הנסיך: יצירתו, חייו ומותו של בוריס ויאן

פאריז. 1946. הגדה השמאלית. סן ז'רמן דה פרה, אחרי המלחמה. הסמטאות הצרות היורדות אל נהר הסיין. בריבוע שיוצרים הרחובות סן בנואה, ז'אקוב, סן ז'רמן ודופין צעירים צרפתים ותיירים מזדמנים חוגגים את האביב החדש. את המיניות הסוערת והחושניות הבוערת, במרתף המועדון האגדי "לה טאבו" עושים סקס, ג'אז וסמים קלים. המשולש שבין קפה פלור, קפה דה מאגו ומסעדת ליפ היה מרכז העניינים, לב לבה של פאריז החדשה – מועדוני ג'אז, בארים אפלוליים אפופי עשן סיגריות וריח אלכוהול וקברטים עם מופעי זימה. מובילי הדרך היו ז'אן פול סארטר, סימון דה בובואר, ז'אק פרבר, מרסל קרנה. אחרי שנות הכיבוש הגרמני, דור שלם חיפש פורקן וסיפוק, אינטלקטואלי ומיני. קבוצה גדולה של אמנים ויוצרים ניסו לחדש את ימי הקסם של פאריז שלפני המלחמה, כשקפה דה מאגו היה חביב על ג'יימס ג'ויס ועל אנדרה ברטון וחבריו הסוריאליסטים.  כך שבין 1945 ל-1960 בעצם שום עיר בעולם לא יקדה מתשוקה ומיצירתיות כמו פאריז שאחרי המלחמה. בברלין, ברומא, בלונדון ובוינה ליקקו את פצעי המלחמה.

אם המוזה של התקופה היתה ז'ולייט גרקו, בתה של לוחמת מחתרת צרפתיה שנשלחה למחנות וניצלה בנס, הנסיך של התקופה היה בוריס ויאן.  גרו היתה נערה יפה וביישנית שהופיעה בסן ז'רמן והפכה לסמל. ויאן היה שם ולא במקרה היה למיתוס ולמי שמותו בגיל צעיר (39) הותיר אחריו חלל גדול.

ויאן היה גאון, בעל מוח יצירתי ופרוע וגוף חלש וחולני, והוא הקדים את זמנו ב-40 שנה. ויאן היה שלוח-רסן, מקורי ומשוגע יותר מסארטר, ויותר מואר, עליז ומגוון מאלבר קאמי. שניהם, סארטר (ב-1964)  וקאמי (ב-1957) זכו בפרס נובל לספרות – ובצדק (סארטר אמנם סירב לקבל את הפרס, אך עדיין זכה בהכרת האקדמיה המלכותית השבדית). ויאן, שהיה חריג ויוצא דופן, מת במפתיע, צעיר ולפני שהעולם הכיר בגאוניותו. ויאן היה איש של יצירה מגוונת. הוא ניגן חצוצרה ועסק במוזיקה, אבל גם בקולנוע, והוא כתב שירה פרובוקטיבית וסיפורת מקורית, מבריקה, קיצונית. מלאת דמיון. לעברית תורגמו ארבעה מספריו. "עוד אירק על קבריכן" (1946), "צל הימים" (1947),  "העשב האדום" (1950) ו"חרש הלבבות" (1953). הוא היה רזה, לבן וחיוור במיוחד. ויאן היה חולה לב מלידה. קראו לו הנסיך גם בשל מראהו השדוף והחליפות האלגנטיות שלבש. והוא ניגן בחצוצרה.

היתה לו ילדות קסומה, לבוריס, עם שלושת אחיו ואחותו הקטנה, בוילה מפוארת בעיירה ויל ד'אוברי, ליד פאריז. בני הזוג ויאן היו טיפוסים אמנותיים, שעודדו מאוד את היצירתיות של הילדים. בתחילת שנות השלושים נקלעה משפחת ויאן למשבר כלכלי. המשפחה ירדה מנכסיה ונאלצה להשכיר את הבית הגדול למשפחה יהודית בשם מנוחין, ולעבור לגור בבית הקטן והפשוט של שומר הגן.  אחד מבני משפחת מנוחין, ילד הפלא יהודי, היה חברו הטוב ביותר של בוריס הקטן והם היו משחקים יחד בגן. מוזיקלית, בגיל 18 יהודי מנוחין יצא לעשות קריירה בתחום הקלאסי ובוריס ויאן בחר בג'אז.

בגיל 20, בשנת 1940, הנהיג ויאן תנועת מחאה לא מיליטנטית בזמן הכיבוש הנאצי, תנועת זאזו. חבורה של צעירים שהתלבשו באופן מוחצן וצבעוני במיוחד, גידלו שיער ארוך והאזינו לג'אז. הנאצים גייסו במכוון חלק גדול מהם "כדי לקחת חלק במאמץ המלחמתי הגרמני", אבל בוריס ויאן היה חולה לב ולכן נשאר בפאריז, בזמן שאחיו וחבריו נשלחו אל מחוץ לגבולות צרפת וחזרו מהגלות רק בתום המלחמה.

ויאן ניגן, למרות שרופאיו הזהירו אותו שהמאמץ שדורשת הנגינה בחצוצרה יכול לעלות לו בחייו. והוא כתב. למרות שאיש לא הבין אותו. ויאן כתב (ב"צל הימים") על דברים פנטסטיים, משוחררים מהיגיון ומחוקי הטבע. הוא בנה עולמות שבהם צלופחים מגיעים דרך הברזים לטעום ממשחות השיניים, על מחשבות שאפשר לראות אותן (בצבע כחול), על עצים הצומחים מיד פורחים ומניבים פרי בן-רגע, כמו בסרט אנימציה מואץ, על נעליים שניתן להשקות את הסוליות שלהן כדי שהעור יצמח. אצל ויאן, כשהאהבה באויר, האויר חם והאצבע נצרבת ואת המצית טוענים ברסיסי שמש.

ויאן תיעב את השגרה ואת השמרנות, את הדפוסים הקבועים ואת הריאליזם הנוקב. אשתו, מישל ויאן, שכבה עם גיבור הגדה השמאלית, ז'אן פול סארטר. כשבוריס גילה זאת הוא הגיב על כך בדמות שברא בספרו "צל הימים", דמות בשם ז'אן סול פארטר, שיש לו לב בצורת מרובע והוא כפייתי ושגרתי ולא זורם, צבעוני וטהור כמו הדמויות האחרות – כלואה, הגיבורה הנאהבת, שפרח צומח בריאותיה ומאיים להביא עליה את סופה, קולן החולה והמאוהב, שמצמיח בעזרת חום בטנו רובים מהקרקע היבשה – ולא פרחים. אצל ויאן הקסם והאובדן שלובים זה בזה. הוא, שחי כל שנותיו בצל המוות, ניגן, כתב ויצר וחי בעוצמה גדולה ולוהטת – כשהוא מודע לזמן המוגבל. הקצר והולך.

ויאן היה חריג גם בקרב היוצרים והכותבים של זמנו. ספריו הראשונים לא זכו להצלחה, ואז הוא יזם מהלך פרובוקטיבי שעורר שערוריה גדולה. תחת שם העט "ורנון סאליבן" פירסם ויאן רומן מתח טראשי ואפל, "עוד אירק על קבריכן", כשהוא חותם על המהדורה הצרפתית כ"מתרגם". הספר מגולל את נקמתו של הכושי לי אנדרסון, שצעירים לבנים רוצחים את אחיו הצעיר והוא יוצא למסע נקם. הספר היה גדוש אלימות וסקס נועז, ופרקליט המדינה הגיש תביעה נגד המו"ל הצרפתי ונגד "המתרגם" בוריס ויאן. השופט לא קיבל את עמדת המדינה, שמדובר ביצירת תועיבה המשחיתה את הנוער, הספר נמכר במאות אלפי עותקים ולמרות גל של מחאות מזועזעות מצד הבורגנים הפך למחזה ולסרט.

ויאן נהנה מהכסף שהביאו המכירות, אבל כסופר הוא לא זכה לכבוד הראוי לו. הוא הירבה לנגן במועדון "לה טאבו" וגם ב"לה קלאב סן ז'רמן", הביא את דיוק אלינגטון לנגן איתו והופיע יחד עם ז'ולייט גרקו, כשהוא מארגן פסטיבלי ג'אז ראשונים בצרפת שאחרי המלחמה.

היתה לו נשמה ענקית ודמיון גאוני. הוא שלט בתחומים שונים ומגוונים – פסיכואנליזה, סוריאליזם, פילוסופיה, מוזיקה, מדע – והצליח לנתב אותם לרומאנים שלו.  אחד מהם, "העשב האדום", הוא ספר מהפנט במיוחד מפני שהוא מתאר מסע במכונת זמן בנבכי האני, שילוב של ספר מדע-בדיוני ופסיכונליזה אוטוביוגרפית.

"הרוח, חמימה ומנומנמת, הטיחה שוב ושוב חופן עלים בחלון. וולף התבונן מוקסם בפינת אור היום הקטנה, שרתיעת הענף היתה חושפת מדי פעם. לפתע, ללא סיבה, התנער, השעין ידיו על שולי המכתבה, וקם. אגב הליכה החריק אריק חרקני ברצפת העץ, ועל כן סגר את הדלת בשקט. הוא ירד במדרגות, יצא החוצה ורליו עלו בשביל המרוצף לבנים והמוקף סירפדים מחורצים, שהוליך בתוך העשב האדום המצוי, אל המתחם. כמאה פסיכות הלאה ממנו הזדקר גוף הפלדה האפור של המכונה"

 (מתוך "העשב האדום", יצא בעברית ב-1981, בתרגומו של אביטל ענבר בהוצאת ספרית פועלים)

אם על "העשב האדום" היה שרוי דוק מלנכולי רווי קסם, הספר הבא כבר היה ממש משונה – יצירה אכזרית, מוזרה ומצחיקה עד דמעות. הספר "חרש הלבבות", שיצא לאור ב-1953 היה טבול גם הוא באותה רוח פנטזיה פרועה – אבל הרבה יותר קיצוני. הספר נפתח עם  ז'אקמור, המגיע לכפר נידח ושכוח, ובו הוא פוגש את אנג'ל שעורג לאשתו ומשתוקק לבוא עליה, אך היא, קלמנטין, "יותר מדי אמא", ואמהותה המסורה עד טירוף משתלטת על הוויתה,  והיא מתרחקת ממנו אל מחוזות ההזיה, כל כולה עם השלישיה שהיא יולדת ומגדלת, הזקן תהילות השט בסירה על הנהר וכל התושבים הופכים אותו לשעיר לעזאזל, הילדים שמשחקים במשחקים מוזרים, הקיץ הגשום הנצחי והתחושה המצמיתה שהעולם כולו יצא מדעתו.

(יצא בעברית בהוצאת "ספרית פועלים" בתרגומו של אביטל ענבר בשנת 1979)

בוריס ויאן הוזמן להקרנת הבכורה של הסרט שנעשה לפי ספרו "עוד אירק על קבריכן" ב-23 ביוני 1959. את הסרט ביים מישל גאסט. ויאן הגיע עם חברים, האורות כבו, הסרט החל. כשעלו הכותרות והאורות באולם נדלקו ויאן לא קם. עיניו היו עצומות. רופא באולם קבע את מותו מהתקף לב. הגאון מת במהלך ההקרנה והוא בן 39 בלבד.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ורד נבון  On 05/09/2012 at 21:17

    http://www.maayanmagazine.com/node/26

    התוודעתי לשיר הזה ולבוריס ויאן בזכות מי ששיתף בפייסבוק בערב יום הזכרון לפני שבועיים.
    ישיר, נוקב ומטלטל, ודאי אקנה את אחד הספרים.

    תודה על הפוסט שבא בדיוק בזמן.

  • טומי  On 05/09/2012 at 22:08

    בועז תודה על הפוסטים המרתקים ומלאי ההשראה שמביאים עונג לנפש .
    טומי

  • אסנת זיו  On 05/11/2012 at 21:07

    איזו דרך נפלאה בשבילי לשמוע, לקרוא ולדעת את סיפור חייהם של יוצרים שהיו ולשאוב פרטים על רוח התקופה.

    סיפור מותו הזוי וכמעט סוריאליסטי כמו יצירותיו ודימיונו. תודה

  • avha  On 05/13/2012 at 19:30

    זה היה מרתק מהמילה הראשונה ועד האחרונה.
    תודה רבה!

    (אגב, לא מתה על התרגומים של אביטל ענבר, אבל אם זה מה יש, אז זה מה יש)

  • Tamir  On 05/14/2012 at 17:39

    נו… כבר יש עוד 4 ספרים ברשימה….. ויש לי עוד 15 שנה עד הפנסיה….. 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: