אמנות היא בידור

 

אומברטו אקו, 1979 

אם תשאלו אותי, הצרה הגדולה ביותר של התרבות הישראלית היא העובדה שמי שמנהל אותה, את התרבות, ומי שמכתיב מהלכים, שולט בתקציבים ומעצב דעת קהל לא מאמין בתרבות כמשהו שיכול להיות גם איכותי וגם מבדר, ואין דרך לשכנע אותו גם אם תציגו עובדות. תרבות נתפסת כמשהו כבד, משעמם, לא פופולרי, בניגוד לבידור שהוא שטחי, גס, המוני, אוילי ופופולרי. ועכשיו, אחרי 15 שנות חורבן גלגלצ וערוץ 2 והדרדרות מחפירה של העיתונות הישראלית (ברובה) לשפל צהוב ובהמי שלא היה כדוגמתו קשה יהיה לשכנע את הציבור כמו גם את מקבלי ההחלטות שאפשר אחרת, שאמנות גבוהה יכולה להיות בידור נפלא, וגם להיפך – בידור קליל יכול להיות איכותי.

והאמינו לי שרק לפני 30-40 שנה זה היה לגמרי אחרת. חייתי, שרדתי ואני כאן כדי לספר. זה היה לגמרי אחרת. בינואר מלאו לאומברטו אקו 80 שנה. הפילוסוף, הסופר והמרצה האיטלקי פרץ נתיבי מחקר והגות חדשים, אבל גם הוציא את הרומן הנמכר ביותר באיטליה ("שם הורד", 1980) כמו גם ספרים נוספים שהצליחו מאוד ("המטוטלת של פוקו"; "תולדות היופי"; "יומן זעיר" – כולם ראו אור בעברית בהוצאת כנרת זמורה). הוא זה שחתר בעקשנות תחת ההבחנה בין "תרבות גבוהה" ו"נמוכה". שני טקסטים שלו, הניתוח הסטרוקטורלי של סרטי ג'יימס בונד וההקדמה שחיבר להוצא האיטלקית של הקומיקס פינאטס, הפכו אותו לדמות חשובה במיוחד במחצית השניה של המאה ה-20.  

 אם נקח את באך, למשל, שכתב מוזיקה שימושית לטקסים ולתפילות, או את הציירים שעבדו בשירות הפטרונים העשירים או הכנסייה והנציחו בפעם המיליון את המדונה והילד וישו הצלוב, או  את הסיפורים הקצרים של מופאסן ואפילו הרומאנים הגדולים של דוסטוייבסקי ושל דיקנס שראו אור בהמשכים בעיתונות של סוף המאה ה-19, נוכל להבין שפעמים רבות אמנות גדולה, נשגבת, אדירה – בכלל היתה סוג של מצרך שימושי, שרק הזמן העניק לו את תו התקן "האיכותי".

שנות השישים הביאו למהפכה גדולה מאוד בתפיסת ה"אמנות"  מול ה"בידור".  המאבק בין שני השדות הסמנטיים הללו התרחש לכל אורך ההסטוריה ואמנים רבים מתו כשהם עלובים, עניים ונשכחים. באך. ואן גוך. קפקא. מעמדם כגדולי הגאונים של האנושות נקבע זמן רב אחרי מותם. כך שלעתים שכיחות יותר היה זה ה"בידור" שהפך עם הזמן ל"אמנות" בעיני הצרכנים, אבל פתאום קרה דבר והגבולות שבין "אמנות" ל"בידור" החלו להתמסמס ולהיעלם. בשנות השישים החלה תנועה הפוכה  ו"אמנות" – ואפילו "אמנות צרופה" – החלו להתקבל כדבר מבדר. משהו ששווה לשלם עבורו כסף, מכיוון שהוא מספק סוג של עונג ושכחה רגעית מטרדות היומיום. 

זה קרה גם בישראל הקטנה. קשה היום להאמין, אבל אנשים יצאו מהבית ועמדו בתורים ארוכים כדי לראות סרט חדש של פליני. אי אפשר לתפוס את זה היום, אבל ב-1972, במשך שלושה חודשים, ספסרים בישראל מכרו במחירים מופקעים כרטיסים לסרט של ברטולוצ'י ("הטנגו האחרון בפאריז") ואינגמר ברגמן ("תמונות מחיי נישואים") היה יוצר פופולרי.  לבני הדור הנוכחי אין דרך להבין היום כיצד הפכו המשוררים יונה וולך, מאיר ויזלטיר ודוד אבידן לסלבריטיז, שמופיעים בטלוויזיה, מתארחים או מגישים תכניות, מקריאים משיריהם ונערצים כמו כוכבי רוק.  אנשים חיכו לטור השביעי של נתן אלתרמן. ואיך נאמר למכורי האשפה הקש והגבבה שגודשים את ערוץ 10 וערוץ 2 שפעם היו אלה סדרות בריטיות גבוהות-מצח כמו אני קלאודיוס (לפי ספרו המעולה של גרייבס) ראש העיר קסטרברידג' (לפי רומאן הענקים של תומס הרדי) וההגדה לבית פורסיית (לפי ג'ון גלסוורתי) שהוקרנו בשעת צפיית שיא. דיברו עליהם ביום שאחרי וחיכו לפרק החדש במשך שבוע שלם.

במקביל להפיכת ה"אמנות" ל"בידור" שווה לכל, קרה גם תהליך הפוך במקביל. שנות השישים והשבעים הכשירו ז'אנרים כמו הרומן הבלשי, המדע הבדיוני וספרות המתח שנחשבו במשך שנים ל"ספרות זולה", לבידור פשוט. אך לפתע, מעין גל גדול עבר על העולם המערבי ויצירות קלילות (שבמקרה הטוב זכו קודם ליחס סלחני) זכו לחותם של איכות. ספרים כמו "צמרמורת" של רוס מקדונלד "אל תשלח פרחים" של אריק אמבלר או "החדר הצהוב" של גסטון לרו, כל כתבי אליסטר מקלין או לן דייטון פתאום התקבלו בהערכה. סרטים שנחשבו לנחותים ומזולזלים בעבר, זכו לניתוחים מעמיקים ("כוכב הקופים", "מגרש השדים", "סופרמן"). אם רוצים אפשר להוסיף לזה גם את אופרת הרוק – המצאה חדשה, ששידכה סוגה אחת של אמנות ישנה (האופרה) עם המצאת המאה ה-20, הרוקנרול. חוץ מ"אופרה לבני הנעורים" של מרק ווירץ ו"טומי" של פיט טאונסנד היו לפתע מחזות-זמר שהשתמשו ברוקנרול כבסיס מוזיקלי ("ישו כוכב עליון", "שיער").

אירוע מכונן. מהפכני. איינשטיין על החוף. פיליפ גלאס. 1976

אחת הדרכים המהנות והמדהימות להפוך את ה"אמנות" ל"בידור" הומצאה בקיץ 1976 בהפקת האופרה המפורסמת של פיליפ גלאס, "איינשטיין על החוף". הפעילות התיאטרונית מוזיקלית אופראית נמשכה יותר מחמש שעות אבל היא תוכננה כך ששהקהל יוכל לקום, לצאת, לשתות משהו, להתווכח עם אחרים, לעשן סיגריה, ואחר כך להיכנס ושוב לצאת. השמרנים טענו שזו דרך קלוקלת לחוות יצירה. השמרנים האמינו, ומאמינים עדיין, שישיבה בהיכל תרבות, בדממה גמורה (למעט השיעולים) מתחילתו ועד סופו של הקונצרט, היא הדרך היחידה לספוג תרבות. אבל ההצלחה האדירה של "איינשטיין על החוף" והתקבלותו של פיליפ גלאס על דור גדול של צעירים הוכיחו שדווקא הדינמיקה של ההפקה הצליחה להביא לספיגת האמנות של גלאס בצורה עמוקה ורחבה מאוד.

כך שהתפיסות הישנות התערערו. חינכו את כל הדורות הקודמים שתרבות היא "גבוהה": ספרות יפה, פילוסופיה, מוזיקה (קלאסית בלבד – מול "מוסיקה קלה", כפי שכינו את כל השאר), אמנות המוצגת במוזיאון ובגלריות ותיאטרון המוצג על במה. הדעה הרווחת היתה שאירוע בידורי הוא שעשוע שאפשר להאשימו בקלות ב…קלילות. לעומת זאת כנס ספרותי, סימפוניה של בטהובן, ויכוח פילוסופי הם חוויות כבדות ומשעממות (ולפיכך "רציניות"). לשיא הגיחוך הגיע העניין כשאבא של חבר שלי אסר עליו ללכת איתנו לסרט "קן הקוקיה" (כי זה נחשב בידור מהנה, קליל ולא מחייב) אבל הרשה לו ללכת להרצאה של הסופר לובה אליאב על ספרו "הספינה אולואה".

אומברטו אקו במאמרו "תרבות כאירוע בידורי" (1980) מסביר שההתכנסות התרבותית ה"רצינית" מתאפיינת בכך שהקהל אינו אמור לקחת בה חלק. הקהל יושב ומקשיב או צופה. באותו אופן גם אירוע בידורי (או מה שנתפס בעבר כאירוע בידורי במשמעותו השלילית) יכול היום להיתפס כ"רציני", אם הקהל אינו נוטל חלק פעיל, אלא משתתף באירוע באופן סביל. כותב אקו: "הקהל של הקומדיה היוונית צפה בהצגה תוך שהוא יורק את גלעיני הפרי ומתגרה בשחקנים, אבל היום, באמפתיאטרון משוחזר באדיקות, אותה הקומדיה היא יותר תרבות מאשר בידור, והאנשים יושבים בשקט ומשתעממים, יש לקוות".

וכך, על קו התפר של שנות השבעים ושנות השמונים קרה מהפך נוסף. אומברטו אקו במאמרו הנהדר מנבא את שעתיד לקרות הרבה שנים אחר-כך. זה מה שהוא כותב. שימו לב: "ההשתתפות של הקהל תהיה לכאורה. הקהל יהיה מרותק, בפה פעור, למתרחש מולו…זו תהיה העמדת פנים של השתתפות מרחוק, כרטיסי הכניסה יהיו יקרים מאוד, תהיינה פרסומות בכל העיתונים הגדולים והבטחות לאושר ולהצצה ב"חיים אמיתיים של אנשים אמיתיים", הקהל הגדול יתנהג כאילו היה מדובר באיזו חגיגה משותפת…אנשים יבואו בגלל הקולקטיביות של האירוע…כדי להיות ביחד…"
מזכיר לכם משהו במאה ה-21? מי אמר טלוויזיה מסחרית, תכניות ריאליטי, ולא קיבל?

אקו ממשיך ואומר: "אם האירוע הבידורי יעלה על דרך זו – אין לנו ממה להיות מרוצים, אך לא משום שמדובר בבידור אלא משום שמדובר בבידור במובנו הגרוע; חיים מזויפים המוצגים על במה כשהצופים היושבים בשקט משלים את עצמם באמצעות גורם מתווך, שאלו הם חיים של ממש…"

לדעתו של הפילוסוף והסופר הגדול, זו תהיה שיאה של ההידרדרות של חברה הידועה כ"בידורית". השפל יהיה כה עמוק וקשה, שהאלטרנטיבה תהיה מוכרחה להיות קיצונית, אחרת, רחוקה. החברה תיאלץ לחפש מאוד את הדרך שבה אמנות אמיתית שוב תוכל לחזור ולבדר, אבל  יהיה קשה לשכנע את קברניטי הבידור שתרבות איננה דבר משעמם, כמו ששכנעו אותנו קודם לכן שקלילות היא לא בהכרח שטחיות.

הטנגו האחרון בפאריז

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • shaultweig  On 11/06/2011 at 2:03

    בועז

    אופרות בארוק ומוסיקה ליטורגית זוכים לעדנה דווקא בעשור האחרון בגלל זמרות טובות שהחליפו קונטרטנורים מחורבנים

    ויולדי

    juditha triumphans
    nisi dominus

    handel

    rinaldo
    tamerlano
    aci galatea
    la resurrezione

    monteverdi

    vespro della beata virgina

    וזה רק קצה הפירמידה

  • גיל  On 11/06/2011 at 2:42

    האמת היא שזה באמת קצת מוזר כי אני חושב שהקהל הישראלי כן פתוח לתרבות גבוהה שהיא גם פופולארית. סדרות כמו הבלש המזמר או החשוד העיקרי היו מאוד פופולאריות. אני חושב שחלק מהבעייה היא שאין יותר ערוץ בודד ומדורת שבט ואז יש פתח להרבה יותר זבל. אולי צריך לאמץ את מה שעובד בארה"ב עם ערוץ HBO. יש שם סדרות איכותיות כמו הסופראנוס או הסמויה או כמעט כל סדרה שמשודרת שם. אולי שווה להקים ערוץ דומה בארץ שבו ישראלים ישלמו לו במיוחד והוא יהיה איכותי? הרי כבר מזמן נכזבה המחשבה שהערוץ הראשון יהיה כמו הBBC.

  • Mati Shemoelof  On 11/06/2011 at 8:40

    אני לא בנאדם נוסטלגי. העבר שלי ישראל מדיר יותר מההווה שלה אם הייתי צריך לקבוע. יחד עם זאת גיל העלה כאן כמה רעיונות ובאמת צריך ללכת לכיוון שלהם להקים ערוץ ולחייב השקעה בדרמה.

    כרגע הקמנו איגוד משוררים רק כדי לקדם את זכויות האמנות הזאת אך בהשוואה של ההשקעה בתרבות בישראל מהמדינה ביחס למדינות אחרות במערב הוא נמוך ביותר. בהיעדר השקעה בתרבות אנו נותרים שבויים בקפיטליזם הטהור ואלו הם מוצגיו.

  • noam-lester  On 11/06/2011 at 9:38

    ההפרדה בין "תרבות גבוהה" ו"בידור" היא לא המצאה חדשה. האמת היא שבשלושים השנים הראשונות של המדינה (וכנראה עוד יותר מזה לפני קום המדינה) ההפרדה הזאת היתה חזקה בישראל הרבה יותר משהיא היום. התרבות החלוצית שהקימה את המדינה היתה קשוחה מאוד ביחסה לבידור קל או "זול", והסיבה שתרבות גבוהה זכתה לפופולריות וגיבוריה נעשו גיבורי תרבות, היא בין היתר משום שהצורך בגיבורי תרבות (שהוא כנראה אוניברסלי) לא יכול היה באותם ימים לקבל ביטוי אחר (לגיטימי). כשהבידור הקל היה דבר שכל בן תרבות צריך ללעוג לו, תפסו המשוררים את הבמה, וכשהתרבות הפופולרית האמריקאית היתה סמל הניוון, ברגמן היה שובר קופות.
    בעניין האמנות הטובה שהיא גם מתערבת בחיים של כולנו וגם זוכה לפופולריות רבה, כדאי לזכור למשל את עלייתו של חנוך לווין למעמדו כגדול המחזאים הישראלים דרך מלכת אמבטיה, למשל, שהיתה בדיוק כפי שאתה מתאר את התיאטרון היווני – דו-שיח אקטיבי עם הקהל (כולל העגבניות שהושלכו אל הבמה). ואפשר גם להזכיר את הפופולריות של הרומנים של דוד גרוסמן ועמוס עוז, שהם אמנות גבוהה ופופולרית בעת ובעונה אחת.

    • shaultweig  On 11/06/2011 at 14:21

      נועם

      אני לא יודע אם יש דבר כזה תרבות ואמנות ישראלית גבוהה מלבד עגנון. בשירה אני לא מבין כך שאין לי מושג על שלונסקי ,אלתרמן או רוני סומק. היום הרפרטואר של התיאטרון הוא עלוב.

  • אור שחר  On 11/06/2011 at 12:23

    אני חושב שעיקר ההבחנה בין "בידור" לבין "אמנות" הוא סוציאלי-כלכלי, הן במקורו והן במובנו המודרני. באך, דווקא, כתב מוזיקה אינטלקטואלית ליושבי חצר מצומצמים ובעלי אמצעים, וודאי
    שלא להמונים, שכלל לא הייתה להם אפשרות פיזית לנכוח בקונצרטים. אם כבר מדברים על
    שילוב מעין זה שדיברת עליו, יש לדבר על מוצארט והיידן, שהאופרות שלהם הוצגו בציבור ולא רק בחצרות המלכות. אך גם במקרה שלהם עדיין היה מדובר בקהל מבוסס ועשיר שהיה יכול להרשות לעצמו את התענוג.

    במקרה המודרני, הפכו הטלוויזיה, הרדיו והקולנוע למדיומים היכולים לשלב בין תרבות פופולרית לבין יצירה מקורית, כפי שעשה דייויד צ'ייס ב"סופרנוס", דיוויד סיימון ב"סמויה", או היצ'קוק, לינץ', קאופמן או קרוננברג בקולנוע.

    התיאטרון, האופרה והג'אז, למשל, הפכו לנחלת קהילה מצומצמת של הבורגנות השבעה והמבוססת או של אוליגרכים. אך בכך אין להאשים את הציבור: ל"אופרה בפארק" או "הפילהרמונית בפארק" מגיעים עשרות אלפי איש בסדר גודל שלא היית מוצא בשום מקום אחר.
    אך כאשר מחיר הצגה הוא 180 ש"ח לכרטיס, כאשר הוצאה מינימלית בפסטיבל הג'אז בים האדום היא כ300 ש"ח, וכאשר סיכויי השגת כרטיס לאופרה הם כמעט כסיכויי הזכייה בטוטו, אין להתפלא.

    גם ההופעות שאנו המוזיקאים עושים בתל אביב בדרך כלל, אינן נגישות לחלקו הגדול של הציבור.
    וזה נובע בעיקר מן העובדה שאין השקעה רצינית בתרבות בפריפריה (כדוגמת נגד, ניתן לחשוב על חולון, שהופכת למרכז תרבות פורח).

    הציבור אוהב תרבות גבוהה ואין זה נכון להאשימו. את האשם יש לתלות ב"מעצבי דעת הקהל" – המפרסמים, חברות התקליטים, תחנות הרדיו והטלוויזיה, העיתונות – אשר מחליטים בשבילו כי הוא רפה שכל מדי מכדי להכיל תכנים מעניינים ואיכותיים יותר, וכמו כן במחוקקים ובראשי המועצות, שאינם מקדמים דבר בעניין.

    • shaultweig  On 11/06/2011 at 14:12

      אור

      בשביל לאהוב אופרה לא צריך ללכת להופעה חיה,יש את מצו. פעם בחיי שילמתי עבור רסיטל שנתנה שרה מינגרדו ששרה את מחזור השירים של מאהלר "שירי מות ילדים". בכל זאת אני יודע שרק הגירסה של קרל בהם של "כך עושות כולן" מ 1955 ב CD ראויה לשמיעה.

      • noam-lester  On 11/06/2011 at 14:58

        שאול, אם כבר הזכרת את "קוזי" ואת מצו, הביצוע שהוקלט בגליינבורן ב-2006 הוא מעולה

    • טראומה  On 11/07/2011 at 15:15

      אור, הדברים שכתבת על באך אינם נכונים. את מרבית יצירותיו הדתיות הוא כתב להמונים בני קהילתו בכנסיות השונות שבהן עבד. חלק ניכר מהמוזיקה הכלית שלו נוגן בביצועים פומביים, פתוחים לקהל הרחב, למשל בקפה צימרמן המפורסם בלייפציג. עוד נתח גדול מיצירותיו נכתב למטרות פדגוגיות שונות, לתלמידיו הרבים. את "היצירות האינטלקטואליות" שכתב בעבור קומץ יודעי חן אפשר לספור על יד אחת (אמנות הפוגה, למשל). היום גם יצירות אלו הן נחלת הכלל (גם מילולית – הן כולן public domain).
      גם הדברים שכתבת על מוצרט והיידן אינם נכונים. מוצרט ראה בבני המעמד הגבוה את הקהל הטבעי שלו. את יצירותיו הקדיש על פי רוב לאנשי האצולה. בעבורו המהפכה הצרפתית הייתה מאורע גס, כעור והמוני, אסון גדול. היידן כתב את רוב יצירותיו באיזור ביצות מרוחק מכל ישוב,אי שם בערבות הונגריה, בעבור בוס-אציל אקסצנטרי, ניקולאוס הראשון, נסיך אסטרהאזי. ממש לא בעבור ההמונים.
      (ועוד דבר: מה הבעיה בלשבת בשקט ולהאזין למוזיקה? אני בהחלט חושב שההאזנה בשקט, "בדממה" או "דממת קודש" או איך שלא יכנו את זה, היא בהחלט הדרך הטובה ביותר להאזין למוזיקה. יש כאן בסך הכול רצון פשוט להאזין לכל תו מטעמים של עונג חושני תמים – עונג נדיר במציאות הרועשת של אולמות הקונצרטים בארץ.)

      • קרן  On 11/08/2011 at 13:26

        כל כך נכון.

        ולגבי השקט, גם כן, יש כאן פחד משקט ,וזה לא צריך להיות – יש לפנות לו מקום, להעריך ולכבד אותו, וכשמשמיעים באך אכן צריך להיות שקט, כדי להקשיב, זו לא מילה גסה. ולא מדובר רק בשקט כשמתייחסים למוזיקה קלאסית, זו אכן גם המחוייבות להקדיש זמן וכן, מאמץ, כדי להקשיב למוזיקה הזאת ולקלוט אותה. לא הכל כיף. ולא הכל יכול לבוא לאוזן סתם כך ללא מאמץ וללא השקעה, יש כאן בפוסט ובתגובות קצת בריחה מהאלמנט הזה.

  • seymore butts  On 11/06/2011 at 13:50

    לדעתי הבעיה בהידרדרות התרבותית בחיינו נעוצה לא בעצם כניסתם של הערוצים המסחריים לחיינו, אלא המגבלות המגוחכות שהוטלו עליהם שנועדו למטרות טובות אבל פיספסו בענק. כך למשל הדרישה למכסת תכניות "סוגה עלית" ולמינימום שידורים בעברית. כיוון שעל מה זה בדיוק סוגה עלית אין תשובה מדעית קיבלנו טלוויזיה נטולת איכויות בריטיות כמו שהייתה לנו בערוץ היחיד בשנות השבעים, ובמקום זאת תכניות נמוכות בעברית, והכוונה לא רק ריאליטי.

    צודק לחלוטין רזי בן עזר, את "הטנגו האחרון בפריז" אנשים רצו לראות בגלל הזיון בתחת (המרוח בחמאה) המפורסם, יש להניח שאם בארץ כמו בארה"ב היו מקרינים את "גרון עמוק" בבתי הקולנוע הרגילים גם אותו היו רצים כולם כולל האינטלקטואלים לראות, ולאו דווקא בגלל חשיבותו בהיסטוריה של המהפכה המינית. ואגב לדעתי "גרון עמוק" מעניין הרבה יותר מ"הטנגו האחרון בפריס", ולפחות בו רואים את החדירה האנאלית הלכה למעשה.

  • מתי ג'י Matt Gee  On 11/07/2011 at 14:33

    א-פרופו "הטנגו האחרון בפריז", אי אפשר לשכוח את המערכון של דודו טופז שעסק בזה.
    -"ואז בעלי שרגא התחיל לצעוק 'טריפה! בשר וחלב ביחד!"

  • נתי  On 11/08/2011 at 8:49

    תענוג לקרוא
    ע
    נ
    ו
    גמרתק
    גמלמד

    וגם
    כתובהיטב

  • sivi  On 11/09/2011 at 9:22

    אבל קרו עוד כמה תופעות חברתיות תרבותיות במקביל ובמיוחד שיטוח השפה, השתלטות הפוסט מודרניזם, האצת קצב החיים והסטריימינג.

    לאנשים כבר אין סבלנות לחכות לסיפוקים נדחים ואמנות גבוהה דורשת המתנה, למידה, עידון הטעם- הכל היום חייב להכות בצופה בפנים במפורש בלי רמזים. יש תחושה של הקצנה – כבר ראינו הכל. חווינו הכל. מה יש לאמנות לחדש לנו?

  • avha  On 05/23/2012 at 6:14

    ראשית, מסכימה מילה במילה עם הפסקה הפותחת.
    כמו כן, בדומה למה שנכתב בתגובה האחרונה, אני חושבת שהמידייות והנגישות נהפכו לשליטים.
    רוב האנשים לא מוכנים להשקיע מאמץ בכל תחומי החיים, ובוודאי שלא ברוח.

    רשימה מעניינת במיוחד (גם על שלל תגובותיה)

  • ella  On 11/13/2012 at 13:01

    כשתרבות היא רק תרבות הבידור זה לא מבדר בכלל

  • Ella Koren  On 11/13/2012 at 13:03

    כשתרבות היא רק תרבות הבידור זה לא מבדר בכלל

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: