מתוק התפוח. געגוע עצום, עצב קסום

 La chambre d'ecoute ("חדר האזנה"), רנה מגריט. 1958

התפוח נתפס כפרי החטא. פרי הפיתוי. החל מסיפור גן העדן, אדם, חוה והנחש, למרות שבמקור אין כלל איזכור למילה תפוח. כתוב: "ותיקח מפיריו ותאכל ותיתן גם לאישה עמה ויאכל" (בראשית פרק ג', פסוק 6). אבל הציירים שציירו את התנ"ך, החליטו על תפוח. לא ברור מדוע.  שמחתי לגלות שבתנ"ך "פרי עץ הדעת" לא מוגדר כלל. מבחינת הקורא הפשוט, פרי-עץ-הדעת בהחלט יכול להיות גם אננס, או בננה.

שימו לב לציור הנפלא והמבעית כאחד שלמעלה. הצייר הוא רנה מגריט ושמו של הציור הוא "חדר האזנה" (משנת 1958). הסוריאליסט הבלגי הגדול בחן לא פעם את המילים והמושגים ומשמעותם. לפעמים אפילו מתח בכוונה את הפער שבין המילה לבין מה שהיא מתארת ושמות ציוריו, במכוון, אינם משקפים את מה שהעין רואה והנפש חווה. הדיסוננס הזה הוא חלק מהקסם הסוריאליסטי ומגריט עשה בו שימוש בציור שלמעלה, שבו תפוח עצום ודמיוני בגודלו, ממלא עד אפס מקום חדר בבית דירות בורגני. בציור אחר שלו "בנו של אדם" משנת 1964, עומד אדם ופרצופו מוסתר בידי תפוח צף באויר. מכיוון שהסיטואציה היא לא מציאות ומנוגדת לחוקי הטבע, התפוח עצמו הוא עיקר המסתורין, ובעיני זו הסיבה שהוא מנוגד לחלוטין ל"פרי-עץ-הדעת" שבמקרא. ברגע שאתה יודע משהו לאשורו, המסתורין נמוג. והתפוח הוא עדיין מוזר.

 Le Fils de l'homme, "בנו של האדם", רנה מגריט. 1964

עוד בלגי גאון הוא אנרי מישו. סופר, משורר, צייר ואוונגרדיסט. מישו נולד בבלגיה ב-1899 וכתיבתו המדהימה היתה סוריאליסטית, למרות שהוא סירב לכל הגדרה, תיוג וקיטלוג. מישו אמר על עצמו: "מגיל שישה חודשים הייתי כל כולי רק סירוב. לא רציתי לאכול כלום. יותר מאוחר לא רציתי לדבר. העמדתי את הסרבנות מול כל דבר. לא קיבלתי כלום. הידקתי את שיניי לפני החיים".

הגישה הזו של מישו – להתנגד לעולם, לא לקבל אותו – הביאה אותו לנסיונות מרחיקי לכת ליצור לעצמו עולם משלו. לברוא עולמות אלטרנטיביים מתוך עצמו. הוא קדח עמוק מאוד לתוך נפשו, אל תוך התת-מודע, וכדי להעמיק לחקור ולחפור הוא ערך על עצמו ניסויים בסמים שונים, במיוחד במסקאלין.

ספרו המופלא ומעורר ההשתאות "בארץ המאגיה" נפתח בסיפור בשם "מאגיה". וכך כותב מישו:

"קודם הייתי עצבני לא מעט. עתה הנני בדרך חדשה.

אני מניח תפוח על שולחני. אחר-כך אני מתכנס אל תוך אותו תפוח. איזו שלווה!"

והוא מסיים את הסיפור כך:

"עתה אני חוזר אל תפוחי. והרי שוב גישושים; היו כל מיני נסיונות, זהו סיפור בפני עצמו. הביצוע אינו נוח כל עיקר, והוא הדין לגבי ההסבר.

אבל במילה אחת אוכל להגיד לכם את שניתן להגיד. לסבול – זוהי המילה.

כשהגעתי אל תור התפוח, הייתי קפוא".                    (תרגום: יצחק עקביהו, הוצאת "עקד", 1964)

וכתב חיים נחמן ביאליק הענק: 

 הֲתֹאבוּ דַעַת בְּשֶׁלְּמָה אָהָבְתִּי? / אֲנִי אָהַבְתִּי בְּשֶׁל-תַּפּוּחַ. / כִּי אֵין יוֹדֵעַ נְתִיב הָרוּחַ – זֶה כְּבָר יָדוּעַ; / עַתָּה בָאתִי / לְהָבִיא רְאָיָה מֵאַהֲבָתִי.

וַאֲנִי, הֲתֵדְעוּ בְּשֶׁלְּ מָה אָהָבְתִּי? / אֲנִי אָהַבְתִּי בְּשֶׁל-תַּפּוּחַ

ביאליק מספר על פרדס יפה, בריכה ותשוקה עזה לבת-דודה שלו, פנינה, הוא מגולל משחק של פיתוי, ריח משכר, ריח תפוח, ריח אישה (ביאליק ידע לחשוק, ביאליק ידע להרגיש תחושות בעוצמה עזה), ובתוך הסחרור הזה – קיץ, תפוח ופנינה – הוא גם שוכב עם העלמה, קרובת משפחתו, הצעירה ממנו, באותו פרדס סוד קסום. שיר חשק ותאווה שאפשר לקרוא את כולו כאן ("בשל תפוח" מאת חיים נחמן ביאליק)

ובסופו של דבר, הגעתי אל עמיחי. שירו "בתוך התפוח" – שאליו התוודעתי רק היום – עורר בי זעם והתנגדות עזה. אולי אלה גושי הכאב הקשה, אולי הסכין המקלפת סביב סביב בזהירות. עמיחי הוא משורר אהוב עלי במיוחד, אבל השיר הזה שלו הצליח לעורר בי תחושות חריפות של אי נוחות. אישה חכמה ובקיאה, שמצאה עבורי את השיר הזה  (בספרו "מאדם אתה ואל אדם תשוב", שוקן, 1985) ושלחה אותו אלי באדיבותה כי רבה, הסבירה לי שבעצם השיר פעל את פעולתו. אם זו התגובה הרגשית שלי, עמיחי הצליח גם פה להפעיל את תהומות הנפש ומכמני הרגש, גם אם בצורה שונה מכפי שהייתי רגיל במפגשים עם שירתו המוקדמת.

ולקינוח, התפוח שיזכיר לי לנצח את אמי המנוחה, שיר שהיא אהבה מאוד, והיתה שרה לי כשהייתי קטנטן. "תחת כובד התפוח", שיר שכתבו יורם טהרלב (מילים) ושלום חנוך (לחן) ונכלל בתקליטה היחיד של שולה חן בשנת 1969. משהו חולמני אבל נוגה, יש בקול של שולה חן, ובו-זמנית קסום. געגוע עצום אוצר השיר היפהפה הזה. "עד החורף בוא יבוא. נבקש את מה שיש. שום דבר לא יפריענו". עד החורף בוא יבוא.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נהייהעמומה  On 05/09/2012 at 5:29

    מצאתי את השיר של עמיחי מקסים. כלל לא הבנתי את ההתנגדות שעורר בך. אבל כידוע 'אדם בתוך עצמו הוא גר' עם כל האסוציאציות הפרטיות שלו 🙂

    במוזיאון לאמנות מודרנית בלונדון יש מגריט, זכור לי שהוא מאוד ריגש אותי. לדאבוני איני זוכרת את שמו.

  • נעם אשד  On 05/09/2012 at 5:39

    אתמול השמעתם ב – 88 את דוריס טרוי , זמרת הסול והרקע שהקליטה בלייבל של הביטלס , אפל , התפוח, זה גרם לי לחשוב על צירוף המקרים ביו הליבל של ענקי מוזיקה לבין הבחירה באותו שם של ענקית המחשבים והטלקום , אפל. 12 שעות אחר כך באת וסגרת לי מעגל,פרי התבונה , וכפי שציינת בכלל לא מופיע בכתובים. נהדר

  • ורד נבון  On 05/09/2012 at 7:36

    פוסט יפה ומעורר מחשבה ורגש. אהבתי במיוחד את השיר של שולה חן, מזכיר נשכחות… תודה.

  • עודד  On 05/09/2012 at 7:53

    בועז תודה;

  • אלי  On 05/09/2012 at 8:06

    הממממ

  • מיכל  On 05/09/2012 at 8:18

    השיר היפהפה של שולה חן מזכיר לי את הביצוע של אפרת בן צור, חולמני ועצוב גם הוא, לשיר "שני תפוחים"

  • גיל  On 05/09/2012 at 17:29

    מגריט הוא הצייר האהוב עליי. הוא גורם לך לחשוב בלי להיות בוטה או סנסציוני ויש לו את היכולת ללכוד פינות בעולם שלנו מחוץ להקשר שלהם.

  • מיכאל זלוטין  On 07/14/2012 at 17:08

    תיקון פעוט לשנת הופעת התרגום של הספר " בארץ המאגיה" לאנרי מישו
    בתרגומו של יצחק עקביהו. הספר ראה אור בהוצאת עקד בשנת 1965 ולא כפי שצוין בכתבה
    בשנת 1964.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: