אחותי ואני

כשאחותי נולדה, ב-2 בדצמבר 1970, החורף היה בעיצומו. היא נולדה בלילה, בבוקר אבא שלח אותי לבית הספר – הייתי בן 7 והלכתי לכיתה ב' – וכשחזרתי לא היה אף אחד בבית והדלת היתה נעולה. לא היה לי מפתח. ישבתי על המדרגות מחוץ לדלת, ובכיתי.

אבא הגיע חצי שעה אחר-כך ושאל למה אני בוכה. "כואבת לי הבטן", שיקרתי לו. הוא הכין לי תה עם נענע, חיבק אותי ואמר שעוד מעט ארגיש יותר טוב וניסע יחד באוטובוס ליפו, לבית החולים "צהלון", לבקר את אמא ולראות את האחות החדשה שלי.

הנה שתי תמונות. בראשונה – השבוע הראשון בחייה של חגית. יום הולדתי השביעי. דצמבר 1970.

בתמונה השניה, כמה חודשים אחר-כך,  אביב 1971. מחכך את סנטרי בידי. שימו לב לפיג'מה האופנתית שלי.

אמרו לאמא שלי: תיזהרי, הוא יקנא. הוא עלול לפגוע בה. אחים עושים דברים כאלה.  אמא אמרה: אני דווקא לא רואה שהוא מקנא. ואנשים אמרו: זה ה-כ-י מסוכן, שלא רואים. שהם מסתירים. אבל אמא שלי לא פחדה. בשלב מוקדם מאוד היא ביקשה ממני לשמור על אחותי הקטנה. בגיל 9 כבר הייתי בייביסיטר של אחותי.

המאה ה-21. אחותי ואני.  ישבנו יחד בהופעה של סטיב האקט, נזכרנו בימים שהייתי מכריח אותה לשבת ולהקשיב ו"את לא זזה מכאן עד סוף הצד" לכל תקליטי הפרוגרסיב שלי. שנים של חינוך קפדני קשוח שבו לא הרפיתי ממנה בכל הקשור למוזיקה טובה.

החינוך השתלם, אגב. בגיל 10 היא שלטה בכל הטקסטים של פיטר האמיל (והאמיל עצמו היה די המום מזה, כשפגשנו אותו בארץ. "אלה לא טקסטים בשביל ילדה קטנה", הוא אמר) והכירה באופן מושלם את התקליטים של ג'נסיס ויס.  אחות פרוגרסיבית.

אוקטובר 1997.  חגית בת 27, אני בן 34. חגיגיים באירוע משמח. 

ראיתי לא מזמן את הדוקו שנעשה על וודי אלן, ובו מספרת אחותו, לטי, שתמיד הפחידו את ההורים שלה שוודי יקנא, שלקחו לו את מקומו הבכיר במשפחה, אבל מהרגע הראשון הוא אהב את אחותו לטי, וכשבגרו הוא הפך אותה לאשת-סודו ונתן לה להפיק את כל סרטיו כשהיא האדם שהוא הכי סומך עליו בעולם (אולי האדם היחיד שוודי אלן סומך עליו בעיניים עצומות).  הרגשתי הזדהות גדולה.  יש לי אחות אחת. מעולם לא רבנו. אף לא פעם אחת. אנחנו שונים ודומים בדרכנו ומשאלתה של אמא שלי "כל מה שאני רוצה, זה שתמיד תאהבו אחד את השני ותמיד תזכרו שאתם רק שניים ויש לכם רק אחד את השני" – התגשמה.

חגית ובועז כהן. קיץ 2011

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • shulamit near  On 05/18/2012 at 19:40

    מקסימ מים.

  • שרון רז  On 05/18/2012 at 20:26

    מקסימים שניכם והטקסט מקסים.

  • ymarder  On 05/18/2012 at 21:05

    וואוו..מקנא בכם.

  • יעל/סביון  On 05/18/2012 at 21:42

    בועז אתה יודע לרגש כתבת נפלא והתמונות מרגשות

  • אותו הפרש שנים כמו ביני לבין אחי הגדול.
    גם הוא לא קינא אלא חיתל ושמר. חינך (גם) מוזיקלית. רק שנינו.

    http://cafe.themarker.com/post/2620282/

  • קובי קורן  On 05/18/2012 at 21:55

    מקסימים אתם 🙂

  • דנה  On 05/19/2012 at 6:09

    מרגש. נראה ששניכם אנשים טובים, לא רק אחד לשני אלא בכלל..

  • נטעלי  On 05/19/2012 at 9:22

    מקסים! אחותך יפהפיה כמו אמך. אהבתי גם את האנקדוטה על פיטר האמיל – הלוואי על כולנו אח גדול שמנחיל חינוך מוזיקלי הולם שכזה, רובנו נאלצים לבור את המוץ מהתבן באופן עצמאי לגמרי. חלק גדול מהתוספות המשמעותיות לטעם שלי הגיע מהתכניות שלך!

  • tali r.m  On 05/19/2012 at 17:28

    טלי. ר. היתרגשתי כל כך ואני פשוט מוצפת זכרונות מביתכם היקר לי כל כך ואמא שלכם אולי ע"ה שאהבתי אותה והיתה ביננו הבנה וחברות כה קרובה עוד יותר ממשפחה אלה מיסודה של חברות קסומה וחזקה!
    ואחותך חגית טוב בשבילי היא עולם ומלואו של חברות חזקה מלאה באהבה ויש לכם הזכות שאתם אחים וקיבלתם המון השראה מההורים המופלאים שלכם!
    אוהבת את שניכם מאוד וגם את המשפחות היקרות שלכם!
    ממני ,טלי

  • מורן  On 05/19/2012 at 21:33

    אני למדתי מאחי הקטן לאהוב פיטר המיל, ופיטר גבריאל……

  • Yigal Fischer  On 05/20/2012 at 8:26

    אשריכם!
    (בזמן האחרון מצאתי את עצמי חורש על יס, כזה אני , פרוגרסיבי כמו אחותך:-)

  • איתן  On 05/20/2012 at 14:02

    נפלא ומרגש.

    (וגם: רשימת פיטרם חלקית – פיטר גרין, פיטר האמיל, פיטר גבריאל)

  • seymore butts  On 05/22/2012 at 12:31

    היחסים בינך לבין אחותך הם נכס שאין לו מחיר. כל הכבוד להוריך, אני בטוח שהיה להם חלק מאוד משמעותי בזה.
    ואיזה כיף לאחותך על המורה הפרטי הצמוד והמסור שהיה לה..

    חלק מהתמונות שוות אלפי מילים על התקופה בה צולמו.

  • David  On 05/26/2012 at 21:03

    איזה יופי, זה אומר המון על הילד כשיש כזאת יכולת לקבל בברכה ובזרועות פתוחות אחות קטנה שנוספה למשפחה. זה בטח אומר גם משהו על המשפחה, אולי גם לשעה חמש עם אמא שכתבת עליה בפוסט הקודם יש קשר לכך.

  • אלי  On 05/28/2012 at 8:50

    אני מאוהב בחגית. סתם במקרה אני שומע ואן-דר-גראף וקורא את הפוסט הזה. וסתם במקרה לפני חצי שעה אני מצוטט מהמילים של האמיל בפייס שלי… נשים שמכירות אותו? וואוו… כל הכבוד על החינוך!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: