סבא שלי. אבא שלי (עוד תמונות מאלבום משפחתי)

בשבתות, בחמש בבוקר, סבא אשר היה מעיר אותי בנשיקה. אני זוכר את המגע החם של שפתיו על לחיי. הקול הרך.  ריח הניחוח של האפטרשייב הכחול והזול מהול בריח הסבון. תמיד מגולח למשעי. לבוש חולצה נקיה. "באבי", הוא היה לוחש לתוך אזני, "באבי…קום. צריך ללכת לתפילה" – והוא תומך בי ברכות, מוליך אותי אל האמבטיה "תרחץ. תרחץ פנים. ארוחת הבוקר מוכנה", ואני מטושטש, הלום-שינה עדיין, מציית, ובא אל השולחן, מתיישב מול כוס תה, בורקס חם של יום שבת, יוגורט טרי.

מוזר איך בגילי המאוחר עדיין יש לי זיכרון תחושתי. הגוף הגדול שלי אוצר את זכרונות הגוף הקטן שהיה לי. סבא צרוב לי בתודעה כחיבוק גדול וחם. אני יכול לזכור אותי יושב עליו והוא מלפף את זרועותיו סביבי ומנשק אותי. סבתא היתה יעילה ואנרגטית, דואגת שהכל יתנהל כפי שצריך, שהילד יאכל, ירחץ ידיים, יילך לשירותים, ילבש את הסוודר. וסבא היה מחבק ומנשק. גם בבית הכנסת הוא לא נתן לי להתרחק ממנו ואני צמוד אליו, קרוב, בינו לבין אחיו הגדול שמעון, האחים הכהנים, ואני ביניהם, דבוק לסבא אשר.

שימו לב לתמונה למטה. דצמבר 1967. קצת אחרי המלחמה. אני בן 4. על השולחן תאנים ואננס, תמרים ואגוזים וגם פרוסת עוגה ובקבוק קוניאק. הייתי חולה, ביום ההולדת ההוא (רואים לפי העיניים). אמא שלי משמאל. מימין, רואים קצת את חליטו, אמא של סבתא שלי, חליטו שנפטרה בגיל 100 בדיוק.

הוא היה מחבק אותי ומספר לי על הדרך מאזרביג'אן לארץ ישראל. הנדודים. החמורים. 10 שנים של עבודה משפילה בבגדד. שנה אחת בדמשק וחנות ממתקים אחת "שפעם יהיה שלום, ואתה תקח את האוטו, ותסיע אותנו לשם, ונאכל מלהביה כמו גן עדן עם ריח של ורדים", ואיך הגיעו לשכונת שפירא בדרום תל אביב, לשכונה בלי מים זורמים ובלי חשמל, לצריף, וכמה הוא אהב את הבריטים ואיך לא האמין לרגע שהנאצים-ימח-שמם-וזכרם ינצחו במלחמה ההיא.

מעניין איך התחושה נצרבת כנגד כל היגיון. אני זוכר אותו מיתמר מעלי, את ידי הקטנה בכף ידו החמה, אבל הרי כבר בגיל 12 הייתי גבוה ממנו, ובטקס בר המצוה שלי הייתי גבוה יותר מכל משפחת כהן כולה והנשים בעדה לא שתקו.

"איך כזה גדול, הבועז?", תהתה-התלוננה גיסתה של סבתא שלי, "אתם אומרים הוא לא אוכל כלום, לא אוכל כלום, ואיך ככה נהיה הבועז סוס גדול, בלי לאכול כלום??!"

וקרובה אחרת אף הרהיבה עוז ורמזה רמיזה מכוערת: "מי-יודע-אולי-הוא-מאומץ-הבועז", ואני התהלכתי במשך שנה אפוף חרדות שמא יש סוד שמסתירים ממני, שהרי באמת היה זה מוזר במשפחה של גברים אזארים קטני-קומה כש-165 ס"מ נחשב לגובה נאה למדי, למצוא נער שעוד לא מתגלח, אבל נושק ל-1.80.

וכאן אבא שלי, אורי כהן, ואני,  בתחילת 1972.  זו תמונה נדירה. אין לי הרבה תמונות עם אבי. הוא לא להוט במיוחד להצטלם או לצלם. אבל באותו יום נסענו יחד לירושלים ואבא הסביר לי על הקרבות שהשתתף בהם. על שחרור העיר. טחנת הקמח. עיר דוד. היו שם תיירים אמריקאים. אחד מהם הציע לצלם אותנו. כך יש לנו תמונה.

אני נועל נעליים מבריקות בצבע יין, מכנסי קורדרוי, סוודר לבן ואפודה חומה, מביט מלמטה למעלה אל אבי (בן 34 בעת צילום התמונה). אבא ובן. יש לי את אותה תנועה שגורה היום, עם הידיים, כף יד ימין לופתת את אצבעות יד שמאל. נסענו ברכבת עם תיק קטן גדוש בסנדביצ'ים עם חצילים מטוגנים ועגבניות, בורקסים ובקבוק אחד של תה קר. פרשנו שמיכה על העשב ליד הטחנה. עשינו פיקניק. בערב חזרנו ברכבת מן ההרים לתל אביב שעל הים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • D.J MosheL  On 05/23/2012 at 0:15

    ואני קראתי לסבא שלי ז"ל באבא

  • " לְכָל אָדָם יֵשׁ זִכְרוֹנוֹת כַּסֵּפֶר יוֹמָן חָרוּט עַל לוּחַ לֵב שׁוֹתֵק .הַזְּמַן זוֹרֶה אֶת הָרָעוֹת כָּאֵפֶר אֲבָל הַטּוֹב לָעַד לֹא יִמָּחֵקְ.." / יחיאל מוהר.

    חליטו – שם נפלא לסבתא בת 100 . אני כבר עפה עם הדמיון אילו היתה כותבת בלוג משלה לאיזה אוצרות היינו נחשפים כאן.
    ותראו את שולחן היום הולדת. אפשר תאנה מהסידור? או שהן מחוברות בחוט כמו בשרשרת ..
    יום הולדת שמח באבי.

  • Vered Navon  On 05/23/2012 at 5:43

    נהדר בועז, הזכרונות האישיים הם הכי אוניברסלים. הצילומים שהעלית והמילים שכתבת מזכירים לי את סיפורי המשפחה שלי- התפאורה, התלבושות, סבתא מרים שהלכה לעולמה בגיל 102, החום והאהבה. נהנית לקרוא.

  • avha  On 05/23/2012 at 5:50

    זכרון תחושתי הוא בהחלט נדיר.
    נדמה לי שריח, הוא הזכרון החזק ביותר.
    הזכרונות שלך הם אוצרות.
    והתמונה עם אביך נדירה גם ביופיה.
    האפודה!:) היום כבר לא סורגים אפודות לילדים.

  • רוני  On 05/23/2012 at 7:15

    סבא שלי שאני קרוי על שמו נפטר שנתיים לפני שנולדתי ואומרים לי שאני ממש מזכיר אותו . אני מוכן לתת עשור מחיי רק כדי להיפגש איתו ולו פעם אחת

  • Tamir  On 05/23/2012 at 10:38

    "… זכרון האהבה יוביל אותך….."
    בורכת באהבה, ואתה נוצר אותה בחיבוק גדול בתוכך.
    אדם מאושר אתה.

  • לילך  On 05/23/2012 at 12:29

    סבא שלי היקר עד היום מחבק ומנשק ועד היום הריח של הבית שלהם מריח אותו הדבר כמו לפני 30 שנה.. מדהים איך ריח נשאר עם אנשים..
    בועז, כמו תמיד אתה מעורר נעימות נוסטלגית בתמונות, בריחות, בטעמים (תמרים ואננס.. ענק).
    ואגב מכל פרי הארץ.. חג שבועות שמח.

  • llaliiblue  On 05/23/2012 at 12:36

    יו. איזה מתוק אתה (!!!) מביט על אבא. (אללי איך זה נראה אז, ואיך זה נראה היום; אני, אם תשאל מעדיפה את החורבות, העפר, האבנים).

  • סער ליבן  On 05/23/2012 at 14:24

    גם כאן, ריגשת אותי מאד.

  • אלי  On 05/23/2012 at 14:32

    חיוך, סיפוק ודמעה של געגוע…

  • יריב  On 05/23/2012 at 15:52

    אני צעיר ממך בכשבע שנים ומה שמדהים זה שהתמונות שאתה מעלה מאוד מזכירות תמונות מילדותי,
    אותה פשטות טהורה, יפה ואותנטית שניכרת באנשים ובנופים.

    הרי בעצם לזה אנחנו מתגעגעים, כשאנחנו צופים בערגה בהקלטות השידורים הישנים של הטלוויזיה הלימודית.
    לנוף האותנטי שאפיין את הארץ, לחנות המכולת, לחנויות הרחוב שהיו נסגרות לסיאסטה קצרה בשעות הצהרים ופתוחות רק בבוקר ביום שלישי, לאנשים מסבירי הפנים, למשחקי הרחוב ובמיוחד לתום שהיה אז בארץ וחלף מתישהו בשנות השמונים לבלי שוב.

  • שמרית  On 05/24/2012 at 7:33

    איזה יופי! מרגש!

  • אור גור אש  On 05/24/2012 at 21:53

    התמונות…..עשו לי צביטה בלב,
    כמה יפה, כמה געגוע.

  • hamachteret  On 05/28/2012 at 0:43

    פוסט מקסים 🙂

  • סיגלית  On 05/28/2012 at 10:12

    כמו תמיד, הפוסטים האישיים שלך מרגשים ונוגעים בכל נימי הלב… תודה על השיתוף.

  • מיקי ארמון ברק  On 05/29/2012 at 14:00

    התמונה שלך עם אבא שלך היא הרבה יותר מאב שמספר לבנו על קרבות.

    הקומפוזיציה פשוט מושלמת כאילו ברגמן ברטולוצ'י או פליני צילם אותה.. שברי הסלעים המקבילים לשברי הסיפורים. החיים, הרצף הדורי, הירידה והעליה בהר, צבעי הקפה הרומנטיים, צבע השמיים השברירי-חלבי.

    לשניכם יש אותה עמידה ברישול חינני, בלבוש שחייט איטלקי כמו תפר במיוחד לסצנה זו שבה האב מגלה לבן איזה סוד משפחתי עתיק יומין לקראת סוף הסרט..
    המבטים שלכם זה בזה הבן הקשוב בריתוק, החמימות שיש ביניכם – האב השומר על קשר עין הרבה יותר נינוח וגם הסוודר פתוח והבן מעט מתוח כמו להיטיב לשמוע או שמא הוראות הבמאי..
    עץ האורן או הזית העתיק המסכית מימין ובעיקר טחנת הרוח שבדיוק באמצע זו המסובבת את הסצינה ואת העלילה קדימה ולאחור בזמנים כך שניתן לראותה כמעט מכל נקודת מבט.

    תמונה קסומה אמיתית

  • דוד  On 05/30/2012 at 22:53

    בועז, הכהן הגדול, נביא האמת של הרגשות
    הפוסט הזה שלך, ובמיוחד חלקו הראשון עם התיאור של סבך מעיר אותך לתפילה, הזכיר לי שיר של עמיחי. לקח לי מעל שעה למצוא את השיר הזה, אבל זה היה שווה- גם הדרך וגם המטרה

    הכתיבה שלך בכלל מאוד מזכירה לי את עמיחי, גם בגלל הטון האישי הבולט אצל שניכם (ואני מוכן להתערב שעמיחי הוא המשורר האהוב עליך) וגם בגלל עוד תבלין שאופייני לשניכם שאני עדיין מנסה לשים עליו את האצבע. אולי הגאונות שבפשטות. אולי.

    יהודה עמיחי- "מכתב המלצה" (מתוך "מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול")

    "….אני זוכר את אבי שעורר אותי לסליחות.

    בלטיפות מצחי עשה כך,

    לא בקריעת השמיכה מעלי.

    ומאז אני אוהב אותו יותר.

    ובזכות זאת יעירו אותו

    בעדינות ובאהבה

    ביום תחיית המתים."

  • יוסף היוספי  On 06/09/2012 at 16:27

    ב'קאפשן' של התמונה כתבת 1969 – שנה וחצי אחרי המלחמה. האם זה לא מדוייק יותר מ-72'?

    כלומר גיל 6 או 9?

    • בועז כהן  On 06/09/2012 at 20:08

      לא.
      בירור מאוחר גילה שהתמונה היא מאביב 1972, ואני בן 8 וחצי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: