ואלה ההורים שלי

"זה שיש לך ילדים לא עושה אותך הורה, כמו שאם מישהו מחזיק פסנתר בבית, זה לא עושה אותו פסנתרן". לעתים קרובות אני נזכר בפתגם הזה. אתמול נזכרתי בו בעוצמה רבה יותר, בגלל הטור הנוגע ללב והאמיץ של דנה ספקטור ("7 ימים", עמוד אחרון, 15.6.2012) שעסק ביחסי אם-בת ואיך האמא היא גם בת, הנתונה בין שתי מערכות יחסים כפולות, עם אמה ועם בתה.

תהיה: מה הופך אותנו להורים? כל אחד יכול לעשות ילדים, אבל מה מעבר לזה? האהבה שאתה מרעיף? הדאגה שאתה דואג?

ומה קורה כשהם מגיעים לגיל 18 ולמעשה יוצאים מכלל שליטתך, לכאורה, ולא אמורים לשאול אותך שום דבר, על כלום, והם עצמאים לחלוטין – מה מהות הקשר בינך לבין מי שגידלת והבאת עד לשלב שבו הם עצמאים לגמרי?

כתב אוסקר וויילד ב"תמונת דוריאן גריי": הילדים אוהבים את הוריהם; כשהם מתבגרים הם שופטים אותם; לעתים הם סולחים להם. ואני תוהה על מה ישפטו אותי, על מה יסלחו לי – כי בסופו של דבר אני מחפש רק את הטוב ביותר.

בנקודת הזמן הזו, אני בין הילדות המתוקות שיש לי לבין הילדות המתוקה שהיתה לי.  אומרים שאין שלמות, ואולי גם הוריי לא היו מושלמים – אבל בשבילי היו ההורים שלי לגמרי מושלמים באי-מושלמותם. המכלול היה יותר מכפי שמישהו יכול לצפות לו ולאחל לעצמו.

הורים הם הגרלה לא מודעת ולא מכוונת. אתה נולד למי שאתה נולד ואין לך שום זכות בחירה בסוגיה הזו.  רוב רובם של האנשים שפגשתי ב-30 השנים האחרונות, מאז התגייסתי לצבא והתחלתי באמת לפגוש אנשים, טענו טענות קשות וחמורות, מרות ועצובות, נגד הוריהם. רובם לא היו מרוצים. רובם המכריע ברח מהבית בהזדמנות הראשונה. האנשים שפגשתי בצה"ל, במערכות העיתונים, בנסיעות, בראיונות, בדרכים, האנשים שהזמנתי הביתה, הבחורות והנשים שיצאתי איתן, רובם ככולם תמיד התלוננו שהוריהם היו קשים איתם מדי, או שלא אהבו אותם מספיק, שכפו עליהם דברים, ציפו מהם, התאכזבו מהם, ירדו עליהם, ביקרו אותם, לחצו אותם. "אתה לא מבין?!" זעקה כלפיי מישהי שיצאתי איתה פעם, "אתה הלא נורמלי, לא אנחנו. אתה זה שגדל במשפחה לא נורמלית. אנחנו הנורמה המבאסת. אנחנו הסטנדרט העגום".

לא היה לי מרד נעורים. הכי רחוק שהגעתי עם המרד היה לשמוע בחדר תקליטי רוק רועשים בווליום שאיים למוטט את הבנין כולו.

אי אפשר היה למרוד בהורים שלי, כי הם היו מגניבים באמת. כשאמרתי שאני לא רוצה לצאת לטיול השנתי, הם פשוט אמרו: "אז אל תצא. תישאר בבית ותקרא ספרים". כשרציתי אופנוע הם דאגו, אבל עזרו לי לקנות אותו. כשהארכתי שערי עד למתניים, כמעט, הם ביקשו שרק אקפיד לחפוף לעתים קרובות. כששמעתי מייק אולדפילד או פינק פלויד, הם רצו לדעת איך קוראים ליצירה. כשהייתי מכונס בעצמי וקודר, הם הציעו שנלך להצגת חצות ב"פריז" או "בית לסין", לסרט של פליני, או קן ראסל. הם האמינו אמונה עזה בתרבות ואמנות כסוג של ריפוי נפשי, תוכן אמיתי, דת חילונית.

לא היה דחוף להם למשמע אותי, אבל כן היה חשוב להם שאחפש משמעות בדברים שאני עושה. הם מעולם לא ישבו לי על הראש, הם היו מלאי אהבה, שופעי חום, קשובים ואופטימיים. הם באמת האמינו בילדים שלהם ונתנו להם לנשום ולחיות את חייהם ולמצוא את הנתיב בעצמם ובדרכם. לקח לי הרבה זמן להבין מי אני ומה אני רוצה לעשות, אבל הם היו מאחוריי כל הזמן. תמיד.

מצאתי את הצילום הזה היום. התבוננתי בו ארוכות.

השנה היא 1995 וההורים שלי, כאן, בני 56-57. אני חושב שהתמונה הזו מדברת בעד עצמה. אם מישהו רוצה לדעת איך היתה הילדות שלי, איך התעצבו חיי – שיסתכל על המבט שלהם, של שניהם, היישר אל תוך המצלמה. אני חושב שהמבט שלהם אומר הכל.

ברוריה ואורי כהן, 1995

ברוריה ואורי כהן, 1995

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • chuck  On 06/17/2012 at 1:35

    מרגש. תודה

  • ורד נבון  On 06/17/2012 at 4:36

    כיף לקרוא אותך, כרגיל. חושבת שאתה בן מזל כפול – פעם אחת משום שהם ידעו להיות הורים, פעם שניה – משום שהיתה ביניהם אהבה גדולה (רואים בתמונה).
    עם מודל כזה אי אפשר להיכשל.

  • מאירה  On 06/17/2012 at 6:50

    אני מאמינה לך שכך אתה חש. עם זאת אני חושבת שמרד הוא מול עצמך – הוא המאפשר נפרדות. אתה שופט את ההורים שלך, בין השאר, כחלק מהיכולת לגדול ולעבור מתלות והערצה לעמדה הדפרסיבית א- לה מלאני קליין: הבחירה שלך לראות את ההורים שלך כאידיאלים איננה אובייקטיבית: אני מכירה אנשים שחוו את אותו חופש שאתה מתאר כהזנחה למשל, או כהגנת יתר וכו'.
    אני כהורה מפנטזת שהילדים שלי יבינו שעשיתי הכל מתוך אהבה, אבל גם בזה אני קצת מרמה את עצמי – הילדים שלנו הם במידה רבה מאוד שלוחה שלנו וכן, לעתים הם מאכזבים, מעצבנים, מרוכזים בעצמם, תובעניים וכך גם אנחנו.

  • idity8  On 06/17/2012 at 7:41

    אוכל למחשבה. איזו פתיחה מעודדת לבוקר. תודה

  • יוני שומכר  On 06/17/2012 at 8:18

    לפעמים צריך לדעת למי להיוולד

  • seymore butts  On 06/17/2012 at 9:15

    בועז היקר, בפוסט קצר יחסית העברת מסרים ש"סופר נני" בקושי מצליחה במהלך עונה שלמה, וגם אז היא עושה את זה בהרבה פחות חן. וגם התמונה של הוריך תרמה לכך.

    הפלוס היחיד שהענקת להם שאני תוהה לגביו הוא – האם לא עדיף שההורים כן "יתנגשו" בילדם מתישהו בשלב ההתבגרות ? כי אולי גם להתבגר בלי שום מרד זה סוג של חוסר.

    אשריך שזכית לכאלו הורים, אני מקווה שבנותיך זכו להכיר את סבתן המנוחה.

  • שרון רז  On 06/17/2012 at 9:59

    נ ה ד ר!

  • רובי כהן  On 06/17/2012 at 10:51

    תודה לך בועז !
    או כשעכשיו אני חושב על זה צריך לומר תודה גם להוריך.
    לא רק על הטור או הבלוג הזה בעיקר על המוזיקה שאתה משמיע
    ועל הדברים שאתה אומר בין השירים.
    קשה להסביר מה שיר נכון עושה בתזמון הנכון אבל אני בטוח שאתה מבין.
    אז שוב, תודה.

  • ליאור  On 06/17/2012 at 11:55

    אני כל כך נהנת לקרוא את הרשומות שלך, הדיוק שלהן מופלא

  • אריאלה  On 06/17/2012 at 12:02

    פוסט נפלא ומרגש, הלוואי שכולנו נשמע מילדנו דברים דומים לאלה.

  • נטעלי  On 06/17/2012 at 12:30

    בועז יקר, התרגשתי מאוד לקרוא.

  • אור גור אש  On 06/17/2012 at 12:32

    כפי הנראה, השיטה או הדרך שלהם הצליחה. הליברליות שלהם והאהבה הענקית והעידוד, עשו את זה. כל הורה ישמח לשמוע דברי הערכה כאלה ואפילו הערצה, מהילד שלהם.
    אני מאמינה במודל שלהם שהוא דוגמה ומופת לזוגיות נהדרת. זה נותן המון ביטחון והמון כוחות נפש לילדים, כשרואים הורים אוהבים.
    לניסיוני האישי, זה אחד המפתחות לילדות מתוקה, אם לא "המפתח" בהא הידיעה.
    הנה, אתה…..
    והתמונה שלהם יחד, עוררה בי המון זיכרונות יפים.

  • תמיר  On 06/17/2012 at 13:35

    כבר כתבתי לך שבורכת באהבה.
    זו משמעותה ואלו הם פניה ביחסי הורים – ילדים.
    כהורה – אני משתדל לתמוך בצמיחתם של ילדי ואני ממש גאה בעצמי בכל פעם שאינני מתווה להם דרך אלא בדוגמה האישית ואינני מעמיס עליהם את קשיי, תקוותי ורצונותי ונותן להם לבור להם את דרכם הם. והם – נפלאים בעיני. כך גם דרכם.
    תודה על פוסט מרגש.

  • ריקי כהן  On 06/17/2012 at 13:49

    מרגש מאוד, מה שרואים בעיניים שלהם זה כל כך הרבה אהבה. תודה

  • מלי אבן חן  On 06/17/2012 at 13:59

    מקסים מרגש ובעיקר מעורר מחשבה על איזה הורה אני בוחרת להיות! נפלא

  • לילך  On 06/17/2012 at 18:44

    רואים שהם אנשים נפלאים וגם רואים שיש ביניהם אהבה מופלאה.
    הוא מביט בה בהערצה. פשוט מרגש!

  • גיא בלטר  On 06/17/2012 at 20:06

    אני מלא בהזדהות לדברים שכתבת. לתהיות, להבחנות. ואכן, ניכר במבטם של הוריך עד כמה אוהבים הם. ועל פי הסיפורים שלך, הם בהחלט הבינו את הדבר החשוב ביותר שהורה יכול להעניק לילדיו.

  • איילת  On 06/17/2012 at 21:03

    אכן, ההגרלה הכי טובה בעולם.

  • רחל  On 06/17/2012 at 23:02

    מקסים ומעורר השראה ותקווה.
    כמו שכתבו פה לפני – לא רק העיניים שלהם מדברות אלא גם הידיים, והאופן הנינוח והבוטח שבו הן משולבות.
    כמו שכתבה דנה, כדי להיות מסוגל לא לדרוש מהילד שלך דברים שלא הוגן לדרוש – צריך שיהיה לך מקום אחר לקבל בו אהבה ובטחון.
    רואים כמה הם אהבו אחד את השני וזה בטח נתן להם המון בטחון בחיים בכלל וגם בהורות.
    מעניין מי צילם את התמונה, על מי הם הסתכלו ככה באהבה ושמחה.

  • תמר  On 06/18/2012 at 9:19

    מקסים ומדוייק.
    אתה בר מזל ולהם, הצליח להם. גם כזוג וגם כהורים. אשריכם.

  • David  On 06/19/2012 at 11:10

    מרגש מאוד.

    בּוֹעז, אתה כותב "אי אפשר היה למרוד בהורים שלי", ולמה בעצם?

    המרד הוא לא הכרח, הוא עוד אמצעי להשיג נפרדות – אותה נפרדות שאתה מתאר בדוגמאות בהמשך לאותה הפיסקה. נפרדות המאפשרת חיים משותפים מספקים תחת אותה קורת גג, ללא צורך לברוח מהבית. נפרדות המאפשרת להורה לראות את הילד כפי שהוא.
    חוויה של ילד שמביט בהוריו ורואה השתקפות אותנטית של עצמו, ולא תמונת ראי מעוותת בצורה של ציפייה לא מותאמת, אכזבה או כפייה היא חוויה המאפשרת לילד לחוות את עצמו כשלם ובעל ערך.
    גם ההורים זקוקים לתחושת ערך ונפרדות כדי להגיב כך – משימה לא פשוטה, ולכן לא סתם פגשת כל כך הרבה אנשים לא מרוצים (שלרובם בטח היו הורים טובים ואכפתיים).
    היכולת של ההורה לראות את הילד, להבין שמדובר באדם נפרד, שלמחשבות ורגשות שלו יש ערך, שלמעשים שלו יש משמעות, חשובה מאוד לחוויה הטובה שאתה מתאר.

    תענוג לקרוא.

  • ayalaraz  On 06/20/2012 at 15:46

    התרגשתי לקרוא ושמחתי להכיר (אם כי בתמונה בלבד)

  • יוסף ע  On 06/20/2012 at 19:42

    בעז, אשריך שזכית בהורים אלו, נראים מאוד חמים ואוהבים בתמונות השונות שאתה מפרסם.

    אגב הזכרת מתישהו לא מזמן בריידיו מה אבא שלך אמר כשחזר מהופעה של גרוניך בתחילת השבעים, הייתי שמח גם לראות איזו תמונה מאז של מי שחווה את החויה הבטוח מדהימה שהיתה שם

  • llaliiblue  On 06/21/2012 at 9:19

    מקסים.

    הלינק לרשומה הזו חיכה לי במייל מתחילת השבוע, ולא מצאתי פנאי לקרוא. היום, אף על פי שהעומס עדיין מסרב ללכת מכאן ומעז להתאפיין בדחיפות מתישה, משהו משך אותי לקרוא עכשיו ולא אחר-כך, בעיתוי מדויק.

    הבוקר הזה כשהתעוררתי הוא אמר :"את יותר מדי מתוסבכת, ככה, אני לא אתן לך להיות אמא".

  • תל אביבי  On 06/23/2012 at 0:02

    בועז, הרשימות שלך מופלאות, כל פעם מחדש.

  • תל אביבי  On 06/23/2012 at 0:03

    אני חושב שבאמת זכית וכנראה שצדקו אלה שאמרו לך שאתה החריגה מהנורמה, גם בחוג המכרים שלי לכל אחד יש את ה"פציעה" מההורים, כל אחד בדרכו, כך שאתה בורכת. גם לי כנראה לא היה מרד נעורים, אבל רק מהסיבה שאני כנראה יצאתי "חנון" מדי, קונפורמיסט מדי כדי למרוד, כנראה שהסיבה שאין לי (וככל הנראה גם לא יהיו לי) ילדים, וחוסר האמון שלי במושג ה"משפחה" בא מה"פציעה" האישית שלי.

  • אסנת  On 07/02/2012 at 18:00

    בועז, אתה תופעת טבע. אני קוראת את סיפורי הילדות שלך כמו סיפור מדע בדיוני (טוב, בעצם סיפור פנטזיה, לפי חוקי הז'אנר). אני רק יכולה לומר: אשריך!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: