שימו לב לתאריך. יום א' – 30.9.73. בעת כתיבת המכתב הייתי כמעט בן 10 ואחותי חגית כמעט בת שלוש (שנינו ילידי דצמבר). היום האחרון בספטמבר 1973. יום ראשון. זה השבוע שהסתיים בשבת ה-6 באוקטובר, פרוץ מלחמת יום הכיפורים.
באותו ערב אמא לא היתה בבית ושמרתי על אחותי ואף השכבתיה לישון.
בשנות השבעים, אחר הצהריים היה לאמא מנהג קבוע. בשעה חמש בדיוק היא היתה מוזגת לי תה, פורסת לחם שחור אחיד ומורחת חמאה וריבת תפוזים, ומכינה לעצמה נס קפה של "עלית". היינו בוחרים לנו איזה תקליט לשמוע – כרמלה ופאקו איבנז, "המשיח" של הנדל, אריק איינשטיין, ביטלס – וזו היתה "שעת התה" המקודשת. עד שהלכתי לצבא היא הקפידה עליה.
בחמש וחצי היו מתחילים השידורים לילדים. רוב הזמן אמא היתה קוראת ספר כשראיתי טלויזיה, אבל את מנהרת הזמן בימי שני היא היתה רואה יחד איתי, בשל אהבתה העצומה להיסטוריה. ככה, ביחד, התמכרנו שנינו לעלילות דאג וטוני הנוסעים בזמן למלחמת טרויה, לסיפונה של הטיטאניק, פרל הארבור, מלחמת האזרחים בארה"ב או לרומא העתיקה.
בתמונה: ספטמבר 1973. אמא אולי, בועז וחגית על ספסל אבן בגינה הציבורית
מוזיקאי, עורך ומשדר ברדיו 88fm, כותב על צלילים וצללים, חוויות והזיות. חי בגני תקוה, חולם על אנגליה.
תגובות
זה מכתב ששומרים לכל החיים… מקסימים שלושתכם, במילים ובצילום.
מה אגיד? שזלגו דמעותיי שוב?
בהחלט יש להבין את גל הגעגועים שתופסים אותך
ואיך לא?
היא מהממת, היא מלכה, היא תמיד היתה…
ואתם, שתיבד"ל, כל כך מתוקים…
ממש אוצר התמונה הזאת.
כבר אמרתי לך, או שלא – כשאגדל, אני רוצה להיות כמו אמא שלך.
כתוב כבר על האורז הפרסי של אמא שלך 🙂
מקסים ומרגש. יופי ששמרת את המכתב הזה.
איפה היא השאירה לך את המכתב ומתי מצאת וקראת אותו?
אתה זוכר?
זה ישר מזכיר לי את התקופה הזאת אצלינו גם אצלנו ביטלס באך ומנהרת הזמן…אם כי עם פחות טיקסיות…..תודה על הדברים שאתה כותב …ועל האופן,כל כך נעים …
תענוג.
מקסים. המכתב, הסיפור והתמונה.
נפלא, אתה מראשי המייצגים של הדור שלנו.
וואוו, איך החזרת אותי לשנים הללו…
אצלנו זה היה קפה ועוגה ובדר"כ גם הלה השכנה הייתה מצטרפת.
רק לי זה נדמה, או שבאמת הכל היה יותר פשוט אז?
נכון, גרתי עם אחי באותו חדר והיינו 5 נפשות בדירת 100 מ"ר, ולא נסענו לחו"ל אף פעם כל המשפחה יחד, ולאופניים לא היו הילוכים, והיה לנו רק אוטו אחד (חיפושית שנת 69'), ואבא שלי היה הולך לעבודה כמנהל בי"ס ברגל (3 ק"מ לכל כיוון), והייתה רק טלוויזיה אחת עם ערוץ אחד, אבל איכשהו, נראה לי שהילדות שלנו הייתה הרבה הרבה יותר מוצלחת מזו שאני מצליח להעניק לילדי.
ואולי זה רק הגעגועים לאמא שאיננה כבר הרבה שנים, והלה שנפטרה גם היא, והרחוב שבמקום קצת בתים משותפים והרבה בתים פרטיים ישנים הפך למקום שאי אפשר לקנות בו דירה.
בועז, אתה מצליח לרגש גם אנשים שלא הכירו את אימך. אתה, במילותיך, גורם לכיווץ הזה בגרון ולעפעוף בעיניים כדי לעצור את דמעות ההתרגשות, כדי לעצור את דמעות ההתרגשות מלרדת.
קסום בועז אין מילים , איך עלה בדעתך לשמור פתק כזה ? איפה הייתה אמך ערב קודם ? אתה זוכר את המלחמה ? ואגב במה עוסקת אחותך כיום ? ללא ספק היית ילד בוגר אם זו השפה שבה אמך דיברה איתך בגיל 10 . זה אולי טריוויאלי לילדים של היום אבל לא דאז . הקשר בינך לאמך הינו מיוחד ללא ספק ולאורך הרבה פוסטים בא לידי ביטוי . האמת אתה חייב להפוך את זה לספר כלומר לשבץ את הנרטיב האישי לתוך עלילה פיקטיבית . תחשוב על זה בועז
לא שמרתי את הפתק במכוון. מצאתי אותו בארגז ישן בבית אבי.
איפה היתה אמי בערב קודם? אין לי שמץ של מושג. אני מניח שהיא היתה בעבודה.
אני זוכר את המלחמה היטב.
כן, זו השפה שאמא שלי דיברה איתי. מוזר.
בכלל לא מוזר, להפך. זה מסביר את העושר הלשוני, את הכבוד לשפה, ואת הדיוק שבו אתה פורט רגשות למילים. כל זה מתבטא כל כך יפה בכתיבתך היום, ומובן שאלו הפירות שזרעה אמך אי אז. (כמובן בתוספת כשרון אישי ושאר השפעות שאספת בדרך, אך הלב, הגרעין, מגיע מבית אמא)
כך אני מאמינה, ולכן אני משתדלת לדבר אל בני בשפה עשירה. מקווה שזה מחלחל…
איזה קסם. מכתב מאמא. הייתי רוצה לדעת להיות כזו אמא, הייתי רוצה לחיות אז, כשעוד היו כותבים מכתבים. תקופת המכתבים שלי היתה קצרה מדיי (והיה אחד שממש אמר: "תכתבי לי"), אין כמו מכתבים.
קראתי לא מעט פוסטים שלך, אתה יודע, אבל הפוסט הזה הסביר לי הכל. לא פלא שאתה בועז כהן מי שאתה. מוכשר אחד.
תודה בועז
פוסט מרגש ונודף ריח של פעם, גם התמונה, גם העברית המיוחדת של אמך וגם תיאור שעת הקפה היומית.
חבל שלא משדרים היום את כל פרקי "מנהרת הזמן" בשידורים חוזרים. אני בטוח שלמרות שהסדרה הופקה לפני כמעט 50 שנה הילדים של היום היו מתלהבים ממנה כמונו בזמנו. אגב על פי IMDB היו לסדרה 30 פרקים. רק לי נדמה שבסה"כ שודרו בארץ פחות ממחצית מזה ?
שודרו בארץ כל 30 הפרקים, כולל הפרק האחרון שבו הקוסם מרלין מופיע ומחזיר את דאג וטוני בחזרה לארה"ב ולזמן שלהם.
http://www.sf-f.org.il/story_229
שכחתי לכתוב עוד משהו לגבי התמונה – אתה מאוד דומה לעצמך היום !!
(-:
במיוחד שפעת השיער שעל הראש והפנים החלקים, הצעירים והמתוחים.
מקסים.
כיף לך שיש לך זכרונות כאלו מתוקים
ועוד יותר – שיש בך היכולת להתרפק עליהם במילים…..
חזק!
(לא ידעתי שדאג וטוני הם ילידי שנות ה-70…)
הם לא ילידי שנות השבעים.
הסדרה "מנהרת הזמן" שודרה בשנת 1966 באמריקה
תמונה מקסימה, והפתק הוא סוג של מנהרת הזמן.
היום הבת שלי, שהיא כמעט שלוש, עשתה חיקוי של תנועת הראש שלי בזמן ששמעתי את החדש של ה- walkmen, וחייכה מרוצה מעצמה. אולי גם לנו יהיה זמן משותף לשמוע מוזיקה כשתגדל. הלוואי!
אני תמיד אוהבת ונהנית מכתיבתך אבל כשאתה כותב על אמך ועל התקופה ההיא, ועוד מוסיף פתק בכתב ידה ואללי, אפילו תמונה…אי אפשר לעמוד בזה. קסם טהור.
באמת תמיד מרגש לקרוא את סיפוריך!!!. משהו בכתיבה שלך באמת חודר ישירות ללב, בדיוק כמו המוסיקה שאתה בוחר ובדרך שאתה מעביר ומשדר.
סדרות מדהימות כמו "מנהרת הזמן" או להבדיל "היה היה", הן דוגמא מצויינת איך אפשר ללמוד בצורה מרתקת ומושכת בעזרת הטלויזיה, ולא צריך את " כוכבי ערוץ הילדים"….
אורי
מדהים ומצמרר