שתי תמונות של סטיבי ניקס. מזכרת-ימי-נעורים

 

שלוש שנים אחרי השחרור מצה"ל עדיין הייתי כמו אותו בחור שיצא מהבקו"ם ותעודת שחרור בידו: מבולבל, תלוש, אבוד, תוהה, טועה. קינאתי בכל מי שהיה ממוקד וידע לאן פניו מועדות, לאן הוא הולך, ומדוע. חברים השתחררו מהצבא ונרשמו ללימודי הנדסה, ראיית חשבון, משפטים. הם היו בני גילי, אבל פקחים ומפוכחים ממני. לי לא היה כישרון למקצועות ריאליים וגם לא היה לי חשק ללמוד דברים שלא מפעילים את הלב והיצר.

חיפשתי את עצמי. עבדתי בשלל עבודות כדי להחזיק מעמד. הייתי מלצר במחלקת שירות-חדרים ב"פלאזה". בימי שישי שטפתי מכוניות בתחנת הדלק ברחוב קרליבך.  ניסחתי עלונים עבור האגודה למלחמה בסרטן. ניקיתי חדרי מדרגות. שמעתי, תמללתי והדפסתי במכונת הכתיבה הקטנה שלי זקנים שסיפרו לי את האוטוביוגרפיות שלהם מהשואה. מדי פעם ניסיתי להתקבל לעיתון כזה או אחר אבל ללא הצלחה. פרסמתי קצת ב"דבר השבוע", כתבתי קצת במדור הספורט של "העיר".  שום דבר משמעותי.

מצאתי עבודת לילה בארכיון מעריב. אהבתי מאוד את העבודה הזו. היא איפשרה לי לקרוא המון וללמוד על תחומים שונים ומשונים. למדתי, למשל, על תנועת "מצפן" ושקעתי בכתבות על אנשים קיצוניים שסיקרנו אותי כמו ד"ר אורי דייויס או דן ורד שהורשע בריגול למען סוריה, חקרתי את  תיאורייות הקונספירציה סביב הנחיתה על הירח – האם באמת נחתו אסטרונאוטים על הירח, או שהכל היה מבוים? ונתקלתי לראשונה בסיפורו העצוב של נפתלי יבין.

ב-1987 אספתי את כל הכסף שחסכתי וטסתי ללונדון. בלי מטרה ברורה. היה לי חבר שגר בביתה של הדודה שלו בקנטיש טאון. הדודה נסעה לאנשהו והוא שמר לה על הבית וטיפח את הגינה. הגעתי אליו ומצאתי בית אנגלי טיפוסי, עם מטבח קטן ומאובזר ומערכת סטריאו שלצדה תקליטים של פיטר מרפי, ג'טרו טול ואגברטו ג'יסמונטי. בערב הראשון שמענו מוזיקה עד ארבע בבוקר, אכלנו טוסטים עם גבינת צ'דאר וחיסלנו חבילות שלמות של עוגיות ממולאות בריבת אוכמניות, שוטפים את הכל עם קפה נפלא ותה "ארל גריי" ריחני. אני זוכר את הלילה הזה, כי בחוץ טיפטף הגשם, ובפנים היה נעים וחמים, ואני טבלתי וזללתי, והמוזיקה התערבלה מסביב, והנחתי את הכוס, והתעלפתי אל תוך שינה.

הימים עברו בעצלתיים. היה לנו כרטיס חודשי לרכבת התחתית וניצלנו אותו היטב. "מחר נלך לחרוש" היה שם הקוד לחפירה אובססיבית בחנויות התקליטים. "מחר נעשה יום ירוק" היה הכינוי הקבוע לשיטוט חסר מטרה בפארקים של לונדון.

הרגשתי שהלב של העולם נפתח אלי. שיחקנו באולינג, ראינו הופעות רוק, עקבנו אחרי העיר הלובשת חג לקראת כריסמס, חיסלנו ליטרים של יוגורט יווני. המנורות הנתלות על הצמרות והעמודים בריג'נט ואוקספורד, אכלנו ארוחות בוקר בבית הדואר הישן שליד גני קיו, או ב"קפה האמנים" בהמסטד. הכל פיעפע לתוכנו כמו תמיסת קוקאין מומסת, מחוממת בנר בוער מתחת לכפית, מוזרקת אל הוריד, העולם הפך נוזלי, היופי היה מוחלט, גם השיחרור. עושים מה שרוצים, ורוצים את מה שעושים. הימים חלפו, עברו, דלפו מבין האצבעות, לא עשינו כלום, ועשינו המון. התעוררנו בבוקר וחשבנו, כמו העופות הדורסים ב"ספר הג'ונגל", מה עושים עכשיו. מה עושים עכשיו. כל רגע היה הרגע. חיינו את הרגע. ואז באפריל 1987 יצא אלבום חדש של פליטווד מק:

Tango In The Night

זה היה ונשאר התקליט השני הכי מצליח של הלהקה אחרי "שמועות" (שנמכר ב-45 מיליון עותקים). זאת למרות שלינדסי באקינגהאם עזב את הלהקה בזעם זמן קצת אחרי שיצא האלבום.  באקינגהאם לא יכול היה לשאת את התנהגותם של מיק פליטווד המתופף ושל גרושתו סטיבי  ניקס שהיו מכורים באופן כבד.  באחד הערבים, כשסטיבי ניקס תקפה אותו פיזית, באקינגהאם כמעט הרג אותה לנגד עיני חברי הלהקה ההמומים. אחרי האירוע ברחוב, כשסטיבי ניקס צורחת לו "אבא שלי ואחי יהרגו אותך" – באקינגהאם עזב את המקום, ולא חזר. פליטווד מק נותרה בלי הגיטריסט, הזמר והמפיק המוזיקלי שלה. מיק פליטווד אמר השנה "אני בן אדם שלא מוותר, אף פעם לא מוותר, סגרנו על סיבוב הופעות, והחלטתי שאנחנו ממשיכים ויהי מה".  פליטווד מק שכרה שני גיטריסטים שיחליפו את באקינגהאם ב-8 הופעות שנקבעו ל"וומבלי ארינה" בלונדון, ריק ויטו ובילי ברנט.

אז קנינו כרטיסים. נסענו ברכבת. אלפי אנגלים צועדים בצורה מאורגנת אל תוך המתחם. לא יודע איך זה קרה, אבל הצלחנו לשבת קרוב מאוד לבמה. ממש מרחק נגיעה מסטיבי ניקס. אלה היו הימים שבהם נלחמו האמנים בחירוף-נפש בכל נסיון לצלם או להקליט אותם. את המצלמה הצלחנו להטמין עמוק בתוך תיק גב קטנטן עם בטנה כפולה. שלפנו את המצלמה לקראת הסוף. סטיבי ניקס, שהערצנו כל כך, פקחה עיניים ועצמה עיניים וחייכה. המצלמה נשלפה, בחשאי, שתי לחיצות מהירות, ובחזרה אל תוך התיק, לפני שמישהו יקלוט.

והנה, שתי תמונות של סטיבי ניקס, בעיניים פקוחות, בעיניים עצומות, שתי תמונות תוך פחות מעשר שניות מהופעה של פליטווד מק, שתי מזכרות-ימי-נעורים.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • נהייהעמומה  ביום 05/14/2012 בשעה 20:06

    פושע:)
    איזה כיף לך…
    מקסים כשהם מקשטים את העץ לחג המולד מחוץ למוזיאון אלברט וויקטוריה.

  • ורד נבון  ביום 05/14/2012 בשעה 20:40

    כמה יפה, נהניתי לקרוא ולהזכר בימים של חופש כמעט מוחלט (כמעט, כי אף פעם לא היה מספיק כסף…). אגברטו ג'יסמונטי עם ננה וסקונסלוס, וגבינת צ'דר, אצלי מזכרות מניו יורק…

  • erez  ביום 05/14/2012 בשעה 21:12

    בועז, תודה על השיתוף.
    ארז בן

  • אלי  ביום 05/15/2012 בשעה 5:56

    נדיר. סטיבי ניקס, מלכת הפרחים, יפייפית הדור. איזה יופי.

    • בלה אגמון  ביום 05/15/2012 בשעה 7:50

      כשאתה כותב ככה ונזכר ומזכיר זה פשוט גורם לי לאבד את הנשימה. ככה יפה. כל כך יפה.

  • רונן  ביום 05/15/2012 בשעה 8:25

    איזה יפיפייה !

  • שרון רז  ביום 05/15/2012 בשעה 8:42

    כנה ומקסים, כרגיל

    שרון רז
    http://sharonraz.wordpress.com

  • llaliiblue  ביום 05/15/2012 בשעה 8:43

    ככה פותחים את הבוקר, כוס קפה ביד שמאל, מרקורי רייב שבמקרה איזה שדרן מוכשר (אתה) משמיע ברדיו, ומסע לתוך חלום בלונדון קולינג. תבורך.

  • דרור, לונדון.  ביום 05/15/2012 בשעה 11:08

    ריצת שחר, המפסטד הית', שש בבוקר היום. רק לקראת שבע בבוקר נפתחו ארובות השמיים וגשם דקיק ואנגלי מאד שטף את הכל, ועד אז האירה לה השמש (היממה מוארת כבר מארבע וחצי בבוקר בערך ומוחשכת לקראת תשע וחצי בערב) על בוקר צונן מאד, על הברכות (ponds) הפזורות פה ושם, לנשים בלבד, לגברים בלבד, לבני שני המינים, לדייג ולברבורים ולברווזים, על העצים הענקיים הירוקים, הרעננים, הרטובים מטל, על השבילים המתפתלים, עתירי הבוץ. האוויר היה נקי וטהור, והעיר הגדולה שקטה ומתעוררת. הריאות נפתחו, הלב התרחב, הראש התנקה לחלוטין, ויום חדש עמד להתחיל. אין על לונדון בעולם.

  • נטעלי  ביום 05/15/2012 בשעה 12:29

    אין מילים, רק אנחה אל מול היופי הזה.

  • רוני  ביום 05/15/2012 בשעה 14:33

    מרגש , איזה תאור ממש מיסטי . תודה איש יקר

  • אסנת זיו  ביום 05/15/2012 בשעה 16:50

    חוויה מגניבה .. אבל דווקא התלהבתי יותר מתיאור הלילה בבית האנגלי הטיפוסי – עם העוגיות..התה.. הטוסטים.. הגשם בחוץ.. התקליטים.. ולחיות את הרגע. זה אושר בעיני.

  • Tamir  ביום 05/16/2012 בשעה 16:27

    גדול, כרגיל…. גם הכתבה ב YNET על יבין – מקסימה. שוברת לב.
    איפה אפשר למצוא את הספר? לפחות אצלי, ייגאל יבין מאלמוניותו….

  • avha  ביום 05/22/2012 בשעה 5:29

    תיארת יפה את תקופת החיפוש בעיר זרה.
    כתבת יפה על החיפוש של הסופר נפתלי יבין, שמתאר באופן יפה עד כאב את אותה עיר
    (לא הכרתי, ונראה לי, שחובה לקרוא).
    וצילמת יפה.
    נהנתי מאד מהנאתך.

  • משה משיח  ביום 05/26/2016 בשעה 3:53

    בועז , נהנתי מכל מילה , כל הרקע , הרומנטיקה .
    אתה כותב נהדר .

  • Asher Barefael  ביום 05/26/2016 בשעה 4:30

    איפה מצאת את החברים האלה עם דירה בלונדון,, אני מקסימום מצאתי חברים עם דירה באילת או בכרם התימנים,,,

  • יועד אמיר  ביום 05/26/2016 בשעה 5:01

    .אתה כותב נהדר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: