הישרדות. מלחמת תרבות

אני נמנע מצפיה בטלויזיה. כלומר, אני רואה תכניות באמצעות מכשיר הטלויזיה שלי, אבל אני "לא רואה טלויזיה" כפי שהמושג הזה נתפס בציבור. אין אצלי צפיה מקרית, אקראית. אני יודע, למשל, שהערב יתקיים משחק הגמר בין באיירן מינכן לבין צ'לסי ואני מתכוון לצפות בו. אני יודע שיש תכניות מסוימות השבוע שבכוונתי לראות ומכשיר היס מאקס שלי מתוכנן להקליט אותן.

אתמול, במקרה, נחשפתי לפרומו ל"פרק הבא בהישרדות".  זה היה בסך הכל הקדימון, אבל הקדימון הזה היווה ריכוז בלתי נתפס של טימטום, רדידות וגועל בדקה אחת. תאמרו, בוקר-טוב-אליהו-איפה-היית-ומה-עשית, ואתם צודקים. אין זה דבר חדש. אלא שבכל פעם מחדש מתגלים שיאים של טיפשות, גבבה, אשפה וקיטש שנשברים מדי שנה, וכשאתה חושב שהגעת הכי נמוך שאפשר, מתברר שמישהו דופק מתחת לבלטות ומראה לך שאפשר לרדת נמוך יותר.

נזכרתי בעלי מוהר המנוח והחכם, שכתב על המזימה "להטפיש את הציבור" – דהיינו: להפוך את העם לטיפש יותר, רדוד יותר ומכור יותר לפסולת המטמטמת הזו, מזימה משולבת של השלטון (שמעמיק את שלטונו בזכות טמטומו של העם) באמצעות כלי התקשורת המסחריים שמקבלים ממנו את הרשיון לטמטם את הציבור (ובתמורה, מתעשרים יותר ויותר מעוד ועוד תכניות ריאליטי, קומבינות עם חברות סלולר ומפרסמים שונים שמשקיעים כסף בהעמקת הבורות והנחלת הטעם הרע בעם).

יד לוחצת יד וידי השלטון רוחצות את ידי התקשורת המסחרית, ולהיפך. הדבר נאמר בעבר לא פעם ולא פעמיים. ובסופו של דבר אי אפשר להתעלם מהנזק העצום ששיתוף הפעולה הקטלני הזה גורם בכל המישורים למרקם החברתי ולאיכות הכללית בכל תחום. רמת התלמידים בישראל הולכת ויורדת (הארץ). בידע מתמטי ובידע מדעי  ישראל נמצאת כיום בשליש התחתון של טבלת ההישגים הבינלאומית.  במקום ה-32 מתוך 41 מדינות. לשם השוואה: בשנת 1972 ישראל מוקמה במקום השני בעולם. ושימו לב למה שכותבות חנה בר־ישי ופאר־לי פיור שהפרדוקס הגדול הוא שבישראל משקיעים בחינוך הרבה יותר מאשר משקיעים במדינות אחרות.

משקיעים, אבל נכשלים. מה זה אומר? תלמידי ישראל מתדרדרים והולכים. אם ב-2003 המצב היה רע מאוד, ב-2008 הוא היה ממש גרוע (NRG) ואנחנו במדרון. יורדים והולכים.

יהודים בעולם הם מיעוט איכותי. יהודים מגיעים להשגים עצומים. אני כבר לא מדבר על ג'ורג' גרשווין, סרז' גינזבורג, לאונרד ברנשטיין, לאונרד כהן, פול סיימון, בוב דילן, לו ריד, רנדי ניומן ששינו לחלוטין את המוזיקה הפופולרית. ואני לא מדבר רק על שכבת הסופרים היהודים באמריקה (סול בלו, פיליפ רות, בשויס זינגר, פול אוסטר, ג'ונתן ספרן פויר) שבלעדיה אי אפשר לתאר את הספרות האמריקאית בפרט, והספרות הבינלאומית בכלל.  יש בעולם 7 מיליארד בני אדם ומתוכם רק 13 מיליון יהודים. שימו לב: אחוז היהודים מכלל אוכלוסיית העולם הוא 0.2% בלבד אבל משקלם בקבוצות האיכות הוא עצום ביחד למספרם. כרבע (24%) מכלל זוכי פרס נובל בכל הזמנים הם יהודים. מדוע, אם ככה, אין לתופעה הזו של "קבוצת איכות מובילה" ביטוי בתוך מדינת ישראל עצמה?

איכות, בעברית, הגדרתה טיב, מדד, ערך. כלומר בשפה העברית דבר טוב הוא רב האיכות. דבר רע הוא פחות-ערך. איכותו מועטה. איכות כערך היא המפתח לחיים טובים יותר וגם להישרדות. אני טוען שבסיטואציה הגיאוגרפית-פוליטית-חברתית שבה אנו חיים אין לנו סיכוי לשרוד אם לא נחזור למגמת עידוד האינטיליגנציה, טיפוח אינטלקטואלים, תמיכה ביצירה חופשית עשירה ומעשירה ובחשיפת ציבור רחב ככל האפשר לאיכות גבוהה. זהו ענין קריטי לקבוצת אוכלוסיה ששואפת לשרוד ולהתקיים.

 

ממש כמו ההשוואה בין השגי התלמידים הישראלים ב-1972 לעומת התוצאות העלובות שהם משיגים כיום אפשר להקביל את התפריט הטלוויזיוני של ראשית ימי הערוץ הראשון לעומת מה שמאכילים בו את רוב הצופים כיום. אם פעם שודרה (בפריים טיים) סדרה כמו "אני קלאודיוס" והבולשוויזם התרבותי קבע שיום בשבוע יהיה קונצרט קלאסי, ויום אחר תהיה דרמה של רם לוי, או סרט של פליני/ברגמן/ברסון/אורסון וולס, וביום אחר "מוקד", או שעשועון-חידון כלשהו, או תכנית מוזיקה, היום הבולשוויזם הכלכלי קובע שמה שישודר יהיה אך ורק על בסיס כלכלי ומכוון למכנה המשותף הנמוך ביותר שאפשר להגיע אליו.

רוגל אלפר, ממבקרי הטלוויזיה הטובים ביותר שאני מכיר, ראיין בתכנית הינשופים את אורנה בן דור. צריך לראות את הקטע הזה כדי להבין את מאבק הכוחות המתנהל כאן, בתוך החברה הישראלית, בין הכסף (והמטרה לטמטם את הציבור) לבין האיכות (שניצבת מנודה ומבוישת בפינה).

שחור הוא לבן, לבן הוא שחור. מלחמה היא שלום, שלום הוא מלחמה. בשר רקוב הוא מזון גורמה ואשפה מצחינה היא סוגת-עלית. ערוץ 2 וערוץ 10 יחדיו ולבד מנסים (לא לבד, יש להם עוזרים לא מעטים) לנהל את השיחדש ( NEWSPEAK) הזה. להכשיר את המדמנה ולומר שהיא בעצם בריכה צוננת, נעימה ומיטיבה.  בעבר היה זה דן שילון שהודה שבבית הוא שומע בטהובן, אבל לתכנית "המעגל" שלו הוא מביא את אייל גולן, "כי העם רוצה את זה", וארז טל הודה בפה מלא שהוא עצמו לא היה צופה בתכנית כמו "גלגל המזל" שלו.

אבל מאז זרמו הרבה מי שופכין. היום אלה שמרעילים אתכם לא מסתפקים בלהרוג לכם תאי מוח בריאים וטובים. הם מתעקשים לטעון שמדובר באיכויות שלא שמתם לב אליהן. כמו שדודו טופז לא הסתפק בכסף הגדול, במעריצות ובאהבת העם, ודרש שמאיר שניצר יכתוב עליו שהוא איכותי, כמו שעירית לינור טענה בזמנו ש"אני לא פחות טובה מא.ב. יהושע" כך אפשר לזהות את המגמה היום, וביתר אלימות.

את מה זה מזכיר לכם? כמובן. האזבסט והעישון. שתי סוגיות עקרוניות שהיו מי שתמכו בהן למרות שהיה ברור שיש בזה נזק כבד. שתי סוגיות שבהן לחצים כלכליים ואינטרסים שלטוניים מנעו את המידע הנכון מהציבור.

כבר בשנת 1898 דיווח מפקח המפעלים הראשי של בריטניה לפרלמנט הבריטי על "השפעותיו המרושעות של האזבסט". הוא דיווח גם את "טבעם החד כמו זכוכית של החלקיקים" כאשר האזבסט נישא באוויר בכל כמות שהיא, "נמצא להוות מפגע בריאותי, כמו שניתן היה לצפות". בשנת 1906, ועדה פרלמנטרית בריטית אישרה שחשיפה לאזבסט במפעלים בבריטניה גורמת למוות. בשנת 1918  חברת ביטוח אמריקאית הראתה מתאם בין תוחלת חיים קצרה לבין חשיפה לאזבסט בארצות הברית. ב-1977 הוכח מעל לכל ספק הקשר בין אזבסט לבין מחלות קטלניות.

אבל זה לא מנע ממדענים וחוקרים ואנשי תעשיה לזלזל בממצאים, מצד אחד, ולתמוך בהמשך השימוש באזבסט מצד שני כשהם תוקפים בכל הכוח את אלה שמנסים למנוע את המשך השימוש בחומר המסוכן.  בגלל שכיחותו של האזבסט בחומרי בנייה  חששו מתהליך סילוק המוני של אזבסט מבתים, דבר שיעלה למדינות סכום כסף רב. נפחו הגדול של הנטל הרתיע את התעשיינים ואת המבטחים. בשורה התחתונה – הדיון המשפטי לגבי האזבסט היה לדיון הארוך, היקר והמזיק ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית, הכולל יותר מ-6,000 נאשמים ולמעלה מחצי מיליון תובעים‏. תהליך הדיון המשפטי בנושא אזבסט לבדו בארצות הברית יגיע ל-200 מיליארד דולר.

גם סוגיית הסיגריות היתה דומה להפליא. במשך שנים מימנו ופרסמו חברות הטבק "מחקרים" ו"ממצאים" בדבר התועלת שבעישון. בפועל, עודדו את צריכת הסיגריות ותרמו להצגת העישון כמשהו סקסי ובריא. היום ברור לחלוטין שמדובר בענין מופרך ומגוחך. חברות הטבק נהגו לתגמל משך שנים חברות סרטים וכוכבים: פיליפ מוריס שילמה 350 אלף דולר עבור הכנסת סצנות עישון לסרט "רישיון להרוג" בסדרת ג'יימס בונד, בכיכובו של טימותי דלטון. סילבסטר סטלון קיבל 500 אלף דולר מחברת בראון וויליאמסון כדי שיעשן בחמישה מסרטיו.

ייתכן ובעתיד יקרה אותו דבר עם הטלפונים הסלולריים ועם הטלויזיה המסחרית. כבר ב-1974 קרא הבמאי והמשורר פאולו פזוליני להעמיד לדין את המנהיגים ואת הטלויזיה המסחרית באיטליה בעוון רצח עם תרבותי. עידוד הטיפשות, אם תשימו לב, נתמך היום בידי כותבים מוכשרים שמוצאים איכויות שלא שמתם לב אליהן עדיין ב"הישרדות" ו"האח הגדול" ואחרים, שפרנסתם תלויה בכך, מלעיגים על "הפלצנים", "המתנשאים", "המנותקים" שמבקרים את האשפה הטלויזיונית הזו. בינתיים אנחנו במלחמת הישרדות. תרבותית. גבבה מול איכות. צחנה מול טעם טוב. כדי להנחיל טעם טוב ואיכות צריך לעבוד הרבה יותר קשה מסתם לרבוץ מול מסך כחלחל. השאלה אם יש מישהו שעדיין מוכן להתאמץ כדי לקבל את האיכות שלו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • shulamit near  On 05/19/2012 at 12:42

    אין עליך. מילים בסלע – הלוואי ולא יסחפו בזרם אלא יושמעו בקול גדול בחוצות העיר ועל שולחן משרד החינוך והתרבות. אמן.

  • טומי  On 05/19/2012 at 12:58

    פזוליני דיבר אמת , אנגלס ומרקס דיברו אמת .
    תודה בועז .

  • דוז פואה על הפוסט החשוב הזה – על קול הזעקה שאתה מקים כאן עבור רבים מאזרחי ישראל שוחרי האיכות התרבותית.
    במלחמה כמו בכל מלחמה צריך כלים, והשאלה בעקבות דבריך הנוקבים מהם הכלים שיש לנו כדי להצליח להסית את תרבותנו המפוארת ממדרון הטייקונים הכלכליים.

  • D.J MosheL  On 05/19/2012 at 13:10

    כאילו שאני כתבתי 🙂

  • איתן  On 05/19/2012 at 13:40

    בועז, אמרת את זה טוב מכולנו.
    א-פרופו אסבסט, החשיפה הטלוויונית האחרונה על קורבנות מפעל האסבסט באזור נהריה, העלתה את משפחת פדרמן (בעלי מפעל האסבסט ורשת מלונות "דן") במלוא רשעותה ובכוונתה המלאה למקסם רווחים מלוא חופניים על חשבון האומללים שעבדו עבורם ועוד הונחו להאמין שאסבסט זה טוב (ולכן גם לקחו הביתה). הם וילדיהם הפכו לחולי סרטן. אבל זה לקח זמן.
    כך גם החינוך והתרבות. לוקח שנים, אבל בסוף התהליך מקבלים עם מטומטם ארוז בקוביית האח הגדול.

  • איילת  On 05/19/2012 at 13:41

    כואב (אפילו פיזית) לקרוא.

  • רוני ה.  On 05/19/2012 at 14:22

    ישר כוח בועז. רציתי רק להעיר שההוצאה הכוללת לחינוך בארץ נראית גדולה יותר משום שבארץ אחוז הילדים באוכלוסיה גבוה יותר. אם משווים את ההוצאה לילד, הרי שבארץ ההוצאה קטנה יותר ממדינות ה-OECD בעשרים אחוזים ($6000 לעומת $7527).

  • דב קולר  On 05/19/2012 at 15:49

    בועז כהן. שם שכדאי לזכור. טקסטים שרצוי ללמוד וללמד. מגן-דוד-אדום תרבותי. ישר כוח.

  • eaglebearr  On 05/19/2012 at 17:33

    כרגיל – מדויק, אמיתי ונוגע. לדעתי הבעיה העיקרית היא עם האינטיליגנטים (באמת, לא רק בעיני עצמם), כאלו שמתייחסים לזבל הטלויזיוני הזה כאל "קטע", דחקות על חשבון מי שנוטל חלק פעיל, ותומכים פסיבית בגועל נפש הזה. בקיצור – רובנו. הפסיביות הזו מיתרגמת לרייטינג שלא מגיע לתוכניות האלו.

  • אור גור אש  On 05/19/2012 at 19:09

    כן, תוכניות רדודות להחריד בטלוויזיה, שהיא לגמרי מסחרית (חלילה לא הערוץ הממלכתי, חינוכית 23 )
    רמת הלימודים צונחת למקומות הנמוכים, והתרבות שהיתה פעם, נעלמה. אין כאן תרבות, מה שיש במנות גדושות -התנהגות גסה ואלימה בכל מקום, גם בכבישים וברמזורים, הרי זה פחד אלוהים לבקש מהנהג לידך לא לצפור, הוא מסוגל לצאת מרכבו ולהרוג אותך, כבר היו מקרים כאלה.
    ולמרות הכל אני אוהבת את הארץ שלנו.

  • איילת  On 05/19/2012 at 20:24

    כבר בן גוריון חזה את ההתפתחויות האלה:
    "כל ההצעות שהוגשו בשנות החמישים לראשי המדינה
    להקים טלוויזיה בארץ — תחילה בידי משקיעים מחו"ל, ואחר
    כך גם בידי גורמים מקומיים — נדחו שוב ושוב. השיקול
    הפוליטי נקשר לא אחת בשיקולים אחרים, כמו זה הכלכלי.
    הטלוויזיה נתפסה כאביזר של מותרות, המתאים למדינות
    עשירות — ולא למדינה צעירה, הנאלצת להיאבק בקליטת
    גלים של עלייה המונית ובמלחמות עם שכניה.
    "והיה גם היבט תרבותי: שלא כמו הרדיו, שרוב תכניו הם
    מקומיים, בטלוויזיה רוב התכנים היו צפויים להיות מיובאים,
    בעיקר מארצות הברית — והיה חשש שהתכנים הזרים האלה
    ישפיעו לרעה על חייה ועל התפתחותה התרבותית של מדינת
    הלאום הצעירה. במקום טיולים בטבע, פעילות במסגרת של
    תנועות נוער או קריאת ספר עברי — ראו מנהיגי ישראל
    בעיני רוחם את הנוער צופה בתוכניות בידור מיובאות, מתמכר
    לסדרות ריקניות בשפת לעז."
    (ראו בקישור http://www.openu.ac.il/Adcan/adcan50/pages_13-16.pdf).
    ודבר נוסף – נטישת האיכות לטובת שיקולים כלכליים קצרי רואי מאפיינת עוד תחומים בחיינו – למשל המעבר למוצרים שבעבר היו בני קיימא והיום הפכו ל"חד פעמיים" – ואני מדברת על דברים כמו מוצרי חשמל ביתיים, בגדים מסין, צעצועים ועוד.
    נו, אז מתי מתחילים במרד?

  • ריקי כהן  On 05/19/2012 at 20:30

    אוי, צפיתי כאן בראיון עם אורנה בן דור, והצטערתי לגלות את התוקפנות, הוולגריות, ההתנשאות הדוחים שנבעו ממנה בראיון.

    לגבי הפוסט – בישראל יש בוז ואנטגוניזם לאינטיליגנציה, לידע, ליוצרים. השלטון עבד על זה שנים ויצר פה אומה זומבית לתפארת.

  • אז מה נעשה עכשיו עם כל המידע הכואב הזה. מה נעשה? יש להניח שיוותר בסלון המרווח שלנו ומידי פעם נשוב לצקצקו כפנינים לוהטות על לשונינו . את הכוויות נמחה בגלידה קרה כי אין לי נחמה טובה מזו. נשמע מייאש עד כלות. בכל אופן תודה שהזכרת לי את סול בלו זמן טוב להביא כיסא ולהורידו מהמדף העליון. פתיחה מוצלחת לשבוע חדש.

    אגב: הנה עוד פתח לתקווה:

    "אם היינו חיים במדינה מתוקנת, בועז כהן היה ממונה היום בבוקר לשר התרבות. מבחינתי אפשר לתת לו גם את המדע והספורט, אבל משרד התרבות בטוח…" מתוך מאמר אחר השווה הצצה.

    http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=41853&blogcode=5496126

  • מורן  On 05/19/2012 at 21:40

    כדורבנות,והרבה תודה על היושר והדיוק

  • מיכל זהבי  On 05/19/2012 at 21:56

    נכון ועצוב בועז. יש סיכוי אחד, דרך החינוך, לשנות . כהורים אנחנו עושים הכי טוב שאנחנו יכולים לכוון לערכים שאנחנו מאמינים בהם וגם נותנים דוגמא אישית. אין לנו טלויזיה,בבית קוראים ספרים,תוכניות נבחרות בפינצטה לצפיה באינטרנט ,לא מבקרים בקניונים,אבל כן בהצגות ,בתערוכות,והולכים הרבה ברגל,מטיילים.לפעמים יש ויכוחים כי הילדים מרגישים שהם לא מיישרים קו עם ילדים אחרים,אבל אם לא נבהלים מהתגובות ומתמידים ,אז משהו לבסוף מחלחל ומרגישים את הרווח הגדול .כל זה במישור האישי בו כל אחד יכול לשנות , כי בסופו של דבר, ככל שיגדל הקהל שלא יצרוך ג'אנק מסחרי רדוד ונמוך ,- יווצר שינוי .

  • אסנת זיו  On 05/19/2012 at 22:13

    מדכא.

    אז אנחנו יושבים ושותקים. כואבים וכועסים. ואדישותנו היא שותפות לפשע החברתי הזה.ומכאן חוסר האונים שלנו. איך נלחמים ? אני מיואשת. כמה רוע יש בתכניות האלה, אין חמלה ,אין אהבת הזולת,שימוש רע במין ,השפלות, ניצול ציני של מנחים ומפיקים והכל מקדש הכסףףףף . חיקוי עלוב של אמריקה . זבל. ויש לי ילדים ,בגיל העשרה. וזו המציאות התרבותית שלהם. למזלי- הם הושפעו גם מהמוסיקה שאני אוהבת ושדאגתי להשמיע ולהטמיע, כך שאני מאד מקווה שהצד שלי ינצח.

    על זה שר אתמול רופוס וויינרייט בתכנית פרוגרסיב .." אני עייף ממך, אמריקה .." 😦

  • שרון רז  On 05/20/2012 at 6:31

    מזדהה לחלוטין ומסכים עם כל מילה, אני רק תוהה האם באפשרותינו לנצח את השיטה? אני לא חושב, אבל לא מרים ידיים. מה ניתן לעשות, זו השאלה. איך מבצעים מרד תרבותי מלבד לא לצפות בעצמינו?

    איילת צודקת לגבי הירידה לתהום גם בענייני מוצרים "חד פעמיים", זו תופעה מזעזעת.

    גם מיכל זהבי צודקת לגבי החינוך בתוך הבית פנימה.

  • B. Goren  On 05/20/2012 at 6:35

    מצוין.

  • ג'וד ברק  On 05/20/2012 at 7:33

    כל מילה בסלע. כאילו כתבת את המחשבות שלי…. תודה.

  • חיה  On 05/20/2012 at 9:33

    בעז שלום,
    אין מה להוסיף על מה שכתבת. אולי חוץ מההערה על עלות החינוך אצלנו, שאכן, לא גבוהה כל כך יחסית לגודל האוכלוסיה ולשונות הרבה שמאפיינת אותה.
    אורנה בן דור פשוט התחברה לרעים (בלי מרכאות) כי זה הרבה יותר משתלם.
    מה לעשות? אולי, לא להפסיק לעשות דה-לגיטימציה, בכל מקום שאפשר, לזבל הטלוויזיוני. לא להתבייש להיות יפי נפש (בלי מרכאות), לא להתבייש, אלא להיפך, להיות אנינים, ולא להתבייש להתנשא מעל חומרים שהם ברמה תת-קרקעית.
    תמשיך במה שאתה עושה. אי אפשר לעשות את זה יותר טוב.
    תודה, חיה.

  • ped  On 05/20/2012 at 9:34

    עצוב לראות ולשמוע את "אבירת האינדי", כפרחה צפון תל-אביבית, ולהבין שזה הסטנדרד המקובל

    • מיכל זהבי  On 05/20/2012 at 17:34

      הערה לגבי ארנה בן דור; היא לא יצרה את התופעה של נשים עשירות אלא רק הציפה אותה .תמיד כועסים על השליח אבל לא תמיד בצדק, החשיפה היא פשוט חשיפה . הבעיה של הנשים העשירות הללו אינה טמונה בכספן אלא במה שהן בוחרות לעשות בו,האם מישהי מהן חשבה להקים פרוייקט למען כלל הציבור ? ? ?. מנגד, יכלה ארנה בן דור לעשות סדרה על תופעת הנשים העשירות שהקימו מפעלים פילנטרופיים, ויש רבות כאלה בישראל,תתפלאו, – יש בחירה ערכית בעצם הבחירה להעלות למודעות דוקא את ה"מעושרות" הידועות. איזו סדרה היתה עושה שירות טוב יותר לחברה שלנו, אני לא בטוחה שהתשובה תהיה פשוטה כל כך.

      • בועז כהן  On 05/20/2012 at 18:21

        אם אבי ניר, או ארז טל, או אורנה בן דור, היו אומרים "נכון, זה בידור קליל, לא מחייב, טפשי ומניפולטיבי, ואנחנו לא מתכוונים בשום צורה שהיא ליצור פה איכות או תכנית בעלת ערך כלשהו" – לא היתה שום בעיה.

        הבעיה מתחילה בטשטוש הגבולות והמושגים. בעולם שבו ארז טל הוא "אמן" ואבי ניר הוא "גאון" ואורנה בן דור היא "יוצרת" בהקשרים של תכניות ריאליטי מהסוג הזה, מתחילה הבעיה שלי.

        אמא שלי אהבה מאוד לצפות ב"דאלאס" וב"שושלת", אבל היא תמיד הבהירה שהיא מודעת לזה שזה זבל קיטשי והיא פשוט נהנית לצפות בזה, כי זה מבדר אותה.

  • Tamir  On 05/20/2012 at 10:29

    כן…. נקודה כואבת. לשמחתי, נגמלתי מזמן מטלויזיה ומאחר ואינני חובב כדורגל, אין ולא דבר אחד שעבורו שווה להשקיע זמן במכשיר העלוב הזה. סרטים אני מעדיף בקולנוע (זוכרים? אולם, חושך, מסך גדול, סאונד מצוין….) ואת זמני אני מעדיף לבלות עם ספרים.
    בהחלט צריך לקום על הגולם שהקמנו לנו ולשחרר את חיינו מנוכחותו המרעילה.
    צחקנו שנים מהחרדים ש"אפילו טלויזיה אין להם בבית" ורק יודעי ח"ן ומביני דבר מבינים כמה רווח טמון בהינתקות מהזבל הזה.
    אבל כרגיל – לא יקום איש ולא יעשה דבר כי בעלי הכח והממון מרויחים מזה.
    וזה – חבל הרבה.

  • אסף  On 05/20/2012 at 11:52

    בסלע, בועז, בסלע.

  • seymore butts  On 05/20/2012 at 16:23

    בועז היקר,
    ניכר שהנושא בוער בעצמותיך, אבל לטעמי בחלק מהמקרים התסכול ו/או הכעס שלך לא מוצדקים.
    בנושא האזבסט אני מסכים איתך, זו השערוריה הגדולה מכולן, פשע שגובל ברצח המונים. הלוואי שיום אחד כל מי שנפגעו ממחלות האזבסט ועוד ייפגעו או בני משפחותיהם יקבלו פיצוי כספי ענק , זה המינימום שאפשר לצפות. ואגב – כתבה בנושא הזה שאינה עושה חסד עם הטייקונים שודרה דווקא בערוץ 2 בסוף השבוע שעבר, כך שאי אפשר לקטול את הערוצים המסחריים לחלוטין. אבל לזה עוד אחזור.

    ענין הסיגריות הוא עניין אחר לחלוטין. נכון שחברות הטבק מנסות לגמד את הנזקים שהמוצר המפוקפק שלהם גורם ואפילו להשאיף אותם לאפס, אבל האם באמת מי שמתחיל לעשן היום לא מודע לסכנות שהעישון גורם? אתה עצמך הרי עישנת בעבר ואולי מעשן שוב. אני בטוח שביום שהתחלת לעשן, גם אם היית בן טיפש עשרה, היית מודע לכך שאתה עלול לחטוף מזה יום אחד סרטן ריאות. אז אי אפשר להאשים בענין נזקי העישון רק את התאגידים והטייקונים.

    בנושא הערוצים המסחריים – לא ראיתי ולו פרק אחד של "מעושרות" כך שקשה לי לשפוט. טרנד הריאליטי הוא אכן מאוס ברובו, אבל אני מודה שהתמכרתי לשתיים-שלוש תכניות כאלו. אבל לדעתי הוא לא נחות מתכניות האירוח והשעשועונים ששלטו באקרנים שלנו בשנות התשעים, ועדיף הבולשביזם הכלכלי כמו שאתה קורא לו על ימי הדיקטטורה של החבר'ה מרוממה עם הערוץ היחיד. ואם יש לך יס מקס למה בכלל לבזבז זמן על הזבל בערוצים המסחריים עם אפשרות לטלויזיה איכותית ברמות שלא הכרנו כמו "משחקי הכס", "מד מן" וכולי ?

    הביקורת שלך על דן שילון וארז טל קצת לא הוגנת. גם אותך הרי אפשר לשאול האם אי אפשר להבחין בין מה שאתה משמיע ב"רוקר טוב" (המשובחת) לבין מה שאתה שומע בזמנך החופשי. גם אתה כבול במידה זו או אחרת לגבולות פלייליסט כלשהו, גם אם הוא לא מוגדר בדייקנות פסיכופטית כמו בגלגל"צ. גם דן שילון וארז טל לא יכולים לשדר את התכנית שהם היו רוצים לצפות בה, הרי גם ערוץ 2 וגם 88FM קשובים לשיעורי הרייטינג. מה ההבדל – שבטלויזיה המסחרית זה יותר קיצוני ?

    הידרדרות מערכת החינוך היא עניין חמור אבל אני חושב שהקשר לתכני שידורי הטלוויזיה רופף, והיא נובעת בעיקר מהזנחה על ידי פוליטיקאים שבמשך עשרות שנים מתעסקים בפוליטיזציה של התכנים במקום בהעלאת רמת המורים וההוראה.

    • בועז כהן  On 05/20/2012 at 18:20

      אני יכול לעשן בהנאה רבה, לאכול שווארמה ובמבה וגם לראות את תחרות האירוויזיון להנאתי, אבל אני לא אטען שסיגריות זה בריא, שווארמה ובמבה זה מזון גורמה בריא ואורגני ושתחרות האירוויזיון משתווה ברמתה המוזיקלית והטקסטואלית לקונצרט של הפילהרמונית או למופע של רדיוהד.

      יש הבדל בסיסי ומהותי בין לצרוך ולייצר ג'אנק (וליהנות מזה) לבין הנסיון הציני והמכוער "לכבס" את הג'אנק הזה, ולהציג אותו כמשהו שהוא לא.

      • יעל  On 05/21/2012 at 12:28

        אני מסכימה לחלוטין, אך הטענה שלך במאמר היא חזקה יותר מזה, ואני חושבת שאסור לוותר עליה. אפשר וצריך ליצור בידור איכותי יותר! חובה ליצור עיתונות פופלרית שהיא פחות צהובה ורדודה, ויותר מעמיקה ורבגונית. זה אפשרי וזה אפילו היה פה כמה שנים (שבהן, מה חבל, אני עוד לא הייתי).
        ובהמשך לאנלוגיה שלך – אפשר מדי פעם להתענג על במבה ושווארמה (זה באמת כיף) אבל כשכל התפריט שלך מבוסס רק על זה, אתה בבעיה.
        באותה מידה אסור ש"הערך התזונתי" של התפריט התרבותי המוגש כאן להמונים יהיה אפס (במקרה הטוב, שלילי במקרה הפחות טוב). לצערי הרב, זה המצב כיום בערוצים המסחריים ואם הייתי יכולה, הייתי מארגנת סביב נושא זה את המחאה החברתית הבאה.

  • ישראל  On 05/21/2012 at 6:46

    בעיקרון אני מסכים.חלק מאיך שאנחנו נראים התחיל ביום שערןץ 2 עלה לאוויר.
    אבל -בארצות שמעלינו בדירוג -הטלויזיה לא מראה את אותו"זבל"?.

    • Tamir  On 05/23/2012 at 8:28

      ובכל זאת, זכותנו (וחובתנו) לא לקבל את הזבל בשתיקה ולדרוש (כי אנחנו משלמים במיטב כספנו) חומר קצת יותר לעיס ואינטיליגנטי, ולא זבל ירוד וממוחזר.
      מה איכפת לי מה קורה במקומות אחרים? לי – מגיעה איכות.

  • רוני  On 05/22/2012 at 15:34

    היי אני רוצה לענות לשרון רז -אכן אסור להתייאש ואפשרי בהחלט לנצח את השיטה גם בעולם ממוסחר שכזה . ללא ספק בעיית טשטוש הגבולות היא הנושא העיקרי פה הרי לא כולם יכולים לאהוב הכל ואותו דבר יהיה הנחשב והאיכותי אשר יהיה אבל עדיין צריכים לעניות דעתי להיות גבולות ברורים בין סוגי בידור ותרבות . וזאת ללא משוא פנים וזלזול הרי מה שהיום נחשב לנחות מחר יכול להיחשב לקלאסיקה וכדומה . ( לדעתי האח הגדול ,הישרדות ודומיו לעולם לא יגיעו למעמד זה אבל המוזיקה של זוהר ארגוב שנחשבה בזויה בזמן אמת היום זוכה ליחס שונה ) . בכל מקרה יצירה תרבותית אשר מראש מוגדרת ככזו אשר באה לספק את תאוותם של ההמונים , מכוונת נמוך, וולגרי,גס וזול אינה ראויה כלל להתייחסות כי היא נוצרת בעייני בחטא .

  • bddaba  On 05/22/2012 at 16:14

    אוקיי, תודה, קיבלתי רוני…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: