קרית אונו. 1981. התאהבתי באישה נשואה

 

התאהבתי באישה נשואה.

היא היתה שלו, היא לא היתה שלי, אבל בכל זאת רציתי אותה, קצת, גם בשבילי.  שאלות מוסריות לא עלו על הפרק. לא נקיפות מצפון ולא ספקות. רציתי אותה. חלמתי עליה. כתבתי לה.  לפעמים התקשיתי להירדם כשנזכרתי בה. לעתים היתה מתיקות נמסכת בי כשחשבתי עליה.  

זו היתה 1981 וצלילים חדשים נמסכו בחיי. סינתיסייזרים. מכונות תופים. קולות אחרים. שמות חדשים. תמרונים תזמורתיים בחשכה. יו 2. תא רך. אקו והבאנימן.  פיל קולינס מג'נסיס הוציא תקליט סולו.  והאבנים המתגלגלות, סוף כל סוף, אחרי שלוש שנות ציפיה מתוחה, הוציאו תקליט חדש ומקועקע.

 

 

קיץ 1981. אחרי בחינת הבגרות האחרונה, לפני הצבא, קיץ יפהפה, בהיר, בלילות היה אפילו קריר.  בעלה היה רחוק ואני הייתי שם, איתה, שרועים על שמיכת פיקה משובצת, עם תרמוס תה, ספר שירים של עמיחי, "העץ הנדיב" של סילברסטיין, "שיני חלב" של יהונתן גפן,  וטייפ קסטות כפול שניגן לנו שירים כל הלילה, את הפסקול של אותו הלילה על הדשא של קרית אונו. שכבנו זה לצד זו, הבטנו אל על. השמיים היו הטלויזיה שלנו. ראינו כוכבים נדלקים, כבים, נופלים ושמענו את הלב פועם והולם וידענו לאן כל זה יכול להוביל. כל מילה נטענה במשמעות מיוחדת. כל שורה בתקליט של אלן פרסונס פרוג'קט היתה זיקוקי דינור.

 

 

בארבע לפנות בוקר קמנו מהדשא הלח ויצאנו להליכה לילית ברחובות הריקים של קרית אונו להרגיע את הדם הבוער, הבריכה השוממת נעולה ומסוגרת, הקן של הנוער העובד, בתים עצומי תריסים, נשמעו רק צעדים כשצעדנו בכביש המתפתל מהרצל ועד רחוב יהודה המכבי שנחתם במרכז המסחרי הישן, ועלינו על המגלשות הגבוהות והחלקנו מטה, כמו ילדים, והיא היתה יפה כמו שרק אישה כמהה ואסורה יכולה להיות, ועלינו על הנדנדות כשמכונית הלחם החלה לפרוק לחמניות, ומשם המשכנו אל גן הגיבורים, קטפנו קצת פרחים מטוללים בנטפי בוקר זוהרים, ממשיכים במסע ימינה אל רחוב וולך, שם – ברחוב וולך 24 היה הבית של המשוררת האהובה עלינו, שם גם חצינו את המרחב שבין רחוב וולך לרחוב שלמה המלך, אל השדה הגדול, בטבורו ניצב היה העץ הבודד, כדי להיעצר, כמו  מחוץ למקום ומחוץ לזמן. ולשתוק כשהבוקר עולה.

 

העץ הבודד היה מיתולוגיה מקומית.

עץ  שקמה בן 552 שנים, שנבחר וטופח על ידי החקלאי אריה קוניקוב  ושכן בלב שדה שהפריד בין קרית אונו הישנה לבין קיראון החדשה יותר. בשדה הזה הייתי מעביר שעות ארוכות בכתיבת מכתבים לחברה-לעט מחולון ולחברה-לעט מגדרה, בקריאת ספרים ובסתם התבוננות בטבע, בימים שבהם ברחתי מבית הספר ולא רציתי שאף אחד ימצא אותי.

העץ הבודד היה אתר מבוקש על-ידי זוגות אוהבים ואובייקט נחשק לצילום סרטי חובבים בסופר 8. שם גם הייתי יושב עם יונה וולך, מורתי הרוחנית, כשלא התחשק לה להישאר בבית. עץ השקמה הבודד  נפגע אנושות לפני 10 שנים, כשחבורת צעירים הבעירה מתחתיו מדורת ל"ג בעומר. בדיוק ביום הולדתי ה-39, ליל ה-20 בדצמבר 2002, העץ הבודד קרס סופית בשל סופת גשם וברד ושרידיו נעקרו.  כיום נמצא במקום בו היה העץ הבודד "פארק רייספלד".  

היו אלה ימים של בדידות ותמימות. יופי ועצבות.

כמה פעמים הלכנו ושוחחנו, דיברנו והלכנו. אישה נשואה יפה ומטריפה, ואני שלא ידעתי את נפשי מרוב ערגה. הלכנו כי לא היה לאן להוליך את התשוקה.

הלכנו, לפעמים, להתנדנד עד השקיעה במרכז דרכטן, ולפעמים כדי לטפס אל הגבעה, אל מגדל המים. אותו מגדל מיתולוגי תוכנן בידי אדריכל ידוע, משה קופמן שמו, בשנה שבה נולדתי. 1963. המגדל השקיף על גני תקוה, על קרית אונו ועל תחנת הדלק "פז" שהיתה למרגלותיו.  הצעתו של קופמן למבנה ייחודי זה של מגדל המים בעל 16 צלעות זכתה בתחרות במקום הראשון.

 

צילום: משה רימר. מתוך הבלוג טיול בעיר

 

הגיע הסתיו, הגיע גם החורף. התגייסתי לצבא. בעלה חזר ממרחקים והיא היתה שלו ובשבילו. והטירונות הסתיימה ולא ראיתי אותה הרבה זמן.

בקפיצה נחשונית בזמן, באופן תמוה ולא מוסבר, שמעתי קול מוכר בחנות תקליטים באירופה. מישהי חיפשה בקול רך ומתוק את תקליט ההופעה של סיימון וגרפונקל. קול מן העבר. תקליט מאותה שנה נפלאה. 1981.  הסתובבתי ושם היא עמדה. מבוגרת מעט יותר, יפה הרבה יותר. מחייכת. כמו תמיד. מחייכת. אישה. חייכתי גם אני. הבחור הצעיר אמר באנגלית רכה, הנה, גבירתי, הנה התקליט שרצית.

היא לקחה אותו ממנו, בלי להביט בו, מילמלה תודה, נעצה בי עיניים. לא אמרה מילה. "בואי, מותק, נשלם ונלך", בעלה אמר ואחז בידה. לא ראה אותי. הוא מעולם לא ראה ולא ידע.

הם שילמו ויצאו נעלמו אל תוך ערב אירופאי חמים, עמוק. מתוק.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תמיר  On 02/26/2012 at 4:25

    מעורר זיכרונות מאובקים בסערה ומגלה את התמונה שנחרטה לנצח – בעין חדשה…
    תודות.

    • יעל רשף  On 03/09/2012 at 0:20

      אחי שלח לי את כתיבתך הנפלאה

      בדיוק בשבוע שחשבתי על העץ הבודד

      בעצב רב

      טיילתי אתך ברחבות ילדותי

      המון תודה
      יעל

  • תמר א  On 02/26/2012 at 7:52

    אוי. אוי.

    • שרונה  On 02/26/2012 at 9:46

      אתה כותב כל כך אמיתי וכל כך חם ומרגש שהלב דופק לי כשאני קוראת אותך.
      שתדע

  • שנף  On 02/26/2012 at 9:28

    הוא שר על זה כל כך יפה, כל כך נכון.

  • keren  On 02/26/2012 at 9:28

    וואו!!!… בבת אחת השתנתה לי האנרגיה – נפלא!

  • אילאיל  On 02/26/2012 at 9:48

    איזה סיפור….
    יואו…..

  • Leah  On 02/26/2012 at 10:35

    אין דבר שלם יותר מלב שבור ((-: ר' נחמן מברסלב ובועז כהן

  • seymore butts  On 02/26/2012 at 13:05

    למי לא הייתה פנטזיה כזו בגיל הזה. אבל נראה שאתה בועז היית קרוב במיוחד לממש אותה. מקווה בשבילך שגם מימשת…:-)
    חשבת על כך שהתקליט הנהדר של אלן פארסונס פרוג'קט שהזכרת מתאים במיוחד לשמש כפסקול הרקע ללילות האהבה שלכם אילו בעלה של אותה גברת היה מבלה אותם בבתי קזינו והימורים למיניהם ? 🙂

  • אור גור אש  On 02/26/2012 at 13:11

    משהו בזכרונות המתוקים האלה, צובט לי את הלב,
    ובפרט כשהם עולים מתוך הכתיבה שלך.

  • דוד  On 02/26/2012 at 17:48

    בְּנָקִיק נִסְתָּר בְּצוּקִים
    אַיָּלָה שׁוֹתָה מַיִם
    מַה לִי וְלָהּ
    אֶלָּא צוּקֵי לִבִּי
    אֶלָּא מַעְיָן חַיֵּי
    אֶלָּא נִסְתָּר
    אַיָּלָה
    מַה לִי וְלָהּ
    אֶלָּא אַהֲבָתִי.

    (יונה וולך)

  • נטעלי  On 02/26/2012 at 18:13

    יש משהו שעלה בראשי עכשיו כשקראתי שוב את הפוסט הנפלא הזה – אחת הסיבות לכך שאני אוהבת את קרית אונו היא בגלל איך שהיא מצטיירת מבעד לעיניים שלך ולכתיבה המתמסרת הזו. אין הרבה ערים שאני אוהבת, ממש אוהבת. ויש אנשים שלא מבינים – דוקא קרית אונו? אז, כן. דוקא. בגלל המשוררת ההיא, ובגלל העצים, ואותו זכרון של עץ בודד וזכרונות אחרים ובגלל שיש בה חלקים שכ"כ מזכירים לי את הילדות שלי בכפר-סבא. והנה, עכשיו יש עוד סיבה – בגלל הכתיבה שלך. ובגללך אני גם אוהבת את לונדון, למרות שמעולם לא ביקרתי בה.
    כמו שבזכות מלקולם מקלרן אני אוהבת את פריז.
    והנה לך סגירה מעגלית – יונה וולך, שמעולם לא נסעה לחו"ל, היתה זו שאמרה "תחשוב שזה חוץ לארץ" – עשיתי כהמלצתה ואני עדיין עושה, כן, גם דרך הבלוג שלך. הרבה הרבה בזכותו.

  • "הלכנו כי לא היה לאן להוליך את התשוקה"-
    בכתיבתך הכובשת גם הפעם הצלחת להקפיא עבוריבזמן:את השילוב ה"קדוש" של רגש, מקום , תשוקה, תחושה ומוסיקה ..
    התענגתי על הפוסט הזה . מרסי.

  • יוסי מפ"ת  On 02/26/2012 at 19:55

    "הבוגר" גירסת קריית אונו. וואו.. וואו.. ווואו…
    http://www.soundstage.com/forasong/forasong200611.htm

  • עודד  On 02/26/2012 at 21:16

    בועז תודה;

  • סער ליבן  On 02/26/2012 at 23:19

    וואו בועז
    איזה פוסט,
    מרעיד. מעורר השראה.

  • נילי  On 02/26/2012 at 23:33

    מדהים! איך ברגע אחד קסום הצלחת לתאר בעדינות ובנאמנות רגעים מתןך ההתבגרות שלי.

    ולא, לא הייתי צריכה תמונה של העץ הבודד, כדי להבין את יופיו ולא הסבר מדויק איך נעלם בין הררי הבטון של השכונה החדשה.
    גם אני הייתי מה"ילדים" שטיילו ב"שביל הלבן" בלילות (או כשברחנו מבית הספר)…וגם אני התפעמתי מהבניין הגבוהה ביותר באיזור (מגדל המים) שעד יום מהווה אצלי המצפן למציאת הצפון…כי גם בלי השסקים ש"פילחנו" מהבתים בקיץ ובלי התמונות, המוסיקה והתחושות שאתה מתאר היו כל כך מוכרות.

    תודה על עונג צרוף על רגע של זכרונות כתובים בעדינות ורגישות

  • אריק  On 03/03/2012 at 11:36

    כתיבה נפלאה, מדויקת, מוחשית ובעיקר מרגשת…תודה רבה ושבת שלום!

  • ג'קי חוגי  On 03/09/2012 at 0:03

    כמה יפים המקומות, כמה יפה הסיפור.
    ולא ידעתי שהעץ איננו

  • avha  On 03/10/2012 at 8:30

    מכל הדברים בעולם, נזכרתי דווקא בזה

    Lord Byron

    She walks in beauty, like the night
    SHE walks in beauty, like the night
    Of cloudless climes and starry skies,
    And all that's best of dark and bright
    Meets in her aspect and her eyes;
    Thus mellow'd to that tender light 5
    Which Heaven to gaudy day denies.

    One shade the more, one ray the less,
    Had half impair'd the nameless grace
    Which waves in every raven tress
    Or softly lightens o'er her face, 10
    Where thoughts serenely sweet express
    How pure, how dear their dwelling-place.

    And on that cheek and o'er that brow
    So soft, so calm, yet eloquent,
    The smiles that win, the tints that glow, 15
    But tell of days in goodness spent,—
    A mind at peace with all below,
    A heart whose love is innocent.

  • אסנת  On 04/12/2012 at 22:22

    אהבתי את התיאור "והיא הייתה יפה כמו שרק אישה כמהה ואסורה יכולה להיות" וזה מעורר
    את השאלה בקריאה נוספת , האם בכל זאת עדיף להשאיר את הפנטזיה , הציפייה, הכמיהה
    מהדבר יותר מהדבר עצמו ? היופי הטהור והבלתי מושג, התשוקה שלא מומשה.. משאיר טעם מתוק כמו באגדה ……וכל זה יפה לסיפור. ומאידך, מתי ואיך , אם כך, מממשים את ה"חד פעמיות"
    של החיים, הזמניות שלנו פה.. 

  • llaliiblue  On 05/17/2012 at 17:00

    וידוי: זו הפעם השנייה שאני קוראת את הרשומה הזו. קראתי אותה אז (מתי ש"אז" היה, אל תשאל אותי מתי), היא הרעידה אותי (זה משהו בכתיבה המשוחררת שלך נדמה לי), ולא הגבתי, אבל חלף הזמן, ושיטוט חופשי ברשת החזיר אותי אליה דווקא עכשיו – אני חושבת שזה מכוון. בזמנו שאלתי את עצמי, האם באמת מימשת? וקראתי בתגובה שלך לאחת התגובות כאן, שלא. לא מימשת. וזה טוב, הנחתי כך בליבי (הפתיעה אותי המחשבה, שאם תשובתך הייתה הפוכה, לא הייתי מזדעזעת, ורק זה – מזעזע אותי נורא). לא הגבתי, אבל נשארתי, למעשה עם תהייה: לאן מוליכים את התשוקה הבלתי ממומשת ומה עושים עם פנטזיה שנגזר עליה גורלה להישאר פנטזיה- שהרי אם לא הייתה כזו, הייתה בוודאי הופכת למפגש מיני אקראי, בנסיבות מסוימות נחשבת לבגידה, ולעולם לא הייתה מוכתרת במילה הכה נפלאה הזו, פנטזיה.

  • אורי  On 08/15/2012 at 11:14

    גרמת לי לבכות , הפעם האחרונה שבכיתי הייתה בחדר ההנצחה בבית ספר ניר וגם בזריקה בתחת אצל יוכי האחות

  • יוסף ע  On 08/21/2012 at 21:07

    בגידה היא דבר נורא ואיום שמלוה אותך שנים אבל בגיל מסוים לומדים לחוש בנוח עם מקומך הנוכחי ולהפטר מרגשות אשמה ( מדיטציה אכן עוזרת בענין זה, אבל לא של כל ההזוים שמשנים את שמם ל"סנדייה" וכו' וכו') וגם אווה אילוז, גוד בלס הר, מראה שמדע אמיתי הוא הסוציולוגיה מה שמאזן פריטי ידע לא חיוניים מלימודי עבר.

    לגבי יונה וולך- זה לא היה מסוכן שהסתובבה עם סיגריות בחברת תנורי הנפט של אז?
    האישה היתה לא שפויה אבל חיננית ודומני שס.בירנבך כתב עליה את שירו "היא קלקלה את כולם"
    ( חלק באמת קולקלו וניסו להתאזן לאחרונה בחוסר הצלחה)

  • נהייהעמומה  On 11/25/2012 at 5:42

    לא הגעתי לכאן בזמן
    ואולי כן
    זה פוסט שמעורר כיסופים והזדהות עצומה
    כפי שהזכירו לפני כתבת מספר פנינים שהם שירה ממש, כלאחר יד
    התרשמתי.

  • Victor Tyar  On 06/28/2013 at 10:57

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: