השנה שבה הכל השתנה

1979 היתה שנה מכריעה בחיי. מסובך ומורכב להתחיל ולהסביר מדוע, אבל אני בכל זאת אנסה, כי יש כל-כך הרבה עובדות קטנטנות, המון המון פרטים, בולים, מכתבים, ספרים, צלילים, מילים, תמונות, סרטים. איזה סרטים.

רשימה חלקית:

הנוסע השמיני של רידלי סקוט. אפוקליפסה עכשיו של קופולה. קרמר נגד קרמר עם דסטין הופמן ומריל סטריפ. מנהטן של וודי אלן, גם עם מריל סטריפ.  שיער של מילוש פורמן הצ'כי לפי המחזמר המפורסם. קליגולה, סרט איום ונורא אבל פורץ דרך בנועזותו, עם שלל שחקני-על, שני סרטים עם ג'יין פונדה ("הפרש החשמלי" ו"הסינדרום הסיני"), הבריחה מאלקטרז של דון סיגל עם קלינט איסטווד, תוף הפח לפי גינתר גראס שעשה פולקר שלנדורף הגרמני, כרך למבוגרים בלבד של פול שרדר, התסריטאי של נהג מונית, שעשה סרט הממשיל את עולם הפורנו ותעשיית הסקס לגיהנום המודרני עלי אדמות וחבורת הלוחמים של וולטר היל.

וגם: לה לונה המהמם של ברטולוצ'י האיטלקי, רומן זעיר של ג'ורג' רוי היל עם לורנס אוליבייה ודיאן ליין בת ה-14. נישואיה של מריה בראון של פסבינדר, נוספרטו המרשים של וורנר הרצוג, ערפל, סרט אימה פסיכולוגי מבריק של פרנקהיימר, בריאן כוכב עליון של חבורת מונטי פייתון, מקס הזועם, הסרט הראשון וטורד המנוחה בטרילוגיה של ג'ורג' מילר, הסרט שגילה לנו את קיומו של מל גיבסון, וגם נורמה ריי, עם סאלי פילד בתור פועלת ההופכת למנהיגה פמיניסטית וגם מונרייקר – מהאהובים עלי ביותר בסדרת ג'יימס בונד. היו גם סרטי רוק. קוודרופניה לפי אופרת הרוק של THE WHO.  בית ספר לרוקנרול עם הראמונז שביים רוג'ר קורמן. סטאלקר הגאוני (לפי פיקניק בצד הדרך) של הבמאי הרוסי הנפלא אנדריי טארקובסקי.

מתוך הסרט "סטאלקר" של טארקובסקי

אני חייב להסביר. לא מדובר בנוסטלגיה.  1979 לא היתה שנה שנעים לי להתרפק עליה. לא ולא. היא היתה שנה קשה ולא פשוטה. לא היה לי כסף ולא היתה לי חברה, לא היו פינוקים ולא סקס, הייתי תלמיד רע ולא היתה לי שום תחושה שמשהו יקרה, מתישהו.

חוץ מזה, חצי מאותה השנה אמא היתה בהריון, בגיל 16 עמדתי לקבל אח.

זה לא קרה. אמא היתה חולה. עברה ניתוח. העובר מת. הבית שקע בתחושת עמימות וכאב קהה, לא דיברנו על מה שקרה ועל מה שלא קרה. אמא המשיכה לבשל מדי יום אורז פרסי ולשיר עם הרדיו, אחותי היתה בת 8, שיחקה עם בובות, רקדה בלט, ראתה טלפלא ולא ידעה מכלום, אבא עבד בשתי משרות שונות וחזר מאוחר, ואני הלכתי בבוקר לתיכון, ומשעות הצהריים הסתגרתי בחדר עם הבעיות והתקליטים שלי. היו צרות בבית הספר. ציונים רעים ואיומים בהדחה. עבדתי קצת אחר הצהריים, כדי שיהיה כסף לקנות תקליטים. כל עבודה אימצתי בברכה. שטיפת מכוניות. מכירת תמונות שמן מדלת לדלת. חלוקת ברושורים לבתים.

כשאתה בן 16, בלי כסף, בלי חברה, גר בפרברים שלא קורה בהם כלום, ועבור רוב המורים בבית הספר אתה לגמרי שקוף – התקליטים הם הנחמה, המילוט. כל עטיפה היתה שער לעולם רחוק ואחר.

התקליטים הגדולים של 1979. ארוחת בוקר באמריקה של סופרטרמפ, הראשון של ריקי לי ג'ונס ורגאטה דה בלאנק של להקת פוליס, אוף דה וול של מייקל ג'קסון וג'ו ג'קסון אני הוא האיש. כמעט כל שבועיים יצא תקליט משמעותי. פורץ דרך. חשוב בדרכו.

וכך, ב-2 ביולי, תחילת החופש הגדול של 1979, יצא לחנויות התקליט של ניל יאנג שפוצץ את ראשי כמו הכדור שפוצץ את ראשו של המספר בשיר הראשון בצד השני, פאודרפינגר. ראסט נבר סליפס. חלודה לא ישנה, שם שנלקח מספריי מונע חלודה, אבל מהווה סמל ומשל לפחד של ניל יאנג מהזמן החולף והשחיקה הגוברת. אחד האלבומים הגדולים של שנות השבעים. אלבום חלוצי. נבואי. הוקלט בהופעה חיה בסן פרנסיסקו, חציו חשמלי, חציו אקוסטי, טקסטים העוסקים בפחד מההתבגרות, האימה להיות לא רלוונטי. ניל יאנג ולהקת קרייזי הורס יצרו מפגן מושלם באי-שלמותו של רוק ופולק. והתקליט הזה זיעזע את עולמי.

ניל יאנג וקרייזי הורס. ראסט נבר סליפס

חודש אחר-כך, ב-15 באוגוסט 1979, עדיין בתוך החופש הגדול, יצא התקליט האחרון של לד זפלין. התגובות של חלק מהמבקרים היו מסוייגות, שלא לומר – מזועזעות – בשל השימוש הרב בסינתיסייזרים והגישה הפופית יותר של הרביעיה המופלאה לשירים החדשים.  רק הזמן הצליח להעניק ל"מבעד לדלת האחורית" את המעמד הראוי לו: אחד מאלבומי המופת של שנות השבעים ועוד יצירה מפוארת של אחת הלהקות הגדולות בכל הזמנים

האחרון של לד זפלין. "מבעד לדלת האחורית". אוגוסט 1979

החומה של פינק פלויד הגיע ב-30 בנובמבר 1979. בחורף. תקליט כפול. אופרת רוק. מחזמר מודרני, קברטי,  אפוס רוקי. יצירה שאפתנית גדולה שהפכה לסדרת מופעים ולסרט קולנוע בבימויו של אלן פרקר, שילוב אולטימטיבי בין ז'אנרים – פופ, דיסקו, פולק, רוק גיטרות עם אמירות נחרצות וקשות כנגד המלוכה, הצבא, החינוך ומוסד ההורות.

ובדצמבר, ב-14 בדצמבר, בדיוק שישה ימים לפני שמלאו לי 16 שנים, יצא לונדון קולינג של הקלאש – והיה זה כמו לחוות נחיתת אסטרואיד – ברור לחלוטין שאי אפשר להחזיר יותר את הזמן אחורה. לונדון קולינג. מצע פרוש עם פאנק, סקא, רגאיי, רוקבילי, גיטרות, זעם, שמאלנות אדומה, ניפוץ גיטרה, עטיפה שהיא הצדעה לאלביס פרסלי, להיט בועט, לונדון קוראת, זמן אחר, קריאה למהפכה, שאיפה לשוויון, קולם של בני מעמד הפועלים, הרובים של בריקסטון, רבולושן רוק, ג'ימי ג'אז והשיר המיתולוגי שמיק ג'ונס שר, הרצועה האחרונה, Train in Vain שהוקלטה אחרי סיום העבודה על האלבום, ולכן לא הודפסה על העטיפה. 14.12.1979. הקלאש. לונדון קולינג. לא יהיה מוגזם לומר עליו: שינה את חיי.

1979 היא השנה האחרונה בעשור שלא יחזור.

היה לי מזל להתבגר בשנים ההן ולהתפתח בשנים שבאו אחר-כך. התקליטים הצילו אותי משקיעה לבורות אפלים. מחשבות מורבידיות התפוגגו בזכות הפאנק, והרוק המתקדם, והצליל של הפרברים, והסצינה של קנטרברי, והפולק האקוסטי. היה לי מזל לקבל בשנה אחת כמות בלתי נתפסת של תקליטים משמעותיים.

אני לא מתגעגע ל-1979, אבל אני מתגעגע לתקופה שבה המשמעותי, המהותי והאיכותי גם היה בתוך המיינסטרים, במצעדי הפזמונים ברדיו, בעיתונים, בטלוויזיה.

אני זוכר היטב את 1979 ומכיר לה טובה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אודי ארליך  On 02/27/2012 at 18:35

    פרק מרגש בפס הקול של חייך.

  • רפי  On 02/27/2012 at 18:40

    בועז,
    החזרת אותי באחת לתקופה באמת מדהימה
    תודה!

  • נעם  On 02/27/2012 at 18:43

    בשנות ההתבגרות העכשוויות היא כנראה הכי משמעותית בגיבוש האדם שתהיה ,
    לי זה קרה ב81- 82 . 79 בשבילי הייתה שנה של העבר ורב הסרטים והתקליטים הם כאילו שכבר היו שם כשהתחלתי להתעניין , התחושה של להיות שם כשזה קורה ! כבר איננה. וכך לונדון קולינג ,תקליט שהוא תקופה התפספס לי עד 85 לפחות ואת החומה הבומבסטי אני לא סובל עד היום.

    היוצא דופן הוא 154 של WIRE , קולין ניומן בשיאו ……..השפה והשנאה , המוסיקה………

  • אבינועם  On 02/27/2012 at 20:51

    אני הקלטתי על קסטה את פתיחת הגיטרה של סנדרסון ב "שיר לשלום" של להקת הנח"ל, ואמרתי לחבר לכיתה שהצלחתי למצוא קטע מהתקליט החדש של פינק פלויד שעומד לצאת (כלומר החומה)
    גם אמרתי לו שיש לי את כל השיר … התעללתי בו , המסכן.

    היו ימים.

    כדי להבין כמה המוזיקה היום איומה (כלומר לפחות 10-15 שנים אחרונות, ממש ברמה עקרונית, הכי בסיסית של "שיר") ואני מתכוון ל "אינדי" ו "אלטרנטיבי" , צריך לשמוע מה עשו אז.

  • Tamir  On 02/28/2012 at 7:43

    כרגיל, ייחודי, נדיר בגישה, אדיר בתפישה.
    ב – 79 השתחררתי מהצבא.
    בתיכון הייתי ילד כמוך והייתי "לא רלבנטי"….
    כן, המוסיקה… אתה שטפתי הכל, עם עשן סיגריות ובקבוק….
    היה כיף.
    אכן ב – 80 כבר הייתי אחר. הכל היה אחר.

  • דוד שליט  On 02/28/2012 at 9:48

    איזה כיף לקרוא בועז, וגם את התגובות. בעיתונות הישנה של פעם היו עושים גיליון נושא על שנים משמעותיות של כותבים. את 1979 עשיתי כבר בניו יורק, ואני מתחבר באופן טבעי לקטע של הסרטים, למרות שתיארת אותו פה די בטלגרפיות, שכן לבך ונשמתך פה הם עטיפות הל.פ והחיים בבית. יצא לי לראות סרטים בהקרנות עם עיתונאי חבר, ובלי לדעת עליהם כלום, בניגוד לימי הרשת שבה כולנו חכמים וידענים חודשדים לפני שהסרט מגיע. ראיתי את הנוסע השמיני עם קהל מאות בהרנת טרום בכורה והקטע של המפלצת בוקעת מתוך גופו של ג'ון הרט הוציא שאגה ממאות גרונות. בקיצור, זה היה הףפוסט, ואיה הספר?

  • seymore butts  On 02/28/2012 at 11:44

    גם אני זוכר את אותה שנה לטובה מבחינה תרבותית כמו רוב העשור שאותו היא סיימה.
    אני לא יודע עד כמה השנה הזו הייתה משמעותית מבחינת המוסיקה בארץ, אבל מה שזכור לי ממנה בהקשר הזה הוא תכנית הטלוויזיה של "גזוז", שנהגנו להתענג עליה בצבעים מרהיבים כששודרה בלופ מחזורי שוב ושוב בחלון הראווה של חנות הטלוויזיות השכונתית.

    הכתבה שקישרת אליה ב"מעריב" לא נתנה מענה לשאלה מהו בדיוק השינוי הגדול שהכניס "לונדון קולינג" בחייך, שינוי ששמעתי אותך מזכיר לפחות פעם אחת גם בתכנית הבוקר (שנפתחת עם קטע מתוכו). למה שלא תקדיש לכך פוסט יותר מפורט כאן ? אני בטוח שאתה יכול לכתוב על זה יותר מהטור הקצר למדי שם, כפי שעשית על אלבומים אחרים.

    • בועז  On 02/28/2012 at 11:53

      אני אעשה את זה. רעיון טוב. תודה.

    • תמר  On 03/11/2012 at 13:34

      סימור, הערוץ הראשון עדיין משדר אותה בשבת בבוקר לפעמים, אם אתה ער… (יש להם רצועות שידור מחזורי שמאוד משעשע לראות). ראיתי אותה לפני חודש-חודשיים והיא עדיין הצחיקה אותי מאוד.

      בועז, גם אני אשמח לפוסט כזה. והקלאש הם אגדתיים בעיני. לא פחות.

  • מתי ג'י Matt Gee  On 02/28/2012 at 13:48

    בקשר לזפלין, רוב אלבומיהם לא קיבלו ביקורות טובות בתקשורת. משני צידי האוקיינוס.
    העניין הוא, שכבר מההתחלה המכירות של אלבומיהם והכרטיסים להופעותיהם הוכיחו שמה שקובע זה טעם הקהל ולא טעם המבקרים.

    • בועז כהן  On 02/28/2012 at 13:54

      זה בדיוק מה שאמרתי בהרצאה אמש.

  • מיכל זהבי  On 02/28/2012 at 15:56

    באותה תקופה באמת חרשתי גם אני את האלבום של פינק פלויד,החומה, מה שהיום כבר לא ממש לטעמי; יותר מדי תיאטרלי וגדול,כבד ואפלולי, שלא כמו לונדון קולינג של הקלאש שעד היום אהוב עלי מאד,כולל העטיפה המצויינת,
    ואת לד זפלין לא מפסיקים לגלות גם כשמכירים טוב.לפחות בשבילי – אני לא יודעת אם זה כל כך עשה שינוי ,אז,היתה מוזיקה גדולה מהחיים ואולי הבנו את זה באותו זמן או שלא,בכל אופן דוקא השנים שחלפו ,והמרחק מנק' הזמן בה נוצרה ,לימדו אותנו להעריך אותה כקלאסיקה

  • גיל  On 02/28/2012 at 17:37

    יש משהו בגילאים הילדות שנצרב אצלנו לנצח. לא מדובר הרבה פעמים בזיכרון אמיתי אלא יותר בתחושה מסוימת שהולכת איתך אחרי זה כל החיים. אשרי מזלך שיצא לך לגדול בשנות ה70 כשכל הסרטים והמוסיקה הנהדרת הזו היו ברקע.

  • עומר  On 03/03/2012 at 18:45

    "אבל אני מתגעגע לתקופה שבה המשמעותי, המהותי והאיכותי גם היה בתוך המיינסטרים, במצעדי הפזמונים ברדיו, בעיתונים, בטלוויזיה…"
    ( בועז כהן )

    אז הגיע הזמן שאנשי הרדיו , המדיה הכתובה טלוויזיה יבדקו את עצמם (גם אתה, בועז), לכמה מוזיקה חדשה הם נותנים מקום אמיתי.

    כן בועז – הנוסטלגיה היא קלה, קל לפרוט על הזכרונות ה"מתוקים" של העבר מלאתגר אותנו במשהו חדש. צודק קובי אור שכתב שהתקשורת "התרבותית" צריכה איזה רון קופמן שיתחיל לנפץ פה הכול ולבנות משהו חדש.
    רשימה עצובה בסה"כ, בועז, וסליחה אם הרסתי פה את האוירה המתוקה (יותר מדי יהיר לפיד !!!!!)

    • בועז כהן  On 03/03/2012 at 19:07

      ראשית, הנוסטלגיה לא קלה בכלל. לגמרי לא קלה. היא אפילו מייאשת

      שנית, הייתי שמח אם היית מרחיב מה בדיוק אתה רוצה שיקרה. במה, בדיוק, רון קופמן מעשיר את חיינו ומה פירוש "לכמה מוזיקה חדשה הם נותנים מקום אמיתי". מה זה אמיתי? מי קובע מה אמיתי? ומהי מוזיקה "חדשה"? רק כזו שנוצרה ב-2012 נחשבת ל"חדשה", או שגם כזו שנוצרה ב-1975 ואף אחד לא משדר אותה ולא מכיר אותה?

      שאלות. שאלות

  • עומר  On 03/03/2012 at 19:42

    1.מקום אמיתי- במובן של משמעותי , מקום מכובד "בפלייליסט" , מתוך תפיסה מאתגרת .
    2.רון קופמן כמטאפורה כמשהו שיחזיר את הסקרנות לחפש משהו נוסף אחר צליל חדש ( זה הקישור לרשימה הענקית של קובי אור http://crematoriumm.wordpress.com/2012/02/13/%d7%92%d7%99%d7%a0%d7%92%d7%99%d7%9d-%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%a4%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a0%d7%99-%d7%94%d7%9e%d7%94/ – מבטיח המון חומר לנפש )
    3. אין אמת במוזיקה בועז – תודה לאל !!!!!!
    4. לגבי השנים – נו באמת בועז דווקא ממך ….. מה יותר קל לשדר ניל יאנג או את WHY , את זאפה או system of down , את Tiny Fingers או סוניק יות ? ( ולפני הכעס הגדול אני מעריץ ענק של זאפה סוניק יות וניל יאנג …..)
    מכול מה שכתבתי כלום לא ברור  , אהבה למוזיקה רעב וסקרנות כנראה שזה דבר מבלבל ……

  • avha  On 03/10/2012 at 8:25

    קשה להאמין שכל הסרטים האלה יצאו בשנה אחת. נראה כמו מבול.
    על "ערפל" מעולם לא שמעתי, ומאד אשמח לצפות בו (זה בטח בלתי אפשרי).

    כמו כן, קשה לי להאמין שהייתה תקופה בחייך בה היית "ילד רע":)

    דווקא קל, החיבור לתקליטים האלה, שגם הפטיפון שלי חרש אותם שעות נוספות.
    סיפור מיוחד היה לי עם "החומה" אותו קיבלתי בזמן אמת מחבר שחזר מארה"ב.
    והכי מתגעגעת ל"לונדון קולינג" שנשאר בפריס עם ערמה שלמה שאוצרת את שנות נעוריי.

    • בועז כהן  On 03/10/2012 at 10:18

      הנה נעימת הנושא מתוך "ערפל" של ג'ון קרפנטר

      • avha  On 03/11/2012 at 5:24

        תודה. זה יפה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: