יש וכחולים הם המים. לפעמים אפורים

שלוש שנים בתיכון עברו עלי בתחושת מצוקה. סבלתי. משיעמום. מבדידות. מחוסר תקשורת עם הסביבה. הייתי ספורטאי בינוני ותלמיד רע. נכשלתי במבחנים. לא הייתי חביב המורים. לא מקובל על הבנים. לא נחשק בעיני הבנות. "אל תדאג", אמא שלי אמרה פעם, "עוד 20 שנה הן ירוצו אחריך בדיוק בגלל אותם דברים שהיום הן צוחקות עליך".

אז עכשיו אני צריך לחכות 20 שנה, אמא?

אמא פנתה ממני בצחוקה.

אמא שלי. 1981

אמא שלי. 1981

עד גיל 17 העולם היה האויב והבית היה חממה. נמנעתי ככל יכולתי מהטיול השנתי, סמינר השואה, סדנת גדנ"ע ושאר ההמצאות התמוהות של מערכת החינוך. לא רציתי מסע התעוררות עם גאולה כהן. לא התחשק לי להשתתף במטווחים או לעבור בשבילי הקוצים של נתיב הל"ה. כל מה שרציתי זה רק להישאר בבית, ושיניחו לי לנפשי. לשבת במטבח ליד הדלפק הירוק, ולקרוא – או לשכב על מיטת הנוער בחדר ולשמוע תקליטים.

לעתים קרובות נמנעתי גם מהלימודים עצמם. האחות שושי הפכה להיות בת-ברית שלי, ברגע שהבנתי שהיא יכולה לתת לי את הפתק המיוחל המאפשר לי להשתחרר אחרי שעתיים מבית הספר ולחזור הביתה לשמוע מוזיקה ולקרוא.

הדירה שלנו היתה נאה בעיני ואהבתי כל פינה בה. הבית היה בטוח. ההורים אהבו אותנו מאוד. היו ספרים ותקליטים. אף פעם לא היה משעמם. כל הסכנות ארבו רק מחוץ לדלת.

היו לי שני חברים כל תקופת התיכון. שניים בלבד. לא היה לנו טלפון, אז אי אפשר היה להודיע שבאים. מדי פעם הפתיעו אותי בביקור. זה לא קרה לעתים קרובות, פה ושם הייתי פותח דלת לקבל מכר, אבל רוב הזמן הרגשתי כמו ששלום חנוך כתב, ש"אדם בתוך עצמו הוא גר, בתוך עצמו הוא גר".

 

 

בסתר, הייתי מאוהב ב-מ.א. שהיתה בעיני הדבר הכי יפה בעולם. לא חלקתי את תשוקתי ל-מ.א. עם אף אחד.  הבטתי בה מרחוק, כמו נתין בממלכה הסוקר בגניבה את מלכת האימפריה. היה לה יופי מוחץ. דיקטטורי. בשונה משאר הנערות היפות, שהתנשאו עלי, צחקקו, לעגו בינן לבין עצמן, או סתם הסתייגו או שתקו כשפניתי אליהן, מ.א. היתה חייכנית ונעימה ואף פעם לא התייחסה אלי בזילזול מכוער.

אבל מ.א. היתה ליגה אחרת. ליגה משלה. בליגה שלה שיחקו שחקנים ראשיים, יפי-תואר, זוהרים, בטוחים בעצמם. כולם נלחמו כדי להסיע אותה הביתה על האופנוע. היא יצאה עם מישהו שלימים הפך לכוכב הטלוויזיה הכי גדול בישראל. צילמו אותה לפרסומות. חיוך מופלא. שדיים קטנים, פיטמות זקורות. אף אחד לא הזדעק אז, ב-1981, על ניצול קטינות ושימוש לרעה בגופן לפירסום בנק או סבון רחצה. מ.א. היתה הלבנה במילואה ואני הייתי הפועל השחור של החיים. היא היתה חביבה אבל אי אפשר היה אפילו לחלום לקבל משהו שהוא יותר מהחיוך שלה.

אז כתבתי עליה. עוד ועוד טקסטים. ארוכים. קצרים. בדם לבי כתבתי. מעומק התשוקה והכמיהה הלא ממומשת.

 

 

את הטקסט הדפסתי במכונת כתיבה קטנה. הוספתי בכתב-יד נערי ותמים: "למ.א.  שאף פעם לא תדע". היא – שהיתה מושא אהבה ותשוקה – לא היתה יכולה לדעת. היא היתה אלילה, ואני אחד מהעם. סתם. את "אותה תראה בצבעים של ערב" כתבתי עליה ושמרתי במקום בטוח. גרסה מקוצרת יותר זכתה ללחן של עמי לוי ונכללה גם באלבום של "החשמליות" וביצוע נוסף נמצא גם באלבום "נדירים" של פוליאנה פראנק. הנה הביצוע של אליוט לשיר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תל אביבי  On 05/28/2012 at 22:52

    וואו, בועז … איך אתה כותב, איך אתה מבטא את הדברים שאני הרגשתי לא הרבה שנים אחריך. בעיקר הזדהיתי עם המשפט ההוא שאמא שלך היתה אומרת, ואם התגובה המיואשת, הכואבת והכל כך מוכרת, שלך 😉

  • orli  On 05/28/2012 at 23:13

    מקסים, אהבתי !!!

  • תמיר  On 05/29/2012 at 7:48

    בועז – כתבתי כאן לפני שניים – שלושה פוסטים שאתה אדם שבורך באהבה. אהבה מטביעה את הזיכרונות ברכות ובכוח… הרגישים בינינו – זוכים לשאת אותה לעד בקופסת זיכרונותיהם…
    איזה כיף לך. איזה כיף……

  • seymore butts  On 05/29/2012 at 9:58

    אני מניח שכמעט לכל נער הייתה את גרסת המ.א. הבלתי מושגת שלו בתיכון, אבל לכמה יש את היכולת לכתוב עליה ברגישות כזו ?
    נהניתי במיוחד מהפוסט המקסים והחושפני, כחובב נוסטלגיה ובמיוחד כחובב ז'אנר "הסיפורים שמאחורי השירים".

  • סיגלית  On 05/29/2012 at 11:02

    בועז – שוב אתה מרגש כל כך… באיזהשהוא מקום אני אפילו מוצאת נחמה קטנה, כאמא, שגם הילדים/נערים השקטים ו"חסרי הברק" יכולים להפוך לגברים מרתקים, מרגשים ובעלי עושר פנימי כה רב ושובל של מאזינים/קוראים ההולכים אחריו שבי… תודה.

  • אורית עריף  On 05/29/2012 at 12:44

    איזה יופי. התרגשתי מאוד מכתיבתך על הבית המגונן שלך… מעורר קנאה.

  • הגברת מהצפון  On 05/29/2012 at 15:31

    האהבה הו האהבה

    גם אם אינך מכיר את האיש, אתה יודע עליו רבות על פי האופן שבו הוא אוהב.

    אז אני מניחה שזו אינה אני, למרות דמיון פיזי מסוים לוח זמנים חופף וראשי התיבות שבנעורי היו..מ.א.

    …"לפני שאזקן,
    עוד אכתוב לו,
    לאיש שבנחל,
    שיר שאולי הוא קר,
    ומלא תשוקה כמו השחר"

    וו.בי.ייטס

  • llaliiblue  On 05/29/2012 at 15:54

    יא-אללה (פראיירית – שלא מימשה, וברת מזל – שכך כתבת, עליה).

    שאפו על השיתוף, על החשיפה. הנערות היא תקופה מכאיבה, כך גם אני זוכרת אותה, מלאת בדידות. תקופה שבעיקר שורטת, חריטותיה ניכרות בי גם היום, יותר מדי. הפרס הוא שממקומות כאלה צומחים, תראה אותך.

    מעבר לכתיבה המרגשת, לסיפור, לחשיפה, לתמימות ולקסם, מה שהכי אדיר בטקסט כזה, הוא שבשביל מי שקורא אותך (או מקשיב לך), אתה מלך הכיתה.

    .. הבריחות האהובות עליי הן בריחות, ששמעתי עליהן, מבית הספר הביתה כדי לנגן או לשמוע מוזיקה. קודם הוא, ועכשיו אתה. אני, אני רק יכולה להעריץ מרחוק את היכולת האמנותית, את הדחף לצאת מהמסגרת בגינה של יצירה, ואת האומץ.

  • אסנת זיו  On 05/29/2012 at 22:09

    בית חם שאתה מרגיש בטוח לשהות בו ,להסתגר ולברוח מכל מה שאתה לא אוהב או לא מתחבר אליו בגיל הנעורים, אם זכית בהורים אהובים – כל הנינוחות הזו – אלה יותר חשובים מהכל. הם היסודות שלנו לעמוד בפני כל סערה רגשית – אהבה נכזבת, תשוקה לא ממומשת ,בדידות …היכולת להתבגר ולהתגבר.

  • hamachteret  On 05/29/2012 at 22:59

    הכאב המתוק של הנעורים מולחן בשיר, אין יפה מזה. ריגשת 🙂

  • אמהות צודקות בדרך כלל. האין זאת?
    קסום הפתק הנכסף ההוא – מהאחות, זוכרת את עוצמת המגננה שהכיל, כאשר צלחת להשיג כזה. והכוכביות של תקתוק מכונת הכתיבה. העיטור היחיד שידענו, על אף שהיו מקשים נוספים שאיתם לא התחכמנו. מקסים.

    בועז, אתה כל כך מרגש בכתיבתך, שעולה בדעתי כמה חשוב להדביק קישור כזה למתבגר/ת עכשווי שכעת חווה את אותם הדברים. שיאמין להוריו, לאימו.

    לפני כשבוע נמצא בישוב שלי צעיר שהשאיר אחריו רק שיר אהבה קטן וכאב שהוריו יזכרו לנצח.
    מצטערת שנסחפתי לשם. נראה שלשרוד נעורים אינו כמובן מאליו.

  • ורד נבון  On 05/30/2012 at 10:59

    איזו אמא נפלאה יש לך. וכמה שהיא צדקה… אהבתי את דמות ה"אנטי-גיבור" שמשתקפת בפוסטים שלך, אשר מעוררים הזדהות רבה ומעלים זכרונות מתקופות פרה-הסטוריות שהשאירו חותמן לכל החיים…

  • איילת  On 05/30/2012 at 14:28

    ואו, כמה פעמים זכיתי לשמוע מפי בתי הקטנה, "מה?! אז עכשיו אני אמורה לחכות עד אז?!" ("אז" = גיל 18/ סוף בית ספר/ חיים עצמאיים).
    אבל כשאני עברתי את השנים האלה של מצוקה, בדידות, שעמום, חוסר תקשורת עם הסביבה – אפילו לא אמרו לי שזה ייגמר פעם. חשבתי שככה זה החיים.

  • אורה גור-אש  On 06/01/2012 at 20:46

    כה מרגש עד כי קשה לי להגיב.
    והתמונה שלה…

  • בעז  On 06/04/2012 at 10:59

    זה כל-כך נכון ואמיתי.
    ואני חשבתי שזה רק הסיפור שלי…..

  • יוסי  On 06/09/2012 at 13:27

    אני חושב שאני מתחיל להבין את סוד הקסם בכתביך . אתה פשוט כותב על כל אחד מאיתנו . את הנוסטלגיה של פעם החיים הפשוטים אהבות התמימות החלומות שלנו…מדהים איך הפוסטים שלך מהנים … יוסי מחולון

  • יוסי מפ"ת  On 06/09/2012 at 18:10

    "…למה אינך מאמין
    למה אינך מבין
    שחלומך הוא חלומם
    כל כך מוכר
    ושיומך הוא גם יומם
    גם המחר
    מה יהיה"
    מה אתה בכלל יודע על אהבה / גידי גוב (מילים: אהוד מנור, לחן: אילן וירצברג)

  • נועה ב.  On 01/05/2016 at 14:54

    באיחור "קל" נתקלתי בפוסט הזה. מצומררת, נזכרת בתקופה ההיא שמחצה לי את הלב.
    כמו שכתבו כאן קודם, אתה מעורר הזדהות עם הנפש הכאובה, האהבה הנכזבת הבלתי ממומשת של תקופה כה קשה.
    ואיזה יופי השיר שכתבת.. אני מוצאת גם איזו נחמה, תקווה להורי הילדים/נערים שבועטים במסגרות, משתעממים מהמערכת ורק רוצים את החופש שלהם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: