מכונת הכתיבה, מכונת הזמן

פול אוסטר מעולם לא התפתה לחידושי הטכנולוגיה; הסופר היהודי אמריקאי (שפעם אהבתי מאוד מאוד ובשנים האחרונות פחות) מתעקש שלא להתחדש ושומר אמונים למכונת כתיבה ידנית שיש לו מתוצרת "אולימפיה", שמלווה אותו ואת כתיבתו כמעט 40 שנה. 

כנראה שמדובר במכונת כתיבה מיוחדת, כי גם חברו ושכנו של אוסטר, האמן סם מסר, נדלק עליה. מסר, במשך שנים,  מצייר את המכונה ואת בעליה במגוון של מצבי-רוח ושל טכניקות. ממערכת היחסים המיוחדת הזאת נולד ספר מיוחד, יוצא-דופן וקצר, שבו מבחר מעבודותיו של מסר מלווה בטקסט אלגנטי של אוסטר – עדות קטנה למאבק ההישרדות, המתמשך על אף הכול, של ההילה בעידן השעתוקים הטכניים.

 אוסטר מפתיע בעובדה שמאז 1974 (השנה שבה קנה את 'אולימפיה', שנולדה אגב ב-1962), כל מילה שכתב הודפסה על אותה מכונה. ואני אוהב את הראש הזה של אוסטר, למרות שאני עצמי כותב על מחשב-נייד כבר חמש שנים ואני לא כותב יותר בכלל על מכונת הכתיבה הישנה ההיא, שבילתה איתי שנים טובות באייטיז, כשכתבתי נובלה אחת (שגנזתי) וכמה שירים (שמעולם לא פרסמתי) וביקורות ראשונות על מוזיקה ל"דבר", "כותרת ראשית", "חדשות", "מוניטין" – כל העיתונים וכתבי העת האלה נסגרו ונעלמו מהנוף, כמו מכונות הכתיבה עצמן.

ויש משהו מקסים בדבקות של פול אוסטר בעולם הישן. הוא מסביר בספר שכל חבריו החלו לראות בו אויב הקדמה, למרות שהוא בסך הכל מרגיש נוח עם משהו שעובד לו טוב, ואין לו שום צורך "לשדרג", "להתקדם" – אין לו שום צורך נפשי או טכני לשנות ולהשתנות. הוא איש של העולם הישן, וטוב לו ככה.

ועם זה אני יכול להזדהות ולכן "מכונת הכתיבה שלי", עבורי, הוא פשוט משל.  במובנים רבים גם אני "גבר ישן" כמו אוסטר. גם אני אוהב דברים מסוימים ששייכים למאה ה-20 ולא התקדמתי, בתחומים מסוימים.  אני לא רואה את עצמי קורא ספרים או רואה סרטים במחשב. מעולם לא הורדתי שיר מהאינטרנט. אף פעם לא שידרתי תכנית מ-USB ואני מביא דיסקים (ותקליטים) מהבית. יש לי אלף תקליטים, רובם המכריע מגיל ההתבגרות, ואני משתמש בהם ומשדר מהם לעתים קרובות. אני אוהב ספרים ישנים וסינמטקים. אני אדם לא טכנולוגי. אמנם יש לי סלולארי (דור ישן) והוא סתם מכשיר שמקבל שיחות ומוציא הודעות. אני גבר ישן. אפילו עתיק. אני אוהב מחוות ג'נטלמניות, אבל קראתי לאחרונה על נשים צעירות שלא מוכנות שגברים יפתחו להן את הדלת וינהגו בהן באדיבות מופלגת, וזאת מסיבות פמיניסטיות שלא הבנתי עד תום, אבל אני מניח שהנימוק נובע מאיזושהי אג'נדה שאני לא מכיר.

הנה כי כן, הייתי פעם בחור מודרני עם ווקמן ואדידס, אבל נעצרתי שם, בסוף שנות השמונים, ולא הפכתי לפוסט-מודרני.  הרבה ממה שנחשב לרגיל ושכיח בעולם החדש לא חביב עלי כלל.

אז ככה, אני לא שופט אף אחד ואיש הישר בעיניו יעשה, זה באמת רק טעמי (הישן) הפרטי והאישי, אבל מה לעשות ויש בי רתיעה עמוקה מפירסינג וגם קעקועים אינם אהובים עלי. אופנה, בכלל, היא משהו זר לי. בחיים לא עלה בדעתי לקנות נעלי קרוקס או ללבוש מכנסי שבע-שמיניות, לא מבין את ההורים שברוח הזמן המשונה הזה קוראים לבנות שלהם בשמות של בנים,  ולבנות שלי קראתי בשמות ברורים לכל – קארין ושירה – ואני לא מבין את הקטע של המטרו-סקסואלים, בשבילי גבר הוא גבר כמו המפרי בוגרט, או קלינט איסטווד, או יוסי בנאי, או מוטי קירשנבאום, ולא מוצר מגוחך כמו דייויד בקהאם או שלל הגברברים-החיקויים שלו, שגודשים את המדיה ואת הקולנוע.

אני לא אוהב את "המטבח החדש" ולא מבין שום דבר באוכל מתוחכם ותמיד אעדיף אוכל פשוט וישיר (מי אמר חומוס ולא קיבל?) על פני מסעדת יוקרה, ואני קונה בגדים פשוטים שיפים בעיני ולא כאלה שמישהו, כלשהו, החליט שעכשיו אני צריך ללבוש כדי ש….מה, בעצם? – אני לא Cool  ואני לא טרנדי. שמות של מותגים זרים לי כמו כוכבי ריאליטי.  עד לפני חודש, למשל, לא ידעתי מיהו אלירז שדה. אני לא כותב את זה בבוז או בגאווה. סתם כדוגמא לכך שאני חי כאן אבל הרבה מהאינפורמציה שהיא טבעית וברורה לרוב סובביי אינה מגיעה אלי.

אני מעודכן יפה במוזיקה חדשה שיוצאת בעולם, אבל זה רק מפני שמוזיקה היא סם החיים שלי, ואף פעם לא עצרתי את החיפוש האינסופי אחרי עוד ועוד מוזיקה נהדרת. אבל בכל התחומים האחרים אני פשוט תקוע איפשהו שם, אחורה בזמן. לא חציתי את קו המילניום אל המאה ה-21.

הנה כי כן, לא חשבתי אי פעם שאוכל לומר זאת על עצמי, אבל הנה אני אומר זאת: אני שמרן, ישן ומיושן בדברים מסוימים, שחלקם רעים וחלקם (אולי) טובים, בסך הכל כנראה שלא דחוף לי לצעוד עם הזמן. אני מניח לזמן לצעוד לו לבדו קדימה בעוד אני מתבונן מהצד בטרנדים ובאנשים הנמרצים, מהירי המחשבה והמיומנים-טכנולוגית, עם האייפונים והאייפדים והג'י.פי.אסים, בעוד אני  נאמן באופן מיושן לספרים הישנים, מנייר, ולתרגומים הישנים של הספרים של קפקא ו"הנסיך הקטן" ודיקנס, ואני אוהב יותר את עטיפות הספרים של פעם, בצניעותן המחמירה, ואני נאמן לתקליטי הויניל ולאטלס הדרכים שבמכונית ויודע שזהו העולם של המאה ה-21, שבו אתה צריך לרוץ הרבה יותר מהר כדי להישאר במקום ("אליס בארץ הפלאות") – ואני בכלל מעדיף לעמוד בצד ולא לרוץ לשום מקום.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מורן  On 03/31/2012 at 0:27

    כמה כיף לקרוא דבר כל כך מקסים וכנה בערב שישי

  • גיל  On 03/31/2012 at 1:13

    אכן, הרבה מאוד אנשים מקבעים את ההרגלים שלהם לאלו של שנות ההתבגרות וקשה להם להבין את כל השינויים שנעשים בחברה. לפעמים השינויים הללו כמו אופנות הן רק לשם השינוי בלי שום תכלית. אגב, וודי אלן סיפר בסרט הדוקומנטרי עליו (שמאוד מומלץ) שכל מה שהוא כתב בחיים נכתב על מכונת כתיבה משנות ה-50 שבשלב מסוים הוא איבד את הכיסוי שלה.

  • B. Goren  On 03/31/2012 at 6:11

    יפה בועז. נהנייתי לקרוא ואני מזדהה עם חלק גדול מהדברים.

  • ורד נבון  On 03/31/2012 at 6:46

    בגרסאות הראשונות של הפייסבוק היה מקום ל"מוטו" שלך מתחת לתמונת הפרופיל, שלי היה: "אני אדם חצי אנלוגי בעולם דיגיטלי".

    צריך להבין שמה שקרה פה ב-20 שנים האחרונות הוא לא סתם שינויים, אלא מהפכת תקשורת. כמו בכל מהפכה – הדברים קרו מהר, כמעט בבת אחת. הילדים של היום כבר נולדו לתוך זה, בשבילם אלו קונבנציות מוכרות.

    כשאני הייתי ילדה קטנה היה טלפון אחד בשכונה והיינו צריכים לחכות כמה שנים שיתקינו גם לנו קו. טלויזיה בשחור-לבן עם אנטי-מחיקון הופיעה מאוחר יותר. כשהראו לי שָלַט של טלויזיה בפעם הראשונה, הייתי מוקסמת.
    אבל המהפכה הגדולה באמת עבורי היתה המעבר מצילום בפילם לצילום הדיגיטלי, לזה היה לי קשה מאוד להסתגל, לוותר על האיכות של הסילבר פרינט, ושעות ה"בילוי" עם כימיקלים בחדר חושך… אבל לפעמים כשלא מסתגלים לשינוי קורה משהו שמאלץ אותך – אצלי זו היתה פריצה לבית, שבה גנבו לי את מצלמות הדגל האנלוגיות של ניקון, ואילצו אותי בלב כבד לרכוש את הדיגיטלית הראשונה. כמובן שהיום לא מעלה בדעתי לחזור לצלם בפילם, או לנסוע בכרכרה עם סוס, על אף הרומנטיקה שבדבר 🙂

    אני בעד לא לזרוק אלא לשלב ולשמר את מה שטוב, עם פתיחות לחדש. ומסיבה זו אגב, אני מקשיבה גם לקול הקמפוס (106) ברדיו, כי לפעמים מגיעה לרוויה עם המוזיקה של פעם ב-88. הצעירים של היום הם מה שאנחנו היינו לדור של ההורים שלנו, הם מביאים משהו חדש ורענן, שבא לידי ביטוי בטכנולוגיות הכי חדשות, בדיוק, או בערך, כמו בימי הביטלס. צריך להקשיב להם.

    תודה על הפוסט, עשית לי חשק לכתוב על הנושא הזה בפוסט משלי.

    • תמיר  On 03/31/2012 at 8:28

      שלום בועז, שלום ורד,
      אני מת על הפוסט הזה, זה מאוד מאוד אני אפילו שיש לי קרוקס ואני מה שנקרא "איש מחשבים"…

      את כותבת, ורד, כי את בעד לשלב ולשמר וזה יפה, אך לדעתי ה"לשדרג" הפך אט אט לדת חדשה התובעת מאיתנו ללא הרף להמיר את הטוב באויבו המושבע – ה"טוב יותר".
      ממש חבל לי שאין לי יותר מצלמת סטילס (גם הייתי צלם בעברי, עם ידיים מסריחות מהכימיקלים) וטלפון יש לי מהסוג שגורם לחברת הסלולר לבדוק בכל פעם אם אני מוכן "לשדרג", ספרים יש לי רק מנייר וכשאני מסתכל על מה שקורה סביבי היום – לא ברור לי הדחף הפנימי הזה של אנשים להסכים לעשות את אותם הדברים שעשיתי תמיד – רק מצופים במעטה כבד של טכנולוגיה. אז, ורק אז הדברים האלו נאים בעיניהם. זוכרים את "ישנוני" של וודי אלן?

      הטרנד היום הוא לא לשמר. טכנולוגית העולם החדש אינה מאפשרת לשמר. קודאק איננה, גם פיתוח סרט הפך לעניין מייגע ומאיימים עלינו שיפסיקו להדפיס ספרים. הבריטניקה כבר יצאה משוק הנייר.

      ואנשים כמונו שעדיין רואים ערך בנוחיות הפשוטה שאינה מחייבת להשתדרג כל הזמן – גם כאלו לא מייצרים עוד…

      • Vered Navon  On 04/01/2012 at 7:10

        מסכימה איתך. חושבת שהאמנים הגדולים בכל התחומים שילבו בין הישן לחדש בדיוק במינון הנכון, לא רק בטכנולוגיות אלא גם בתכנים. אחת הדוגמאות שעולות לי בראש כרגע ויכולה להמחיש למה מתכוונת היא השיר anthem של deep purple. אבל לא חסרות גם אחרות. האמנות הכי גדולה מבטאת את רוח התקופה תוך שימוש בטכנולוגיות ומסרים חדשים בשילוב עם אלו של העולם הישן. אמנות היא הליכה על חבל דק שבין העולמות.

  • שרון רז  On 03/31/2012 at 8:46

    פוסט מקסים וכרגיל כנה מאוד. אוהבים אותך בדיוק כמו שאתה, בועז. והריצה הזו, לא כולם חייבים להשתתף בה ובכל אופן בטח לא בכל ההיבטים שלה. כל אחד צריך להתאזן על המינון שלו ועל עצמו.

    שרון רז

  • אריק פלדמר  On 03/31/2012 at 9:26

    פוסט מעולה ומעורר הזדהות.

    האמת, אצלי המקרה די מוזר, כי במובן מסוים נולדתי לתוך זה.
    אמנם אני מפס הייצור של שנות השמונים, אבל הייתי אמור לספוג את הקדמה הטכנולוגית בחפץ לב, כמו רוב חבריי. משום מה, יש לי רתיעה מסוימת ממוצר כמו אייפון – אין לי עניין שכל הטכנולוגיות יתכנסו אליי לתוך הכיס. אני גם מנסה לצמצם את השהייה שלי מול המחשב כמה שאפשר (למרות הפיתוי הרב). לקרוא ספר שלם דרך צג מחשב נשמע לי כמו מדע בדיוני, לא פחות.

    לגבי פול אוסטר – גם אני אהבתי אותו יותר בתקופה המוקדמת שלו – "הטרילוגיה הניו יורקית", "מוזיקת המקרה","ארמון הירח" וכו'.

    שבת שלום…

  • שרון הר פז  On 03/31/2012 at 10:42

    כנראה שאני פה במיעוט על אף גילי הבשל יותר משלך, בועז 🙂

    כתולעת ספרים עד היום (ובעלת הוצאת ספרים), כחובבת מוזיקה שנתקעה עם זו של שנות ה-70 עם אוסף של מליון תקליטים וקלטות בארון וּמְצַלמת משחר ילדותי בניקון שלי (F2 שהוחרמה בזמנו ע"י הילדים לטובת צילומיהם הם) – עדיין אני מקדמת בברכה רבה את הקידמה, שרובה מקלה עלינו את החיים.

    ההעדפה שלי לספר מנייר היא רק כשזה דק, משום שנוח לי הרבה יותר לקרוא ספר מעל 300 עמוד (שמשקלו אינו מאפשר לי קריאה נוחה) בטאבלט הקל. יש גם את המוּדעוּת הירוקה של שמירה על כדור הארץ בהפחתת כריתת עצים למינימום לענין הפקת נייר. אני בהחלט בעד הוצאות ספרים בצורה דיגיטלית.

    המעבר ממוזיקה על גבי תקליטים וקלטות לתקליטורים – הקלה מאוד את החיים ועכשיו, עם הנגן הקט והדיסק-און-קי – הרבה יותר נוח לשמוע, בעיקר גם אוזניות משובחות שמעבירות כל צליל הישר אל המוח הצמא לכיף. גם אצלי המוזיקה היא סם החיים.

    והצילום, גם זה אהבת חיי – ברגע שהגיעה אלי הניקון הדיגיטלית – חיי עברו מהפך מבורך: במקום לפתח את הפילמים במו ידי ולהזיק לבריאותי עם הכימיקלים – עוברים עכשיו הצילומים ישירות למחשב ומאפשרים לעשות עימם ככל שחפץ הלב. גם זה חיסכון של נייר וכריתת עצים.

    בכל אופן, איש-אשה והעדפותיהם הן 🙂

  • יעקב כהן  On 03/31/2012 at 11:09

    בועז – נהניתי מאוד לקרוא את הפוסט.

    יש לי רגשות מעורבים בכל הקשור להתקדמות הטכנולוגית בתחום המוסיקה.
    לכאורה, עם המהפכה הדיגיטלית קל יותר "למצוא" מוסיקה, לחלוק אותה ולשאת אותה ממקום למקום; אבל בסופו של דבר חוויית הצריכה היא כמעט תמיד אינדיבידואלית – אדם אחד, עם נגן ואוזניות (כפי שכתבה גם שרון הר פז). כך, בעצם, נפגעת חווייה משמעותית של האזנה משותפת למוסיקה, חלוקת רשמים ולימוד הדדי.

    בנושא הצילום – בהמשך לדברים שכתבו שרון, ורד ותמיר – עדיין מוקדם להספיד את הצילום האנלוגי (למרות סגירת קודאק), ודווקא דור הצלמים החדש חוזר אליו ביתר עניין; וגם אם יש בתופעה לא מעט אירוניה, די בה כדי להשאיר את תחום הצילום האנלוגי בחיים.

  • רז טל  On 03/31/2012 at 13:03

    ואני הזדהיתי מאוד עם "לא מבין את ההורים שברוח הזמן המשונה הזה קוראים לבנות שלהם בשמות של בנים". הייתי מוסיפה לזה, ואני לא מבינה את השמות האלה שאתה לא מצליח לפענח מה השם הפרטי מה שם המשפחה ….

  • תמר א  On 03/31/2012 at 19:32

    יו לורי: "אם יש מכונת כתיבה בחדר, אני אכתוב. אם יש פסנתר בחדר, אני אנגן".

    אהבתי את הרמיזה לקרואק ומה שביצע במכונת הכתיבה שלו

  • davdavsin  On 03/31/2012 at 19:53

    אוהב אותך בועז,
    אתה האדם המקסים ביקום כולו 🙂
    וסוף סוף אתה מדבר על ספר (מקסים) שגם אני קראתי.

    ואפרופו כוחות האופל-קידמה
    אצלנו בעיר רעננה סגרו לאחרונה את החנות "צליל" שהיתה בקניון וזה לאחר שלפני כשנתיים "האוזן-השלישית" סגרה שעריה.
    בקרוב מאוד לא נוכל לרכוש דיסקים בחנויות תקליטים, וכנראה שבהמשך גם החנויות המקוונות יסגרו את הבאסטה ומקסימום ימכרו רצועות ב MP3
    אני מתחרפן מזה, לא מצליח להבין, לא מדבר בכלל על הצד הלא מוסרי בענין של צריבת מוסיקה, מה, אנשים לא רוצים את העטיפה, את המילים, את הריח, את המגע?… זה הרבה יותר מסתם מוסיקה, למען השם! אני מבואס רצח שפיספסתי את תקופת הוויניל ולא בניתי לעצמי אוסף מכובד של תקליטים…

    ולחסידי הקידמה אני אומר, העולם שלנו לא משתפר והולך, לצערנו הגל לא ידע על מה הוא סח. מקסימום הרפואה משתפרת וזה גם משהו ללא ספק, אבל תנו לי את ההזדמנות, אני חוזר מיד לעצים, ומצדי אפילו עדיף לא לצאת מהמים!

  • נהייהעמומה  On 03/31/2012 at 20:15

    בועז, מה קרה?
    קשה לך?
    הווה ידוע לך שהעולם הטכנולוגי פתח לי שערים מוסיקאליים ששום די.ג'יי לא יכל לעשות. הוא מאפשר לי להגיע בדיוק לפינות שאני הכי אוהבת ולקטוף עוד ועוד פנינים.
    בנוגע לטכנולוגיה, ברי לי שבגילי, אני אצליח עד גבול מסויים להתעדכן וזה כלל לא נורא בעיני, אני לא מרגישה צורך לרדוף אחרי החידושים, מאידך אין שום סיבה לדחות אותם באופן גורף כזה, רבים מהם טובים יותר לגב ולסביבה כפי שהזכירה גברת אחרת פה, ומעשירים את עולמי.
    החשיפה באינטרנט שולחת אותי לחנות התקליטים יותר מאשר בעבר – אז הייתי צריכה לחפור כדי להגיע למוסיקה החביבה עלי ותודה ליואב קוטנר.

  • דוד שליט  On 03/31/2012 at 21:57

    מקסים, בועז. וצריך הרבה אומץ לכתוב מה שכתבת פה, כי כולם רצים בנשימה חנוקה להספיק, לעמוד בקצב, כי אחרת אתה לא רלבנטי ובלה בלה.

    היה לי פוסט מוכן על מכונות כתיבה, עזבתי אחרי שמישהו התייחס למכירת מכונת הכתיבה של קורמק מקארתי, שכמו אוסטר הקיש עליה שנים. זיהיתי כמה וכמה עטיפות של ספרים עם מכונת כתיבה, כלי אהוב וסקסי, ולא תמצא היום ספרים עם מעבד תמלילים על הכריכה. אין השוואה.

    כנ"ל עם סרטי שחור-לבן בני עשרות שנים שנשמתך עדיין נעתקת למראה. אפשר להמשיך לאינסוף.

  • יעל  On 04/01/2012 at 9:30

    פוסט מקסים, אני לגמרי מזדהה…
    בועז, רציתי לשאול אותך שאלה בנושא צדדי.
    כתבת על פול אוסטר שהוא סופר "שפעם אהבתי מאוד מאוד ובשנים האחרונות פחות". למה כוונתך?
    האם כוונתך היא שאתה אוהב את יצירתו המוקדמת של אוסטר יותר מאת המאוחרת,
    או שיחסך לכלל יצירתו השתנה עם הזמן?
    אשמח אם תוכל להרחיב בנקודה זו. תודה 🙂

  • clicknroll  On 04/02/2012 at 13:05

    יוצרים טוב להם בממלכת החפצים הגשמיים…. כך ניתן להעלות באוב את הרוח. כל הווירטואליות הזאת לא נותנת ליצירתיות לפרוץ. כמי שנקעה נפשו מהשעמומון הדיגיטלי וחזר לצלם בפילם, לפתח ולהדפיס – אני יכול רק להמליץ לכל אלו ש"פעם החזיקו F2 של ניקון" לחזור למקורות – השמחה שם גדולה. המצלמות הדיגיטליות הסטריליות יחכו לכם כשתתעייפו וידיכם יתלכלכו.
    בועז – פוסט נעים ביותר!

  • רוני  On 04/03/2012 at 8:13

    בועז,
    תודה לך ושוב תודה – זה סימן עבורי שאני לא החייזר היחיד בסביבה (היחידי במשרד בלי אייפון, היחידי שלא נופל למראה ג'ינס דיזל חדש ב 1,000 שח ויש עוד הרבה דוגמאות )
    כמובן יש הבדל בין להיות אנטי קידמה או פשוט לא לזרום איתה ולקבל כל דבר כמובן מאליו והכרח המציאות. לשמוע תקליטים לקרוא ספרים לאהוב מגזינים ואפילו לצלם בפילם זה הגיוני וסביר ובדיוק מה שאני עצמי עושה .החברה כיום פחות סבלנית למי ששונה ולא רץ עם הקידמה בדיוק כפי שמצופה בעיננו, מה עוד שיש מבוגרים רבים שבכוח מנסים להתאים עצמם וזה מצטייר באופן פאתטי לחלוטין (וברור שאנו לא צריכים לשבת בבית עם כובע ברט, כוס תה וספרים) ובדיוק כפי ששרון רז הגדיר – כל אחד מבצע את ההתאמות לעצמו ובקצב שלו.

  • נילי  On 04/03/2012 at 13:30

    בועז תודה על פוסט מעורר מחשבה.

    למרות שיש לי אייפון בכיס ואני נחשבת יחסית "מעודכנת", אני בהחלט מתחברת להגדרה של כת על המרוץ המטורף שתכליתו השדרוג (לשם עצמו). אני קרובה יותר לורד שמציעה לשלב חדש עם ישן, כל עוד המטרות וצרכים של השדרוג ברור לנו.

    אני רק מקנאה בך בהשלמה עם המקום הזה ועל תחושת חוסר הצורך לקחת חלק במרוץ הזה מסביב.

  • אור גור אש  On 04/04/2012 at 17:43

    אני די מזדהה איתך, אבל אין לנו ברירה
    גם אם זה מוצא חן או לא, הטכנולוגיה
    שולטת ותשלוט תמיד בחיי היום יום שלנו.
    והתמונה עם מכונת הכתיבה הזאת כשאתה
    רוכן עליה, נראית כמו פוטו מונטג', ממש.
    מוצר מוזיאוני…

  • שלום,
    היינו מעוניינים להביא לתשומת לבך את פרויקט החממה הספרותית של סטימצקי – כאשר מי שבוחר להוציא ספר במסגרת "החממה" זוכה לקבל תגמול של 30% ממחיר המכירה, בין אם הוא בוחר להוציא את הספר בפורמט דיגיטאלי ובין אם במודפס. מדובר באחוז גבוה מאוד ביחס לאחוזים בשוק.

    החממה הספרותית מאפשרת להוציא לאור ספר במימון עצמי (עלות הפקת והדפסת הספר נעה בין 15-25 אלף שקלים תלוי במספר העמודים ומספר עותקים שהסופר מחליט להדפיס). מדובר בהוצאה לאור של ספר דיגיטלי מוצפן לצד ספר מודפס שיוצג במדפים ייעודים ובבולטות בכל 140 חנויות רשת סטימצקי.

    מעבר ליתרון הבולטות בחנויות, היתרון נוסף הוא עניין זכויות היוצרים. בחממה הספרותית זכויות היוצרים נשארות אצל הסופר, עם חתימת החוזה אנו מבקשים בלעדיות של שנה אחת בלבד על מכירת הספר בחנויות. זכויות היוצרים חייבות להיות שייכות למחבר ואינן עוברות לחממה הספרותית גם בתקופת החוזה.

    לקריאת פרטים נוספים על הפרויקט –
    http://www.steimatzky.co.il/hamama/
    נשמח לשמוע את דעתך בנושא.

  • llaliiblue  On 08/23/2012 at 16:30

    אני מזדהה (כמה פעמים המילים האלו מופיעות בתגובות שמעליי?). מאוד מזדהה. נכנעתי לטכנולוגיה כשרכשתי סמארטפון, רק כי הפלאפון דור ישן שבק חיים, וחשבתי שגישה לאינטרנט אולי בכל זאת לא תזיק לי. היא לא מזיקה אגב, היא מועילה, כלומר מגבירה- את הרעש במוח.

    כשאמרו לי – את מוכרחה שיהיה לך (ג'ינס) סקיני, מוכרחה! ישר נרתעתי. רק כשחלף הטרנד, רכשתי לי זוג, ואח"כ עוד אחד.

    כשאמרו- זומבה זה הדבר הבא! כשהשיעורים היו מלאים לעייפה, נמנעתי להגיע. עד שהסערה שככה, ואז הרשתי גם לעצמי להינות מקצת מוזיקה לטינית בשיעור אירובי.

    כשאמרו לי – ג'י.פי.אס, אישה באמת! השבתי שאני מעדיפה להתבלבל.

    גם בשבילי, אין כמו העולם הישן (שאצלי אמנם הוא פחות ישן ויפה משלך, "הפעם" שלך יותר יפה מהפעם שלי, לי לא היו תקליטים רק קסטות) וגם אין כמו מכונות כתיבה ישנות (יש פה אחת שאני חומדת במשרד).

    התמונה אגב נהדרת, מכונת כתיבה ומעיל עור (לא, אין שום צורך בשבע שמיניות)

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: