סיבוב אחרון ופרידה

 

מגברת חמוטל ילין והבלוג הנפלא "בלי ניקוד" למדתי שחנות הספרים בוק ג'נקי (דיזינגוף 167 תל אביב) נסגרת בקרוב והימים הם ימי מכירת החיסול. 

עצוב לי על כל חנות ספרים כזו שנעלמת מהנוף. מה שהיה כבר לא יהיה. דב אלפון הסביר השבוע בדף הפייסבוק שלו שעלינו להתרגל לעובדה שבקרוב לא יהיו יותר ספרים מודפסים, ומכאן שגם לא חנויות ספרים כפי שהכרנו אותן: "נדמה שעלינו להתרגל למחשבה הפשוטה, גם אם הבלתי-נתפסת, שהאנושות הסתדרה לאורך רוב קיומה ללא הספר המודפס, והיא תסתדר בלעדיו גם בעתידה". 

בוק ג'נקי מחסלת בשבועיים הקרובים את כל המלאי שנשאר והספרים נמכרים בזול מאוד, בין 5 ל-20 שקלים לספר. הלכתי לסיבוב אחרון ופרידה וחזרתי עם חמישה ספרים מיוחדים שראויים לסיקור ואיזכור, חלקם קראתי ואקרא בשמחה שוב, ושניים מהם אקרא עכשיו לראשונה בסקרנות רבה.

 

הייתי בן 14 במפגש הראשון שלי עם יצירתו של סמי מיכאל. התאהבתי. "סופה בין הדקלים" היה ספר אקשן מזרחי לבני הנעורים, דרמת-מתח מהודקת שיש בה מרדף על גבי גשר הרכבת מעל החידקל הגועש, התכתשות אלימה עם בריון בסמטה חשוכה, אהבה ראשונה, קרב על השליטה בשכונה והעליה לארץ ישראל. מיכאל מתאר את פרשיות חייו הסוערות, דרך עיניו של נורי, נער יהודי אמיץ בבגדד של ימי מלחמת העולם השניה. בשבילי היה זה חלון לעולם אחר. עיראק של אמצע המאה ה-20. עולם של נהרות תנ"כיים גועשים, דקלים והרפתקאות במדינה ערבית. לקחתי את הספר של מיכאל היום, לידיי, פתחתי וגיליתי שהקסם עדיין עובד, והוא מתחיל מהעמוד הראשון, הפרק הראשון "תופים בלילה", והמשפטים שבהם מתחיל הספר:

"לילות אחדים אפשר כבר לישון כשהחלונות פתוחים. הקור העז חלף לו ומבעד לחלון פלשו ריחותיו המשכרים של האביב הבגדאדי קצר-הימים. נורי שכב על גבו, עיניו פקוחות לרוחה באפלת החדר, והוא שאב לקרבו את הבושם החריף של פרחי התפוזים ואת הריח העדין של הדקלים. היה חם בשכונות הוילות"

סופה בין הדקלים, סמי מיכאל. 1975. עטיפה וציורים: יעקב קמחי, ספרית דן חסכן

 

 

ל"חיסול שירותים" יש את אחת הפתיחות המרתקות, המזעזעות והמשונות ביותר שנכתבו לספר כלשהו. שילוב בין אימה צרופה והומור לגלגני. סוכן הומוסקסואל שמחוסל בידי גורמים עוינים באופן אכזרי במיוחד. הוא מופשט מבגדיו, ידיו נקשרות לאחור והוא מושב על על צריח בראש מגדל פעמונים לונדוני ביום קר. וכך כותב טרווניאן בהמשך על הסיקור התקשורתי של האירוע:

"אדם שופד למוות במגדל הפעמונים של כנסית סט מרטין. האופוזיציה מעמידה בשאלה את בטחונם של מגדלי הפעמונים הלאומיים. המשכימים לכנסיות – לתשומת לבכם. הבי.בי.סי הפסיק את תכנית היום – בסדרה השנתית על התפתחות הויולה-דה-גמבה – למשדר מיוחד, בו תיארו שלושה חכמים אקדמאיים את ההסטוריה של העינויים וההתעללויות, תוך שימת דגש מיוחד על שיפוד שלאחר סימום בעולם המערבי. לאחר מכן דנה קבוצת מומחים על משמעות השיפוד ערב כניסת בריטניה לשוק המשותף. לבסוף דיברה חברת פרלמנט מסיעת הליבור והביעה תמיהה על המהומה הגדולה סביב שיפודו של גבר יחיד, כי איך יתכן שדבר שכזה גורם הלם לאומה כולה, בשעה שמיליוני נשים זוכות שנים על שנים לשיפוד חברתי על זכרותו של השוביניזם הגברי"

טרווניאן, סופר גאון ומסתורי, ידע תמיד לחבר בין ביון תככים ואכזריות, לבין תרבות גבוהה. לעברית תורגמו גם "הקיץ של קטיה", "שיבומי", "חיסול בפסגה" ו"השכונה".  ב"חיסול שירותים" הוא שוב משתמש בדמותו של ג'ונתן המלוק, פרופסור לאמנות ורוצח מיומן.

טרווניאן, "חיסול שירותים" תרגום: אהרן בר, סדרת "העוקץ" – ספרי מתח מובחרים בעריכת ארנון הדר, הוצאת תמוז, 1977

 

פרופסור קרל סגן הוא אסטרופיזיקאי ואסטרונום, יהודי אמריקאי יליד ניו יורק, שהתמחה במערכת השמש, חקר המוח, בינה מלאכותית ועוד. הוא נפטר ביום הולדתי ה-33 (ה-20 בדצמבר) בשנת 1996. את ספרו הראשון שתורגם לעברית, "דרקוני גן העדן – הרהורים על התפתחות האינטליגנציה האנושית", לקחתי מהספריה של תיכון מקיף יהוד בכיתה י"א, קראתי אותו בנשימה עצורה והוא הקסים אותי במידע העצום שלו על המוח האנושי ועל הדברים שאנו עושים, ואין לנו מושג מדוע אנו עושים אותם. על העוינות המולדת בין יונקים לבין זוחלים (ולכן, רוב רובם של בני האדם שונאים שנאת מוות נחשים ופוחדים מהם מאוד), על הרעידות הפתאומיות באמצע שנת הלילה (זיכרון קדום של המוח, מהתקופה שבה היינו קופים, והפחד ליפול מן העץ), הקשר ההדוק שבין תאווה מינית לבין תאוות המזון ומדוע אנשים מסופקים מינית אוכלים פחות (שני הדחפים קשורים להישרדות ושניהם נמצאים באותו מרכז במוח הראשוני, ולכן יש השראה ביניהם), ועוד ועוד. איזק אסימוב הגדול כתב על הספר: "מעולם לא קראתי דבר בנושא האינטליגנציה האנושית, שיהא כה מקסים וכה מלבב".

הספר אזל והפך נדיר וקשה להשגה. חמישה ספרים נוספים שלו ראו אור בעברית בשנות התשעים, ביניהם גם "מגע" (שלפיו נעשה הסרט "קונטקט" עם ג'ודי פוסטר).

 קרל סגן, "דרקוני גן העדן – הרהורים על התפתחות האינטליגנציה האנושית" תרגום: ליאורה שגב, הוצאת "רשפים" 1979

שמעתי רבות על יארגו, רומן הביכורים של ז'אקלין סוזן שהתגלה לאחר מותה בטרם עת. לא קראתי שום דבר של סוזן, אבל ראיתי את הסרט "עמק הבובות", של הבמאי מרק רובסון לספר שלה, דרמת סיקסטיז על שלוש צעירות המנסות להצליח בעולם השואו-ביזנס האמריקאי של שנות השישים, ומסתבכות בקורי התככים, הסקס, הסמים והרוקנרול.

 

אבל "יארגו" הוא סיפור אחר לגמרי. ז'אקלין סוזן לא פירסמה אותו בחייה הקצרים (היא נפטרה בגיל 42 ממחלה ממארת)  מכיוון שהספר – מדע בדיוני המתקיים בין כמה עולמות ותשוקה בין-כוכבית של אוהבים בני כל הזמנים – לא איפיין את כתיבתה ולא היה דומה לספריה האחרים ("עמק הבובות", "הפילגש", "מכונת האהבה", "דולורס"). בעלה מצא את כתב היד מוטמן בארגז בחדר העבודה שלה והוציאו לאור ב-1979. הספר הפך להצלחה אדירה ומיידית ויצא בעברית שנה בלבד אחרי שכבש את העולם. 

משפט הפתיחה: "זהו, אם כן, חדר-המתנה של פסיכיאטר. התבוננתי סביבי. הוא לא נראה שונה מחדר-ההתמתנה של רופא -השיניים…ביליתי זמן רב אצל רופא השיניים. נערה רוצה להיות מושלמת כשהיא מתחתנת. את מרגישה שאת מוכרחה לקשור את כל הקצוות הרופפים".

 ז'אקלין סוזן, "יארגו". תרגום: תמר עמית. בית הוצאה כתר : ירושלים, 1980

מוריס זאקס היה טיפוס מוזר ומבריק. איש פחדן, שקרן, בוגדני חולני, ערמומי, שיכור, אבל גם יהודי חכם וכריזמטי באופן יוצא דופן. הסופר אנדרה ז'יד, ידידו הקרוב, כינה אותו "ליצן, נצלן, חסר עמוד שדרה, אבל איש מצחיק וחכם בצורה שלא ניתן לתאר". המחזאי ז'אן קוקטו, חבר אחר שלו, אמר עליו: "מוריס זאקס הוא איש בעל הרס עצמי, מטורף מרתק".  מקס ז'קוב, שגם הוא – בדיוק כמו זאקס – היה יהודי והומוסקסואל שהתנצר ומת בכלא הנאצי, כתב עליו: "אין אדם עם תפיסה חדה יותר ממוריס זאקס, בכל הקשור לאמנות. אין גם אדם קיצוני יותר ממנו".

ומוריס זאקס כתב על עצמו: "נולדתי לפני 32 שנה במשפחה מופרעת לחלוטין. התחתנו בה והתגרשו בה בקדחתנות מדהימה. בני המשפחה ניחנו ביצר ההרפתקנות ובכמה מאבות החטא, שירשתי. דומה כי אבי לא השכיל להתפרנס אלא מנשים (ונהג לשוות לתחבולה זו גושפנקה חוקית של נישואים). אופיה של אמי מורכב יותר, ואני מגלה תווים ממנו באופיי. רגשנית היתה אמי. נלהבת, חסרת-ישע, נרדפת, וחיתה את חייה נישאת על כנפי התקווה מפסגה אל פסגה ומידרדרת שוב ושוב לתהום".

כמי שהיה בוגד כרוני ובגד בכל אדם ובכל דבר, זאקס היהודי המיר את דתו והפך לכומר קתולי, אבל כמה שנים אחר-כך נטש גם את הנצרות וגם את נדר הפרישות, כשהתאהב בנער אמריקאי יפה-תואר והלך אחריו. הוא טופח על-ידי הבוהמה הצרפתית, אבל כשהגרמנים כבשו את צרפת הפך הבחור היהודי לסוכן גסטאפו והלשין על חבריו לשעבר. להפתעתם של הנאצים, הוא בגד גם בהם, ולכן הושלך לכלא. מותו בכלא בהמבורג אפוף מסתורין עד עצם היום הזה.

ספרו האוטוביוגרפי "הילולת מכשפות" (סיפורם של נעורים סוערים) נכתב ב-1938.  שמעתי עליו רבות, אך מעולם לא קראתי אותו.

וכך אמר עליו הסופר עצמו: "ספר זה יוצא דופן הוא כצוואה! ספר עלוב הוא המגולל את סיפורו של גיבור בזוי".  זאקס מתאר את עצמו, דמות מורכבת, פרועה,  מופרעת,  ואת התקופה המרתקת שבה חי בקרב אמנים ויוצרים ענקיים, שכולם היו ידידיו הקרובים ואיתם בילה לילה ילה במועדון "השור על הגג" במונפארנס. "מניעיי העיקריים היו: האהבה, ההתלהבות, הצורך בהקרבה עצמית", הוא כותב בספרו. "בקיצור – היתה בי דבקות דתית טהורה וגם גאווה בצורך שלי ללכת עד הסוף, עם כל דבר". 

את כתב היד של "הילולת מכשפות" מכר מוריס זאקס להוצאת ספרים בשנת 1939, זמן קצר לפני שפרצה מלחמת העולם השניה. בשל המלחמה והכיבוש הנאצי, הוא לא יצא לאור ושכב במגרת העורך הראשי. במכתב שהגיע להוצאת הספרים ב-1942 כתב זאקס: "הספר שלכם, פרסמוהו ביום מן הימים, אם תראו לנכון. בוודאי לא אהיה בצרפת באותו יום, שכן אני מתכוון לעזבה לנצח נצחים".

זאקס מת בכלא הגרמני ב-14 באפריל 1945. המלחמה נגמרה באותה שנה. "הילולת מכשפות" יצא לאור בפאריז אחרי מותו והוא עדיין, לאחר כל השנים הללו, מסמך מרתק, תיעוד של נפש גאונית, מסוכסכת ומטורפת ותיעוד של תקופה מרתקת בתולדות האנושות ושל העיר פאריז שבין שתי מלחמות עולם, בשיא פריחתה התרבותית.

"הילולת מכשפות – סיפורם של נעורים סוערים", מוריס זאקס (יצא במקור ב-1946). מצרפתית: אביטל ענבר. זמורה ביתן מוציאים לאור, 1982

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • hila  On 03/16/2012 at 19:08

    מצוין, אוהבים אותך בועז 🙂

  • שחר  On 03/16/2012 at 19:24

    עם כל ההבנה שעתיד הספרים להיעלם, ושהכל יעבור להיות אלקטרוני ודיגיטלי, יש משהו כל כך עצוב בזה שייעלמו הכריכות (או לפחות חשיבותן הסמלית עבורנו), הריח של ספר ישן שמצאת, הדברים שאבא שלי היה קורא ושאני גנבתי לו אחד אחד וקראתי אחריו, מדע בדיוני לרוב וחומרים נוספים, פשוט אין סיכוי ששום אייפד עתידני ולא משנה כמה טובה הרזולוציה של המסך שלו, יעביר את התחושה הזאת.
    אז אני לא נלחם בטכנולוגיה, אני בעצמי בחור צעיר ונהנה מאוד ממנה, אבל כמו במוזיקה, גם בספרים – משהו פה בטוח הולך לאיבוד. חבל.

  • א.  On 03/16/2012 at 19:55

    את "סופה" קראתי באותו גיל בערך כמוך. הספר השאיר גם עליי רושם עז ועד היום אני זוכר קטעים ממנו. אחכה עוד שנתיים ואקרא שוב יחד עם הבן שלי.
    את האחרים, כמו רוב ההמלצות שלך, אחפש בספרייה.

    שבת שלום.

  • בקר  On 03/16/2012 at 22:03

    בועז, "דב אלפון אמר" זה משחק שזכית לא לשחק בו בחייך. האיש שהרעיל כאן את הוצאות הספרים, העורך הכושל של הארץ, אמר מה שמאה אלף איש אמרו לפניו.

    לא אשתמש כאן במילות גנאי, אבל שאל עוד כמה אנשים על "דב אלפון אמר".

    • תמיר  On 03/17/2012 at 12:03

      במקרה הזה, למרבית הצער, דב אלפון כנראה גם צודק…

    • יניר  On 03/17/2012 at 19:02

      דב אלפון צודק, ולכן אנשים כמו "בקר" כותבים נגדו טוקבקים אנונימיים תוך כדי טענה שהם "לא משתמשים במלות גנאי".

  • גיל  On 03/16/2012 at 22:17

    וואו, אני מקנא בך שהצלחת להשיג את הספר של סגן, אכן ספר מופת שהגדולה שלו היא שהוא כותב דברים שהקדימו בהרבה את זמנם ובזמנו וגם היום נחשבים בעיניי רבים כשנויים במחלוקת. יש עוד עותקים שלו בחנות?

  • קורא מסור  On 03/17/2012 at 9:30

    כל סוף הוא התחלה חדשה.
    הספרים הנדירים של מחר, היום על המדף, וימיהם קצרים. כאשר יתגלמו לספר אלקטרוני, תמיד יהיו על המדף. תמיד יהיו זמינים.

    • בועז כהן  On 03/17/2012 at 11:50

      עדיין לא התרגלתי לרעיון של "ספר אלקטרוני" עם כל הנוחות שבדבר.

  • יעל/סביון  On 03/17/2012 at 18:09

    אני בעד להמשיך ולהדפיס ספרים. ספר אלקטרוני זה לא ספר מבחינתי.
    אני גם נגד הפייסבוק בניידים אני הוצאתי את האפליקציה מהסמרטפון שלי

    • שחרור יונים  On 03/17/2012 at 19:22

      אני איתך.
      ספר ללא ריח וללא הדפדוף עד למקום שבו הפסקת ומגע הנייר זה פחות ספר.

      בפייסבוק וטוויטר צריך להתייחס כמו לעשביה.
      מותר ולפעמים גם נחמד, אבל במקום ובזמן המתאים – ושלא יפלוש לגינה עצמה.

  • avha  On 03/26/2012 at 6:10

    מהחמישה, מכירה רק את "סופה בין הדקלים". כל האחרים נראים מרתקים, ובמיוחד הילולת המכשפות.

    ספר אלקטרוני, לא בא בחשבון מבחינתי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: