ויוי

גן זהבה ושם-טוב. חולון. צילום: שרון רז

הייתי הילד-הלפני-אחרון.

אמא היתה באה לקחת אותי אחרי שכולם כבר הלכו. כמעט כולם. בסופו של יום, היינו נשארים שניים, אביב ואני.  אמהות עייפות או סבתות מותשות היו מגיחות בזו אחר זו ומחבקות ומנשקות את הילדים, או סתם דוחקות בהם "נו, נו" וממהרות לצאת משם, לעתים היו מתעכבות לשיחה עם זהבה, הגננת, או עם שם-טוב, בעלה הדומיננטי.

אמא שלי היתה באה מאוחר. אהבתי את הגן ואהבתי את זהבה ואהבתי את שם-טוב ואהבתי את הצחוק הרועם והשיחות בערבית ביניהם, ואת השירים של אום כולתום שהיו מתנגנים לפעמים ברדיו הישן, צלילים וסלסולים שהגיעו כל הדרך ממצרים עד לגן, ואהבתי את הציורים שעל הקירות ואת ריח תבשילי הצהריים.

ואז היינו הולכים, יד ביד, אמא ואני ומאחור היה נשאר אביב. ויוי, כמו שקראה לו בחיבה גדולה זהבה הגננת. עוקב אחרינו בעיניים גדולות ונוגות. שנים רבות אחר-כך, כשויוי כבר היה בבית הספר, הוא היה חוזר אל הגן, וזהבה היתה מגישה לו ארוחת צהריים, והוא היה יושב לעשות שיעורים על השולחן במטבח, שעליו היה מונח הרדיו, שממנו בקעו השירים של עבדול וואהב, או בנה של אפרודיטה, או מתבודדי הרמן, או אילן ואילנית.  ההורים שלו עבדו קשה והוא היה בן יחיד והפתרון האפשרי היחיד היה להמשיך ולבלות את הצהריים ואחר הצהריים אצל זהבה ושם-טוב.

אני לא זוכר הרבה ממנו. האם היה בהיר או כהה, שערו מתולתל או חלק, האם היה רזה או מוצק – אבל את העיניים אני זוכר. העיניים של ויוי מביטות בי, רק בי, כשאני הולך, עם אמא, מהגן, כי כל עוד אמא לא באה, היינו שניים, אחרונים, אבל אני, "הלפני-אחרון", נטשתי אותו מדי יום ביומו והשארתי אותו בבדידותו הגמורה המוחלטת, וברדיו "עוד תראה, עוד תראה, כמה טוב יהיה, בשנה, בשנה הבאה". אבל גם בשנה שבאה ויוי נשאר אחרון, לבד, במרפסת הפונה לרחוב אילת, או במטבח החמים של זהבה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איילת  On 06/05/2012 at 7:00

    מדהים איך על רקע הדברים שכתבת הופך הסרטון לכל כך אירוני, עם כל ילדי הקיבוץ האלה, הנטושים מטיבם.

  • מיה  On 06/05/2012 at 7:47

    ברור לי שלא זאת היתה הכוונה, אבל הצלחת לגעת בנקודה הכואבת ביותר של כל אמא עובדת (מרצון או בעל כורחה) באשר היא. הריצה מהמשרד לאוטובוס / לרכב, הנסיעה המתוחה בפקקים של השעה העמוסה ביותר ביום, והריצה חסרת הנשימה לגן, ורק שלא יישאר אחרון, רק שלא יסתכל בעיניים של ויוי על זה שהולך לפניו, הלפני אחרון

  • שרון רז  On 06/05/2012 at 8:18

    פוסט קטן, צנוע, פשוט, קולע, פשוט קולע, כתוב במדויק, מקסים ונוגע

  • llaliiblue  On 06/05/2012 at 8:57

    אוף. כתיבה כל-כך יפה, עצובה. מענין מתי הרגע הראשון בחיים שאדם מגלה את בדידותו. מרגיש שתיארת כזה רגע ראשון.

  • addictedco  On 06/05/2012 at 10:07

    מרגש וכואב. מזכיר לי את הלחץ התמידי שאני מרגישה בכל יום בפקקים של 16:00.

  • רוני  On 06/05/2012 at 14:26

    איזה עצב קרעת לי את הלב מכיר את התחושה ופעם או פעמיים בשבוע כשאני מוציא את בניי מהגנים (שונים) אני הופך עולמות כדי להספיק שהם לא יהיה אחרונים אבל לצערי ברוב המקרים לא צולח לי ואז אני שואל את הגננת עשר פעמים תגידי הוא אמר משהו על זה שהוא אחרון ? והיא עונה ..מה פתאום הכל בסדר . בחלומות

  • דני  On 06/05/2012 at 16:18

    אמנות הסיפור הקצר! מקסים ונוגע ללב

  • אידית  On 06/05/2012 at 18:02

    מהגן אני זוכרת בעיקר את הציפייה שכבר יבואו לאסוף אותי… אולי גם שאני בוכה בבוקר כשאמא הולכת… אחח, לא פשוט להיות ילד/ה..

  • עודד  On 06/05/2012 at 22:41

    בועז תודה;

  • gnh  On 06/06/2012 at 9:10

    ענק

  • אור גור אש  On 06/06/2012 at 17:28

    איזה צילום מקסים, משקף ממש את הגן המדהים הזה, גן עדן לילדים-
    של הגננת זהבה והגנן שם טוב.
    קשה למצוא אנשים כאלה…
    יהיה מגניב אם תמצא צילום של הקירות המצויירים…בהחלט גן מיתולוגי,
    אפילו גם אני מתרגשת, ברור למה.

  • מיכל קרן גלמן  On 06/06/2012 at 19:41

    זה לא כל כך נעים לראות גן סגור…אני מבינה לפתע שהיינו באותו הגן.זוכרת את ההסעה של שם טוב שהייתה אוספת אותי. ואת החיוך הגדול שלו..תודה על ההצצה לתוך שערי הגן.

  • שמרית  On 06/07/2012 at 10:32

    בועז, מה יש בסיפור שלך על ויוי שכל כך קורע את הלב? אמנם בחרת לסיים אותו עם "המטבח החמים של זהבה" כאות נחמה, ובכל זאת עולה תחושת העצב החונקת בגרון. נפלא ומציק. העלית דמעות בעיני.

  • יוסי מפ"ת  On 06/09/2012 at 17:06

    לפעמים כשאני מקבל את הרשימות במייל אני מנסה לחשוב עוד קודם לקריאה על מה רשימה. מפעם לפעם (וזה קורה לא מעט) אני נהנה לגלות את הלא נודע. גם כאן הייתה הפתעה נעימה כי בהתחלה חשבתי שהשם ויוי הוא ש ם הגן ושמה של הגננת שלך… על שם חיבה לילד אביב לא חשבתי כלל.

  • תמיר  On 06/10/2012 at 9:31

    נוגע. מאד נוגע…

  • צביקה  On 06/14/2012 at 16:50

    פוסט יפה, לא הייתי בגן שם טוב אך בילדותי עברתי בקרבתו לא מעט.
    תמיד שאלתי את עצמי מה קורה שם, באותו גן ילדים, והפוסט שלך חושף
    מעט מסודות הגן הזה, אלו הם "סודות הגן הנעלם"

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: