונותנים להם את הבמה. בנוסף כיאה לחגיגה מוגש אוכל על האש כמיטב מסורות פזורת הג'מייקנים, קרי עוף, תירס ועוד מיני טובין. בארץ אולי אפשר להקביל את האירוע המשמח לחפלות החינמיות שהתקיימו קצת בקטן יותר בכרם התימנים בשנים היפות פה עם הזמירים של השכונה, נדמה לי שהאוכל רק טיפה אחר.

  • יוסף ע  On 07/11/2012 at 21:04

    עוד זכרון מחובב לונדון אפרופו ערועהאורנג'קר-אש גלובס המתרחש בעיר בירה אחרת-
    בלונדון נכחתי באירועים חביבים צנועים של אמנים גדולים ומשפיעים על התרבות והמוזיקה, אם זכרוני אינו מטעני ( אני מתבייש לומר כבר כמה זמן לא הייתי בלאנדן) באיזור קנסינגטון יש קומיוניטי סנטר, מה שנקרא אצלנו מתנ"ס, שם קלטו אוזניי ועיני את האחים לבית רנגייד סאונדוייב, עלה איזה כמה פאונד כניסה, בירה עוד קצת פאונדים, מוזיקה לרוחי ולרוח קהל הנוכחים.
    לא ראיתי שלט פרסומת של בנק, עיתון סלפון וכו'. קהילה של אמנות, מוזיקה לא משנה מה ביצירה לא חייבת את הספונסריאדה הזו,

  • יוסף ע  On 07/11/2012 at 21:28

    הזכרון בגד בי וכך גם הגעגועים ללונדון כנראה עשו משהו
    המתנ"ס שצוין למעלה הוא באיזור נוטינג היל ולא בקנסינגטון ( היוגוסלביות סינוורו אותי )- לידיעת המשלחת הישראלית לאולימפיקס וגם לנופשים חובבי התרבות

  • נעם אשד  On 07/14/2012 at 19:27

    חזרתי שוב לתקליט , הפעם בהפוך התחלתי מהצד הרביעי אחורה , אחרי 3 צדדים אני קצת מתבייש , זה פאנק זה ? אולי שני קטעים עד עכשיו. ברור שאני מכיר חלק מהקטעים ממקומות אחרים , אבל יש לי כמה תגליות חדשות , מי שקרא את הפוסט שלי למעלה מבין שלמעשה זו הפעם הראשונה שהויניל השני עלה בכלל על הפטיפון , כמעט 30 שנה אחרי שנקנה!

    • בועז כהן  On 07/14/2012 at 20:24

      לונדון קולינג הוא אלבום הרבה יותר גדול מ"אלבום פאנק". הוא אלבום מכונן. אלבום השינוי. המעבר מהפאנק אל העולם החדש והשער למוזיקה החדשה שהקלאש עשו ב"סנדיניסטה". "לונדון קולינג" הוא הסגירה של שנות השבעים וההתחלה של שנות השמונים.

      • נעם  On 07/15/2012 at 5:40

        יותר קל לי להבין היום למה אתה מתכוון , והכיף הגדול במוסיקה שתמיד אפשר להקשיב שוב.
        אי אפשר יהיה כנראה לקבל את תחושת הראשוניות שקיבלת בזמן אמיתי כי היום מכירים את הדברים שהתפתחו במוסיקה לצד ומאז הקלאש . הביאו את מהפיכת הרוק הבאה !

  • תמיר  On 07/24/2012 at 16:21

    איזה כיף לקרוא אותך!!! אמיתי.
    תודה.

  • lipaz  On 12/03/2015 at 13:08

    מקסים וכל-כך מעניין לקרוא. כמה שאני אוהבת לשמוע אותם, עכשיו, אחרי כל מה שכתבת… אפילו קצת יותר… 🙂

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: