הוינילים של חיי (פוסט מצולם)

אלטון ג'ון. 1971. אל תירו בי אני רק הפסנתרן. ברשימת האנשים הכי משפיעים עלי בכל הזמנים יש לגוץ הגאון עם המשקפיים המוזרים מקום של כבוד. זה האיש שגרם לי לרצות לנגן על פסנתר כל החיים. הוא הביא את האהבה לכלי אל תוך חיי. כל התקליטים שלו בין השנים 1969 ל-1976 נהדרים או לא מזיקים ברובם עם כמה שירים שהפכו את החיים שלי להרבה יותר נסבלים, בגיל ההתבגרות.  אבל זה התקליט הראשון של אלטון שקניתי בעצמי לעצמי.

צילום: יעל לינזן

מימין: יעל לוי, "אהבה צעצוע" (1985) ומשמאל "אריאל זילבר להקת ברוש" (1978). שני תקליטים ישראלים שמעולם לא עלו על דיסק. המעבר מתקליטי ויניל לדיסקים גרם לכך שהרבה יצירות עבריות הלכו לאיבוד ולא ניתן להשיגן יותר. התקליט הזה של אריאל זילבר הוא אלבומו השני אחרי "רוצי שמוליק", והוא כולל כמה קלאסיקות רוק בלוז עבריות ("שמש שמש", עם דיאלוג הגיטרה חשמלית של שמוליק בודגוב והכינור של טוני בראוור, "דמעות זולגות על חלוני", "איך עפות המחשבות").

 התקליט השני של יעל לוי, "אהבה צעצוע", הוא אלבום נועז, תקליט טרופיקליה, בניחוח ארוטי, עם ביצוע מושלם ל"לילה של בושם" (ריטה לי) ועיבודים ג'אזיים-לטינים מיוחדים במינם של עמיקם קימלמן. שיצא האלבום הזה לא רק קניתי אותו, גם הלכתי חמש פעמים להופעות של יעל לוי ולהקת הליווי שלה (בהנהגת הפסנתרן עופר פורטוגלי). למרבה הפתעתי, דווקא התקליט הזה לא הצליח מסחרית והוא נחשב היום לפריט אספנים.

 

קט סטיבנס Teaser and the firecat     

קיבלתי את העותק הזה מאישה שקשה לומר מה יותר יפה אצלה, הפנים שלה או הנפש שלה. זה הקט סטיבנס הראשון שלי. שני שירים מיוחדים מאוד נמצאים בו, moonshadow האינטימי וגם Ruby Love  – שבו חוזר סטיבנס לשורשיו היווניים. גם הציורים שעל העטיפה הם מעשי ידיו של קט סטיבנס. קסם.

 

 גאוצ'ו של סטילי דן, ברקפסט אין אמריקה של סופרטרמפ ולד זפלין כמובן. שנת 1979 היתה שנה נהדרת.

את האהבה לדונלד פייגן ולוולטר בקר ("סטילי דן") אני חייב לעמי לוי, חברי היקר, שהתעקש איתי על הענין הזה, עד שהבנתי מה טוב בזה, ועד כמה זה טוב. גאוצ'ו פתח לי דלתות אל אלבומי ג'אז של פט מתיני ומייקל ברקר.

ארוחת בוקר באמריקה של סופרטרמפ היה תקליט רווי להיטים ששודרו ברדיו לכן הוא נתפס אז בעינינו כהתפשרות והתמסחרות של הלהקה שהיתה אנגלית-פרוגרסיבית ופתאום חצתה את האוקיינוס, נחתה באמריקה והתחילה לעשות "פופ ג'אזי צ'יזי" קל.  אבל הזמן עשה לו טוב לתקליט הזה, כי איכות-היא-איכות, והיום הוא נשמע הומוגני, קונספטואלי, זורם ומרגש. תקליט שהוכיח שאפשר לשלב הצלחה מסחרית ואיכות מוזיקלית.

מבעד לדלת האחורית של לד זפלין הוא התקליט השמיני של הלהקה, שהוקלט באולפנים של להקת אבבא בשטוקהולם ויצא לאור בתוך אחת העטיפות היפות ביותר בהסטוריה. גבר בחליפה לבנה וכובע לבד יושב בפאב,  והבארמן מקוקע ולובש גופיה. ב-1979 היתה אכזבה בקרב המעריצים האדוקים של פלנט ופייג', שטענו ש"זה לא זה". אני אף פעם לא חשבתי שזה לא זה. להיפך. חשבתי ש"זה" זה. אחד התקליטים המושלמים של הרביעיה האדירה-  והאחרון שלהם שיצא זמן לפני מותו של המתופף ג'ון בונהאם. לנשק את התקליט הזה!

 

והגענו לפינת האבן המתגלגלת.

קצת קשה להאמין, אני יודע, אבל לא אהבתי אותם עד גיל 17. הם נראו לי ערסים אנגלים ולא נשמעו לי מספיק מפותחים ומעניינים כמו ג'נסיס או לד זפלין. עד שבאה אירית, שהוריה היו בשליחות באיראן, והיא למדה בבית הספר האמריקאי בטהרן, וחזרה ארצה עם תקליטים של הסטונס, ואירית היא זו שגרמה לי להתאהבה ברולינג סטונס (וגם בבוריס ויאן), ואירית היא זו שחשפה בעיני את המג'יק של מיק ג'אגר והחבורה המתגלגלת, בין תה לעוגה, במרפסת ברמת אפעל ואחר כך בדירה ברמת אביב, וזה התגלגל והתגלגל לרמה של אהבה אובססיבית ללהקה הזו ולשיריה שאותה אני משדר בעקשנות ובעקביות יום יום, כבר שלוש שנים.

אלבום האוסף הזה היה הראשון שקניתי של הסטונס. היום הוא כבר באמת חרוש שרוט ומרוט, אבל זה לא איכפת לי. אוהב את התקליט וגם את העטיפה שלו.

 

האבנים המתגלגלות

ואחרונים חביבים – התקליט המופלא, העגמומי והמפואר של המלחין הבלגי וים מרטנס. חוץ מפיליפ גלאס, מרטנס הוא המלחין המודרני האהוב עלי ביותר. התקליט הזה וויספר מי מאמצע שנות השמונים, התנגן אצלי לילות שלמים של בדידות.

שימו לב שעטיפת התקליט של וים מרטנס צולמה ביער בלגי.

עץ יש גם בעטיפה של התקליט השני, אלבום הסולו הראשון של סולן להקת טראפיק, סטיבי ווינווד מ-1977, שנקרא פשוט…סטיבי ווינווד. האיש הזה הוא פנומן. התקליט יצא ביום הולדתו ה-30 והוא כבר הספיק לפרק 3 להקות על – ספנסר דייויס גרופ, בליינד פיית' וטראפיק. הסולו שלו יפהפה, גרובי, מתוק וחם והקול של ווינווד עושה מסאז' לנפש.

 

ב-27 ביוני 1979, שבוע אחרי תום הלימודים בכיתה י' – קראו להורים שלי לשיחה בבית הספר עם המנהל והיועצת החינוכית. הציונים שלי היו כה גרועים שבית הספר רצה להיפטר ממני. השיחה בין הפדגוגיים לבין ההורים לא היתה נעימה לי במיוחד, בלשון המעטה. אבא שלי הפציר במנהל יוסף משולם שלא ישליך אותי אל החיים האכזריים ואמא שלי ניסתה לשכנע את המחנכת שאני לא עד כדי כך מטומטם, ושאולי כדאי לשקול שוב את הענין הזה. בסופו של דבר הוחלט שאני כן אשאר בתיכון, אבל לא יגישו אותי לבחינות הבגרות, מפני שאני יותר מדי מטומטם.  מה ששיחק לטובתי אז היתה העובדה שהייתי מופנם ושקט ולא הפרעתי לעולם להתנהל בדרכו, והצוות החינוכי חשב שאמנם אני מאוד מוגבל וטיפש, אבל מצד שני אני לא מרעיש ולא מטריד לאחרים ללמוד. 

באותו קיץ, יוני-יולי 1979, התוודעתי לתקליט שיצא 10 שנים קודם. Hot Rats של פרנק זאפה והוא היה נחמה והוא היה פלא והוא נותר האלבום של זאפה שאני הכי אוהב עד עצם היום הזה.  

צילומים: יעל לינזן

עוד קריאה: שעתו היפה של התקליט – הכתבה בווינט.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איילת  On 04/23/2012 at 23:48

    כבר דיברנו על תקליטי ויניל בפייסבוק. אני יכולה להמשיך את הפוסט הזה בקלות עם נבחרים מן המדף שלי, ששום דבר ממנו לא נזרק, לא בין פטיפונים, ולא לעולם. והכול עובד (בניגוד לכמה וכמה דיסקים שהכרתי). ולא יעזור כלום – דיסקים זה טוב בשביל אוטו. אבל לשמוע מוסיקה זה מתקליטים.

    • גבי  On 04/24/2012 at 3:52

      אין כמו ויניל. אני מתחזק את הסטריאו, כן – סטריאו!, יותר בקפדנות מתחזוקה של אוטו. המגבר, הפטיפון והרמקולים. התקליטים שמורים היטב ומוגנים מאבק. תענוג שאינו נגמר.

      גבי

  • דובב שורץ  On 04/24/2012 at 5:09

    נכון אריאל זילבר
    נו מתי זה ייצא על דיסק?

  • נעם אשד  On 04/24/2012 at 5:38

    אני אדם מבולגן בדרך כלל, אבל הוינילים שלי (למרות שלמעלה מחצי שנה לא היה לי פטיפון תקין) כולם כמו חיילים, מסודרים ומנוילנים.
    העטיפות מבחינתי מהוות חלק מהיצירה ועל כן הן במצב הקרוב ביותר ליום יציאתם מהמפעל (במידת האפשר).

  • רוני  On 04/24/2012 at 7:32

    אין כמו ויניל , העטיפה ,הסאונד , הצורך להחליף צד להיות מעורב בשמיעת המוזיקה , לקרוא את הפרטים לנסוע לחנות כדי לרכוש לחפור בחנות לחזור הביתה בהתרגשות … מי שלא חי את זה גם לא יבין לעולם ושמיעת מוזיקה תראה לו תמיד כדבר טכני שלא משנה באיזה פורמט הוא מושמע . תודה בועז ! אגב אכן הצגת מדגם של פרטי חובה שאת רובם יש לי .

  • בקר  On 04/24/2012 at 8:45

    תענוג כרגיל, בועז

  • איילת  On 04/24/2012 at 10:59

    למה, בעצם, אתה מקפיד על תרגום שמות התקליטים לעברית? זה לא קצת רויטל עמית? כלומר, ברור שזה חלק מחגיגת הגעגועים לויניל, אבל תכל'ס, השקיעו כ"כ הרבה מחשבה בעטיפה ובשם האלבום, למה לתרגם אותו?

    • בועז כהן  On 04/24/2012 at 13:54

      תרגום השמות לעברית קשור קשר הדוק לתקופת שנות השבעים והשמונים, כשנהוג היה לתרגם הכל – אני מוצא את הענין הזה מאוד מאוד משעשע.

  • seymore butts  On 04/24/2012 at 12:58

    בועז, בתור מומחה גדול כל כך למוסיקה מעניין אותי לשאול אותך שלוש שאלות:

    האם אתה מאלו שעדיין משתמשים בפטיפון בביתם?
    האם היית מאמין שלתקליטי הויניל יהיה קאמבק יום אחד ?
    והאם אתה מרגיש בהבדל בהאזנה בין אותו אלבום על קומפקט דיסק לעומת ויניל? כלומר חוץ מרעשי השריטות.

    תודה על הרשומה, העשרת את השכלתי כהרגלך.

    • בועז כהן  On 04/24/2012 at 13:57

      יש לי פטיפון.
      .
      יש פחות אנשים שמשתמשים בפטיפונים ותקליטים אבל אלה שאוהבים אותם, ימשיכו לאהוב אותם. הפטיפונים ותקליטי הויניל, בכל מקרה, יישארו פה הרבה אחרי שהדיסקים ייעלמו כליל. זו דעתי.
      .
      אני מרגיש בהחלט את ההבדל בסאונד של תקליטי ויניל לעומת דיסקים כשמדובר בתקליטים שהוקלטו אנלוגית, בשנות השישים והשבעים, עד אמצע-סוף שנות השמונים.

  • נועה  On 04/24/2012 at 13:14

    גם לי יש את יעל לוי.

    הייתי בכיתה י"א ואחותי הגדולה הביאה לי אותו מתנה, אף אחד בשכבה לא הבין מה הקטע (הקלטתי אותו גם לקסטה שהייתי שומעת בווקמן בדרך לבית הספר). יש לנו פטיפון פעיל (והרבה וינילים) ולפעמים אני שומעת אותו בקולי קולות.

  • אור גור אש  On 04/24/2012 at 15:45

    קראתי גם ב- YNET את הראיון איתך על הוויינילים,
    וגם צביקה קרא ומי כמוהו וכמוני להיות תמימי דעים איתך
    לחלוטין. אני זוכרת את הילד ה"משוגע לדבר", שהיה בא
    לבקר אצל סבתא, ונכנס יישר לחדר הקסום, שבו היה מונח
    הפטיפון ולידו ערימת התקליטים….ובאיזה עדינות וחרדת קודש
    הילד הזה אחז בתקליט, שלף אותו מחוץ לעטיפה והניח בשיא הזהירות
    את המחט על התקליט….ובסיטואציה הנ"ל, אף פעם לא חששתי –
    לתקליטים שלי,
    אין ילדים כאלה…אין!

  • מיכל  On 04/24/2012 at 19:47

    אני רוצה להתעכב על העובדה שלא הגישו אותך לבגרויות כי חשבו שאתה טיפש. שכה יהיה לי טוב, אתה, מכולם? דווקא אתה?

    בעלי אמר לי שאחרי שהוא קרא את הבלוג שלך הוא חשב שאין מה לומר, אינטלקטואל תמיד יהיה אינטלקטואל ויתרגש מספרים וממוזיקה וזה לא משנה באיזה בית ספר הוא למד או לאיזה חוגים ההורים שלו שלחו אותו. אנחנו מאוד נהנים מהבלוג שלך.

    • תמיר  On 05/05/2012 at 14:49

      גם לי אמרו את המשפט האלמותי – "לא עולה כיתה – ולא בבית ספרנו" – ומאז – אני רק פורח….. שנים הרבה לאחר אותו משפט – באוניברסיטה – הבנתי שצדקתי…..
      מוסיקה, ספרים (הרבה ספרים…) וחריש עמוק בארץ – עשו את זה כמו שצריך… בית ספר זה לא מקום לאנשים עם ראש פתוח.

  • מתי ג'י Matt Gee  On 04/25/2012 at 10:26

    בקשר לאלבום In Through the Out Door של זפלין:
    במקור זה יצא בכמה עטיפות שונות, בכל פעם התמונה היא מנקודת מבטו של אדם אחר בפאב… והתקליט הוכנס לנייר אריזה חום כדי שהקונים לא ידעו איזו תמונה יש להם.

  • הגברת מהצפון  On 04/26/2012 at 17:15

    ואני אומרת, כשאתה אוהב שיר אין זה חשוב מהיכן הוא משודר. הכי שמחה הייתי פעם בשירים הנעלמים החורקים ומרשרשים כשהתחנה לא עמדה בדיוק "במקום" שנשמעו בטרנזיסטור הישן והנאמן.

    עד היום אין לי מושג איך ומנין שודרו השירים האהובים שעיצבו אותי – מאיזה אלבום, מאיזה מכשיר – דיסק, תקליט, טייפ סלילים, טייפ קלטות, מחשב, מכשיר הרדיו הישן שנשמע כגלגול חביות יין במרתף ישן נושן, או מחדרי הלב. השיר היה ועודו העיקר. השיר בלבד.

    כן, אני יודעת שאני נדירה.

    אגב, כצלמת הייתי מוציאה אותך יותר טוב ממי שצילמה. הייתי מקרינה לך מעט אור חיות צבע שמחה בתקליטיך ואהבה על פניך, במקום עכירות, צללים וחושך.

  • אור גור אש  On 04/27/2012 at 14:39

    בהקשר לצילומים שלך, אני בהחלט מסכימה עם 'הגברת מהצפון'.

  • אלי  On 05/02/2012 at 8:44

    אני כותב את הטוקבק הזה שדמעות בעיני. אין יום שאני לא בוכה על התקליטים שלי. אוסף נהדר ונדיר של 450 תקליטים, כולם תוצרת חוץ, מנויילנים לעילא וללא אף טביעת אצבע אחת. חלקם הוצאה ראשונה או שנייה. מקוריים.
    היה לי את Sticky Fingers של הסטונס עם ריצ'רץ' אמיתי מנחושת, היה לי את Physical Graffiti והשלישי של לד זפלין עם החלונות והגלגל, היה לי תקליט של סקורפיונס שהויניל השקוף היה מוטבע ע"ג ציור יד של העקרב, היה לי את ההופעה של ELP על שלושת שרווליו וחיתוכי האותיות. היה לי תקליט מקורי של John Lee Hooker משנת 58'. כל התקליטים של הביטלס, זפלין, YES, GENESIS, BOWIE, Pink Floyd, Camel, Eloy, Tangerine Dream, King Crimson, Rush ועוד מיליון ששכחתי. בשבילי לתקליט לא היה מחיר גבוה מידי. כל לירה ואח"כ כל שקל שהרווחתי הוצאתי על תקליטים.

    אימי זכרונה לברכה, ביקשה הובלה שמורה במיוחד למדף התקליטים שלי כשהם עברו דירה ואני הייתי בחו"ל. התקליטים שלי היו אביזרי הקודש שלי, וכולם ידעו את זה.

    זה היה באמצע שנות התשעים, חזרתי משהות של כמה שנים מארה"ב ואחרי שסידרתי את כל התקליטים בחגיגיות אני מגלה שהמחט של הפטיפון שבורה. הייתה זאת התקופה שהדיסקים עשו את תהילתם. כבר הפסיקו לייצר ויניל והכל יצא על דיסקים, גם הישנים. אחרי שלא מצאתי כבר מי שמוכר מחטים לפטיפון שלי (בחיפה), שיכנע אותי שותפי לדירה ו"חבר" (שאני מאחל לאויבים שלי), להמיר את האוסף המופלא שלי לדיסקים.

    משום מה שמעתי לו. הייתי כ"כ להוט לשמוע מוסיקה ותוך כדי כך שאני רואה לנגד עיני איך הדיסקים משתלטים על העולם, הסכמתי.

    העמסתי את התקליטים על שני ארגזי תנובה גדולים ואיתם הלכנו ברגל מרחק 4 רחובות לחנות האוזן השלישית שהייתה אז ברחוב נורדאו בחיפה.
    בהדרת כבוד הנחתי את התקליטים על הדלפק של המוכר והוא אחרי שעשה לילדים שלי אקציה, מי "שווה" יותר, מי פחות ומי בכלל לא, הציע לי את הבושה הגדולה של 20 דיסקים בתמורה. 20 דיסקים תמורת אוסף נהדר של 450 תקליטים! כמובן שלא הסכמתי ורציתי לחזור הביתה. השותף וה"חבר" לא הסכים לסחוב חזרה את הארגז. המוכר הרשע לא הסכים שאשאיר את הארגז אצלו למשמרת, הייתי מבולבל, לא ידעתי מה לעשות, לא רציתי להסכים לעסקה המבישה הזאת, אבל הייתי תקוע בלי מוסיקה ובלי אפשרות להחזיר את האוסף.

    ה"חבר" לחץ. דיבר על זה שהתקליטים מתו ועברו מן העולם, העתיד נמצא בדיסקים ואף אחד לא יזכור מה זה תקליט עוד כמה שנים. הייתי מבולבל עוד יותר וברגע של חולשה הסכמתי.

    5 שנים מאוחר יותר, שהייתי בארה"ב, עברתי מדירה לדירה, את קופסת הדיסקים (שגדלה בינתיים לאוסף של כמאה) שמתי על גג האוטו ומבלי משים התחלתי בנסיעה. בסיבוב הראשון אני רואה איך כל הדיסקים מתפזרים לי על הכביש ואיך המכוניות טוחנות אותם לרסיסי פלסטיק מנצנצים.

    אין יום שאני לא בוכה על התקליטים שלי. אני שומע תוכנית של בועז כהן ובסוף השיר יש את החריקות של התקליט ואני נכנס לעצבות. אני מבקר חבר ששמר על תקליטיו, ואני נכנס לעצבות. אני מנסה לנחם את עצמי בזה שיש לי היום אוסף מוסיקה שיכלתי רק לחלום עליו אז, אבל עדיין זה חסר. ואני עצוב.
    אני עדיין בוכה על התקליטים שלי – ואישתי אומרת "תפסיק לרחם על עצמך".
    אבל אני לא יכול. זה רודף אותי. לא יכולתי להקשיב לתוכנית "תקליטי הויניל" של בועז.
    לא עובר יום מבלי שאני חושב על התקליטים שלי ועצוב לי.
    אם ישנה שניה אחת בחיים שאפשר לשנות, אני מבקש לשנות את ה"בסדר" הרפה שאמרתי לרוכל ב"אוזן השלישית" לעיסקה שהציע לי.

    • רוני  On 05/03/2012 at 15:00

      עצוב עצוב אם זה היה קורה לי לא יודע מה הייתי עושה , לי בזיכרון יש מס' לא מבוטל של תקליטים שהפסדתי / החלפתי עם חברי ויצא בדיעבד שהתחרטתי על כך אבל באיחור . תחשוב חיובי ותנסה לשקם את האוסף בכל מחיר ( גם כספי ) בטוח שהכל ניתן להשגה .

      • אלי  On 05/06/2012 at 8:31

        ואבא שלי אומר: "הלוואי וזה יהיה הבלוז של החיים שלך".

השאר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: