אני כותב מה שאני מוכרח לכתוב

מדוע אני אוהב כל כך את פנחס שדה? השבוע הבנתי זאת שוב.

מיום שנחשפתי לקסם כתיבתו נפלתי בשביו של פנחס שדה. בין "החיים כמשל" לבין "על מצבו של האדם" נמתחים הגבולות הנפשיים שלי. אני אוהב את שדה מכיוון שהוא קיצוני. הוא נטול גבולות. הוא יוצר-ללא-קצה. התמהיל של אהבה-עד-מוות, תשוקה-בוערת-עד-טירוף, כמיהה-יוקדת-לבלי-גבול, געגוע ויצר אמונה באלוהים ופחד מפני המוות  לוכד אותי. אני מזדהה עם מפת הנפש שלו.

והשבוע קיבלתי במתנה (ספרית תרמיל, אפריל 1970)  שתי נובלות של פנחס שדה הגדול בספר קטן.  "הסיפור על אודות האיילה" נגזר מתוך "החיים כמשל" ואילו הסיפור שנתן לספר את שמו, "העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד", הוא סיפור של ליל אהבה בירושלים. סיפור של קסם ואובדן. אביגיל ואבשלום יוצאים לשוטט בחצות הלילה בחוצות העיר הגדולה, הריקה, הגשומה, הם עוברים בשוק מחנה יהודה, בנחלת שבעה וברחוב יפו, חוצים את מגרש הרוסים, מהלכים בדרך הנביאים ועוברים ברחוב הרב קוק, הם חוצים אל המושבה הגרמנית ויורדים לכיוון בית לחם. הם יוצאים אל המרחב הפתוח, הם מדברים, הם מחזרים, הם הוזים, משתפים חלומות וסיפורים מן העבר, ריקוד ארוטי מלנכולי עוצמתי בין גבר ואישה, ירח נמוך, צהוב, מאיר באור חיוור על הלילה הזה.

אם כן, נעוף ללונדון", אומרת אביגיל.

מה רצונך לראות בלונדון?

אני רוצה לראות את התערוכה של האישה הזאת…מה שמה. אומרים כי יש שם בובות-שעוה של כל מיני אנשים.

הוא מהרהר ואומר: "כן. אבל אני לא יודע לעוף". והם הולכים לגן העצמאות. בין שיחי מרווה, שיחי סרפד ועלים כמושים היא מסחררת אותו כליל.

העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד הוא ספר חלומי, לעתים חלום מתוק רווי אושר שהוא גם חלום בלהות. זה הקסם של שדה שאחרים היטיבו לנתח ממני.

חלקו השני של הספר הוא הסיפור אודות איילה, שהוא בדיוק שיקוף-נפש של שדה, שהיה בו-זמנית  נזיר מודרני, איש רוח שלא נמנע מתאוות נשים, מעמיק בכתבי רבי נחמן מברסלב אבל אחוז תיעוב עמוק לפולחני-דת, תל אביבי שבז לתל אביביים, שוחר שלום וחופש שהתרחק מאנשי "שלום עכשיו" שייצגו בעיניו יאפיות נהנתנית וזחוחה. איש מורכב, שרבים ניסו ומנסים לפענחו, לגולל את דמותו כמו היו פורמים כדור צמר ענקי שלעולם לא יותר באמת.

אני מוכרח לספר כיצד לכד אותי 'החיים כמשל', החל משורת הפתיחה "יום חולף והלילה, כמו יעקב האוחז בעקב עשו, בא. גם הלילה חולף" ועד החתימה בסופו של הספר "ירושלים, 1957".

אני רוצה לתאר איך הלכתי, נער בן 18 לפני גיוס, סהרורי ברחובות, לא מצליח לקרוא שום דבר אחר, כל כולי שרוי ושבוי בקסם של פנחס שדה, באופן שהוא נוגע ברוחניות, באמנות, אבל גם באהבה העזה, המטלטלת, בתאווה המינית, בקנאה הרומנטית. שדה הכיל הכול וכתב הכול, כמו שאף אחד לא כותב.  אבל כמוני חשבו עשרות אלפי קוראים, לאורך שנות השישים והשבעים, שנחשפו לברק המסנוור של גאוניותו. משורר, סופר והוגה דעות מהחשובים שידעה התרבות העברית. הוא אולי לא מת באופן מכאיב ומבזה כמו דוד אבידן, אבל גם הוא לא היה משופע בממון, כראוי לענק-רוח שכזה. כל שכניו (בדרך ההגנה 138) מדווחים על אדם צנוע, שהלכותיו פשוטות, לבושו נקי ויומיומי, מתנזר ממזונות ונהנה לעשן. תחביבו זה, אומרים, הביא עליו את מותו בגיל 64 מסרטן ריאות.

פנחס שדה 1992. צילום: שלום בר טל

שדה אהב נשים יפות וכתב על נשים יפות. בתקשורת ידעו שהוא אוהב נשים יפות, והקפידו לשלוח אליו נשים (יפות) לראיין אותו, ביניהן פנינה רוזנבלום שישבה איתו 10 שעות לראיון ענק ונועז במיוחד לשבועון לאשה שהתפרסם ב-12 במרס 1984.

מספרת פנינה רוזנבלום : "זה היה ראיון מפתיע חסר-מעצורים, נדיר ומתיש – בן עשר שעות – ראיון שחשף את מעיינות היצירה והקיום ודן במצבו של האדם. עשר שעות ארך לי לראיין את הסופר-משורר-צייר הזה. הוא היה גבר נמוך קומה, בן 54, עם עיניים כחולות, אבל הוא היה אחד האנשים המרתקים והקשים שראיינתי. כל מילה, כל שורה, נשקלה ונמדדה".

רוזנבלום שאלה אותו האם הוא מפחד מהמוות (שדה אמר שדווקא כן), מהו אלוהים בשבילו (שדה הסביר שזה מופשט מדי), מדוע אין לו ילדים למרות שהיה נשוי פעמיים (שדה סירב לענות על השאלה הזו)  וגם על אוננות היא שאלה אותו.

אתה מאונן?

בנעורי, וגם שנים לא מעטות לאחר-מכן – כן!", ענה שדה בהתלהבות. "מאוחר יותר הייתי מיודד עם נשים לא מעטות, וצורך זה לא התעורר בדרך-כלל".

האם אוננת יחד עם אשה? המשיכה רוזנבלום להתעניין.

"ביחסים בין גבר לאשה, כפי שאני יודע אותם, מתרחשים דברים רבים ושונים, ולפעמים אפילו קיצוניים".

בהמשך דובבה אותו על יחסיו עם חבצלת חבשוש (מאהבתו של שדה, שהתאבדה מאוחר יותר) ומדוע תיאר במושגים דתיים את הסקס שלו עם חבצלת ועם חברתה. "זה היה מצב של גאולה, ארבעת הימים ששכבתי עם חבצלת ועם חברתה – וחשבתי עליו במושגים דתיים".

מה הקשר בין התעלסות עם שתי נשים לבין דת?  תהתה רוזנבלום.

ושדה ענה: "לפי המושגים שלי, אני רואה בתחושת חיים זו טוהר ותמימות, ורק במקרים נדירים ביותר בחיים אפשר להגיע – אם בכלל – לתחושות כאלו. לכן אני קורא לתחושה כזאת מצב דתי".

האם חזרת על החוויה הזאת, של לשכב עם שתי נשים יחד?

היו מקרים מעטים, אבל מכיוון שהחוויה המסתורית לא התחדשה, הפסקתי. הרי בשום פנים לא היה מדובר על פעילות גופנית כשלעצמה.

מה יש לך לומר על לסביות?

הרגשתי היא, שיש בתופעה הזו משהו עמוק".

(הראיון במלואו כאן)

ב-1987  התראיין להלית ישורון ("חדרים", גיליון 6) ואמר: "לא חונכתי לאמנות בבית הורי. ההתחלה שלי היתה שתיים-שלוש גלויות דואר כאלה של ואן גוך, של גוגן, והגעתי לגיל חמישים ושש, ובגלל שנקלעתי ללונדון וירד שלג ונכנסתי במקרה ל"גלריה הלאומית", אני מוצא את עצמי בדיוק מול הכיסא הצהוב, ולא רחוק משם גוגן. כאילו זרקו לי את זה מול העיניים ואמרו לי 'מכאן התחלת ולכאן הגעת, ומה יש לך מכל זה, עשית סיבוב כל החיים, ועזבת את אשתך הראשונה ואת השנייה ואין לך כלום כמו אז'. וההרגשה היתה זוועה, רק לבכות".

 (הלית ישורון מראיינת את פנחס שדה. הראיון המלא)

שדה הרגיש כמו גר בארץ נכריה. הוא הגדיר את עצמו לא פעם, כגולה. יותם ראובני, שהיה מקורב אליו, ראיין אותו וחקר את יצירתו, מספר שחלומו של שדה היה לא לחיות כאן. לא ביד אליהו ולא בארץ ישראל בכלל.  בראיון שערך איתו ב-1980 אמר שדה: "אני, אישית, חלומי היה לחיות בלונדון. כל מי שקרא אותי יודע שזה היה החלום שלי. עולם שקט, עולם של פארקים, עולם של אנשים אדיבים. אולי עוד אזכה פעם לזה. אני ממש מלא עצב רב, וסלידה, על שאני נאלץ לחיות במקום כל כך רועש, כל כך גס ובאנאלי, כאן בארץ, ואתה רואה גם באיזו סביבה אני חי. אני בפירוש מרגיש שאני חי בגלות. אתה מדבר, יותם, עם אדם המרגיש שהוא חי בגלות. ממש. עד המקום בו ביתו מוצב…"

ראובני מתאר את שדה כ"אדם מסתגר". אחד שלא נוח לו עם סביבתו אבל גם לא נוח לו שמגדירים אותו כמתבודד ומסתגר. "כתבו עלי, אמנם בלשון אדיבה, שאני מסתגר במגדל-שן, וחשבתי, אמנם נכון שיש לי איזה מגדל-שן, זה ברור, אבל הוא מוצב כרגע, מבחינה פיסית על-כל-פנים, קרוב לשכונת התקוה. וזה קצת מגוחך".

יותם ראובני פגש את שדה פעמים רבות. ב-1984 אמר לו שדה: "אני כותב מה שאני מוכרח לכתוב. אני כותב כי אני מוכרח לנסות להגדיר במילה, פה ושם, את התהום של הקיום שלי".  בשנת 2011 הוציא יותם ראובני ספר בשם "האמנות היא הגאולה" המרכז את הראיונות שלו עם פנחס שדה.

ואומר חגי לוי, מפיק, במאי, כותב, יוצר הסדרה "המקוללים" שמצולמת בימים אלה (סדרה על גיבורי תרבות ישראלים, שאחד מפרקיה מוקדש לפנחס שדה): "שדה מייצג באופן הכי ברור את החיים למען אמנות. אין שום חיץ בינו לבין האמנות שלו. אני טוען שאין אנשים כאלה היום, ואני מנסה להבין מדוע ולמה. הוא חי מחוץ לזמן, מחובר לרומנטיקה הגרמנית, למאה ה-19 ועוד קודם. חיים למען משהו שהוא לא אתה – קצת עבר זמנו. האמת שלו היתה דתית בשבילו. היום לא היו שומעים את קולו בכלל. גיבורי תרבות מהסוג של פנחס שדה לא היו יכולים לשרוד במאה ה-21, או שהיו הופכים אותו לפריק-שואו. טיפוס מוזר, שלא משתעבד לכסף ולא עושה לביתו".

השלט בדרך ההגנה, דרום תל אביב, ביתו של פנחס שדה

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אחת העם  On 05/28/2012 at 5:42

    אתחיל מהסוף: יוצר כזה, מבחינת הטוטליות, העוצמות, העיסוק הישיר והחשוף בקיום ובמשמעותו – "אין כיום", כפי שאמר חגי לוי, לא בגלל שאין אנשים מסוג זה פה ושם – אם כי מעטים מאוד עם כישרון ודבקות כשל שדה – אלה משום שהתקופה הזו לא מתאימה להכיל אותם. אמנם גם בשנות השישים-שבעים שדה נתפש חריג טמטקצה, מבחינות רבות עוד הרבה יותר מעכשיו, ובכל זאת הוא הצליח לפרוץ לתודעת הדור. היום בתקופת הארבעה במאה והרשתות החברתיות, שדה נשתכח כמעט לגמרי. פה ושם הוא עוד חי בזיכרון ילידי שנות החמישים-שישים, בספריו וכן באתר שבנה לזכרו "עין", אחד ממוקירי זכרו הנאמנים. בכל אופן, תודה לך על הדברים והזיכרון.

    • בועז  On 05/28/2012 at 19:06

      אני מאמין שדור חדש יגלה את הקסם של פנחס שדה. קשה לי להאמין שאפשר להישאר שוה-נפש מול היצירה האדירה שלו.

  • אודי  On 05/28/2012 at 7:47

    מרתק!

  • האשכנזיה  On 05/28/2012 at 9:08

    אפשר לחוש את הקסם של הקריאה שלך בו.
    פוסט נפלא
    תודה

  • אילה  On 05/28/2012 at 21:14

    אני לא יודעת. קראתי אותו ואהבתי אותו בזמנו. אח"כ חשתי באיזה זיוף, שרלטנות. אני לא יכולה ממש לשים את האצבע על זה. איזו חלקלקות שמצאתי אח"כ בגברים "שרמנטיים". אולי אני צריכה לחזור לקרוא אותו.

  • חיה  On 05/29/2012 at 11:41

    מתחברת לאילה. בצעירותי קראתי את פנחס שדה והוא הצטייר לי כאדם המלא מעצמו עד מאד. איש אמנות שמתייחס אל עצמו כאל "אמן" ברצינות תהומית, ומביכה בחוסר המודעות שבה.
    אולי אם אקרא אותו שוב היום אשנה את דעתי…

  • הגברת מהצפון  On 05/29/2012 at 17:23

    ואני אוהבת את שדה פשוט בגלל שמו, יכול היה להקרא גם מתיתיהו או מרטין או נובוסליק אך הוא בחר בשדה..

    ולטעמי הוא לא היה כה נפוח ומלא מעצמו כפי ששתי קודמותי טוענות. אולי ניתן לכנות זאת – מבין גדול בגאונות ומכאן יודע את גדולתו ולא מצא לנכון להצניע, להמעיט מעצמו.. ואני אף פעם לא מצאתי בספריו מילים של זיוף.

    ואני זוכרת גם הליכה סהרורית ברחובות של השדות, לאור כוכבים שהבהיקו להבין את המתחולל עמוק בתוהו של הנפש והם הזהירו הזהיבו האירו ביארו הכל, כמו שקראתי בספר…

  • המוכיח בשער  On 06/02/2012 at 10:29

    חן חן, מאמר יפה אשר מכבד את זכרו של שדה ואת פועלו.

    הוא גם שטענתי במהלך כל חיי – מבין האנשים שהגיעו להכרה ציבורית כלשהי בקולוניה האמריקאית שלנו במזה"ת, שדה היה ונשאר קול קורא באפלה בכשרונו לבטא את הנשגב ובדבקותו באמנות כדרך חיים. מבין כל ליצני החצר וסריסי השמאל שקיבלו כאן במה כפטריות אחרי הגשם, שדה היה (ונשאר…) נאמן לעצמו בלבד, ללא יוצא מן הכלל, לטוב ולרע. ועם זאת, חשוב לציין כי אנשים גדולים ומוכשרים לא פחות היו והינם כאן, בינינו, מסתתרים בכוכים חשוכים, נחבאים אל הכלים…

    לדאבון-הלב, בחברה שלנו אין מקום ליוצרים קיצוניים אשר משמיעים קול זר ושונה מן הקול התעמולתי אשר כה נפוץ בסביבתנו – הן בקרב האספסוף השכונתי והן בקרב האספסוף הבורגני-אקדמי.
    משחר לידתה, אחת הסיבות לכך נעוצה בעובדה שישראל חולה במחלת השמאל, ששדה, אגב, תיעב וקטל בכל הזדמנות (למשל ברשת א' בראיון שערך עימו י.ראובני בשנת 1980). לפיכך, קול שופר אשר משמיע נעימות אינדיבידואליסטיות – נמק ונרמס על-ידי שרי התעמולה של "רוח הנכאים התרבותית". שימו לב מי הם "אנשי הרוח" הידועים כיום בישראל, ותבינו זאת בעצמכם…

    מלבד שדה, ראובני ובודדים (תרתי משמע…) נוספים – לא שמעתי כאן קול ייחודי באמת, קול מסית (והן המשורר מסית את הנערים/ות…), קול עצמאי שאינו נגוע במחלת הקולקטיביזם. הבודדים הגדולים, כפי שנהג לומר שדה, הם בדרך כלל אנשים אקסצנטריים, נלעגים בעיני ההמון, פרושים מעם, אשר מתקיימים בתוך בדידותם הגדולה באיזה כרך ישנוני או פרבר קטן – ולאחר מותם קולם אובד לעד ונשטף באלימות אל האינסוף מבלי להישמע. וזו הטרגדיה הגדולה…
    האם תשכילו אתם לראות את אותם אנשים בעודם בחיים? האם תמצאו את הדרך להתחבר אליהם בטרם יהיה מאוחר מדי?

    שדה אמנם היה בודד במשך שנים ארוכות, אך בין לבין נהנה מחברתן של עלמות חן רבות. רבים אחרים נשארים בגפם ללא מגע עם הזולת, לא כל שכן, עם נשים. בדידות עמוקה כזו היא לעתים קרובות עונש אכזרי מאין כמוהו, כמו סרטן… מדוע הם נשארים כה בודדים, האנשים הללו? מכיוון שהם לא עוברים מסך. מכיוון שאינם בעלי כריזמה וחן, שידועים כגורמי משיכה ראשונים במעלה.
    שדה היה אדם כריזמטי. על כך אין עוררין. משום שכנראה זכה גם לתהילה מסוימת (בעיקר בקרב בנות המין היפה), לדעתי, במידה מסוימת, ובפרט בשנות חייו המאוחרות, יצירתו הפכה לנגישה יותר, ובתוך כך לקיצונית הרבה פחות. למעשה, הוא עצמו העיד על כך לא אחת. הטרגדיה של יוצרים כאלה היא שהם כתבו יצירת מופת אחת כבירה ("החיים כמשל") שלאחריה לא נותר עוד לומר דבר (בצורה פיגורטיבית). יוצרים כמו א.מ. סיוראן, כאשר הבינו זאת, כתבו יומנים אישיים. שדה, למיטב ידיעתי, אמנם כתב יומנים, אך רובם ככולם לא פורסמו עד עצם היום הזה (מלבד יומן החיים כמשל, שהינו קצר ובלתי מספק מבחינת חשיפה ועומק). ראובני כתב את יומני הלילה – יצירה ייחודית ובעלת חשיבות היסטורית כמו גם ספרותית (אם כי לעיתים מונוטונית ומעייפת בתיאורי המין שלה). בקיצור ולעניין, על מנת לסכם את שטף מחשבותיי: שימו לב לאנשים סביבכם – ייתכן ואחד או כמה מהם הינם יוצרים מבריקים, ייחודיים ובודדים מאוד – שקולם קול קורא במדבר.
    אמנות מטבעה חייבת להיות כמו מכת אגרוף – לא כמו לטיפה או טפיחה על השכם. אמנות שאיננה קיצונית – כמוה כטל שחרית הנמוג עם בוא השמש. הטו אוזן אל העולם, בשעות בין הערביים, באשמורות הנשכחות, ואולי-אולי תשמעו איזה מין הד לא שגרתי של יצירות גאוניות שטרם נתגלו. (וכנראה לעולם לא יתגלו…).

  • llaliiblue  On 08/26/2012 at 17:31

    שאתה יודע בדיוק איזה קטעים להביא. ירושלים מעולם לא נראית מושכת כל כך.

    לא קראתי את פנחס שדה מעולם, אולי הגיע הזמן.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: