הו, מלנכוליה

קסם ואובדן.

הדר וחורבן.

יופי ועצבות.

את כל זה אפשר לומר על "מלנכוליה". אפשר גם לומר זאת בפשטות: מלנכוליה הוא סרט מדהים, ובחלקיו הרבים אף עוצר נשימה. הפתיחה שלו והסיום שלו הם סיקוונסים מושלמים של קולנוען בשיאו, וירטואוז מפעים. מלנכוליה הוא סרט אפוקליפטי. הוא אפוף לכל אורכו באווירת סוף העולם. ככזה, הוא נע בין חזון יוחנן מהברית החדשה לבין "על החוף" של נוויל שוט, ומצטט על הדרך גם יצירות רבות אחרות של ברגמן השבדי, קובריק האמריקאי וטארקובסקי הרוסי – כשמוזיקלית הוא עטוף ביצירותיו של המלחין הגרמני ריכרד ואגנר.  "מלנכוליה" הוא סרט אופראי במהותו. טרגי, מפואר ומסעיר – מכה את כל החושים ועובד בשני המישורים, השכלי והרגשי כמו אריה גדולה.

וַיִּפֹּל מִן־הַשָּׁמַיִם כּוֹכָב גָּדוֹל בֹּעֵר כַּלַּפִּיד וַיִּפֹּל עַל־שְׁלִישִׁית הַנְּהָרוֹת וְעַל־מַעְיְנוֹת הַמָּיִם׃
וְשֵׁם הַכּוֹכָב נִקְרָא לַעֲנָה וַתְּהִי שְׁלִישִׁית הַמַּיִם לְלַעֲנָה וְרַבִּים מִבְּנֵי אָדָם מֵתוּ

חזון יוחנן, פרק ח בספר ההתגלות

בברית החדשה זהו הַכּוֹכָב לַעֲנָה ואילו אצל פון-טרייר נקרא הַכּוֹכָב מלנכוליה שמאיים להתנגש בכדור הארץ ולהשמידו.

צדק יאיר רוה שכתב ש"פון טרייר יעשה הכל כדי שנשנא אותו. והאמת, זה עובד לו".  ואני, אחרי שהחלטתי שמדובר ביוצר הנתעב ביותר עלי אדמות, קולנוען גאון אך אדם לקוי מבחינה מוסרית ונפשית, לארס פון טרייר החזיר אותי אליו. "מלנכוליה" הוא לא רק סרטו המרשים ביותר, לטעמי, הוא גם מרגש – ו"מרגש" היא לא מילה שניתן להסמיך לשמו של הבמאי הדני, מכיוון שבסרטיו עד כה לארס פון טרייר הוכיח שהוא נוצרי טוב – כלומר רע – באופן שבו התעלל בדמויותיו.

"אָז לָקַח פִּילָטוֹס אֶת יֵשׁוּ וַיְיַסְּרֵהוּ בַּשּׁוֹטִים, וַיְשָׂרֲגוּ אַנְשֵׁי הַצָּבָא עֲטֶרֶת קֹצִים וַיָּשִׁימוּ עַל רֹאשׁוֹ וַיַּעֲטֻהוּ לְבוּשׁ אַרְגָּמָן. וַיֹּאמְרוּ: 'שָׁלוֹם לְךָ מֶלֶך הַיְּהוּדִים', וַיַּכֻּהוּ עַל הַלֶּחִי…וְהֵם זָעֲקוּ: "צְלֹב אֹתוֹ!"… אָז מְסָרוֹ אֲלֵיהֶם לְהִצָּלֵב וַיִּקְחוּ אֶת יֵשׁוּ וַיּוֹלִיכֻהוּ, וַיִּשָּׂא אֶת צְלָבוֹ וַיֵּצֵא אֶל הַמָּקוֹם" (הבשורה עפ"י יוחנן פרק י"ט)

אפשר לומר שפון טרייר שונא נשים (מיזוגן) אך לטעמי הוא שונא (א)נשים (מיזנתרופ) ושבוי בתפיסה שהייסורים הם תכלית והייסורים הם גאולה. פון טרייר, גם ב"לשבור את הגלים" המרתיע וגם ב"דוגוויל" המקומם, טורח להלל את ההקרבה שבאהבה, שאותה ניתן ליישם אך ורק באמצעות איחוד האוהבים על ידי המוות. התפיסה הפאשיסטית אודות "המוות המטהר" מופיעה שוב ושוב בסרטיו. פון טרייר מקדש את היסורים ואת המוות. שנאת החיים שלו מופיעה ב"מלנכוליה" בשיחה שבין שתי האחיות, ג'סטין וקלייר, שיחה על סוף העולם. ג'סטין מסבירה לקלייר ש"אנחנו לבד, תמיד היינו לבד, תמיד נהיה לבד, ונמות לבד, והמוות הוא לא נחמד". היא מקבלת את קץ העולם הקרב ובא בשלווה יחסית, מכיוון שלדעתה "העולם רע ונורא ואין שום הפסד באובדנו הצפוי".

 

אבל מלנכוליה הוא סרט שונה. אפשר – וכדאי – לקרוא את שכתבו עליו המבקרים המקצועיים (ראו לינקים למטה). גם אלה שאהבו וגם אלה שלא נאלצו להודות שמדובר במפגן קולנועי מרשים ונדיר. מלנכוליה הוא סרט מדע בדיוני שהוא גם ביקורת על הבורגנות ומנהגיה המזויפים וגם משל על יחסים בין אנשים, בין גברים ונשים – והפעם, במפתיע, הגברים מוצגים באופן ביקורתי ונלעג, ואילו שתי הנשים הן החזקות והאמיצות, למרות ששתיהן גם יחד סובלות מדיכאון/מלנכוליה.

קירסטן דאנסט ב"מלנכוליה"

מלנכוליה דורש שתי צפיות, לפחות, כדי להתפענח – והוא גם מתכתב עם יצירות רבות וזה חלק מקסמו הרב. מלנכוליה הוא בפירוש סרט שעומד על כתפי ענקים.

בראש ובראשונה, קטע הפתיחה המהמם, שכל כולו הצדעה לסטנלי קובריק ו"אודיסאה 2001" שלו.  "מלנכוליה" נפתח באוברטורה אופראית שאורכה שמונה דקות תמימות, שבהן מושמעת הפתיחה ל"טריסטן ואיזולדה" של ואגנר. סרטו של קובריק נסגר עם ריכרד שטראוס.  פון טרייר גם מושפע פה מסרט אחר של קובריק, "הניצוץ" – שגם בו (כמו ב"מלנכוליה") הגיבורים לכודים בתוך בית, אי שם בשלג, והם נטולי כוח לשנות את גורלם – כשאב המשפחה משתגע והולך.

ההתייחסות התרבותית החשובה השניה היא כמובן "סולאריס", הספר הגאוני של סופר המד"ב הפולני סטניסלב לם וגם הסרט של אנדריי טארקובסקי שנעשה לפיו.  סולאריס, הכוכב שהוא אוקיינוס: כוכב לכת שכל כולו מים, אבל הוא גם יצור אורגני, שמגיב לגירויים, כעין מוח ענק והוא משפיע נפשית על החוקרים שמנסים לפענח אותו. בחללית שלהם דמויות מופיעות ונעלמות, מישהו משתגע, אחר מתאבד. וכך בדיוק משפיע מלנכוליה, הכוכב (הכחול לגמרי, כמו סולאריס) שמתקרב במהירות לכדור הארץ, על גיבורי הסרט. הם מאבדים את אחיזתם במציאות ככל שהכוכב מלנכוליה מתקרב לכדור הארץ. פון טרייר מתייחס גם לסרט אחר של טארקובסקי, "הקורבן", שעלילתו גם מתרחשת על שפת ים, במקום נידח, עם קומץ גיבורים שמתחרפנים והולכים כתוצאה מדיווחים שהם שומעים על סוף העולם הקרב ובא. גם "מלנכוליה", כמו "הקורבן", צולם בשבדיה.

ואם שבדיה, אז הנה ההשראה וההשפעה הנוספת. אינגמר ברגמן. השיחות בין שתי האחיות, ג'סטין (קירסטן דאנסט) וקלייר (שרלוט גינסבורג) מזכירות את "פרסונה", "שתיקה" ו"בושה" של ברגמן. ההמתנה לסוף העולם, שיבוא אם הכוכב מלנכוליה אכן יתנגש בכדור הארץ ויפוצץ אותו לרסיסים, מזכירה את הסרטים הקתולים המוקדמים של ברגמן, ובראשם "החותם השביעי" ו"מבעד לזכוכית האפלה". גם ב"מלנכוליה" כמו אצל ברגמן נערכים טקסים שונים וחמורים, טקסים של מחול שלפני המוות.

עוד קריאה

יאיר רוה – "מלנכוליה", ביקורת (פנאי פלוס)

אורי קליין – מלנכוליה – חוויה מנותקת וקרה (הארץ)

ארז דבורה "מלנכוליה": לארס פון טרייר על הגג (ווינט)

מאיר שניצר "סוף העולם הוא אורגזמה" (מעריב)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • טוני  On 02/18/2012 at 18:54

    סרט מעולה ופוסט מעולה.

    אתה כותב כל כך יפה, בועז

  • אמיר  On 02/18/2012 at 19:35

    שים לב לתמונה שהבאת, בה קירסטן דאנסט שוכבת עירומה על סלע, על גדת הנהר ובעצם מזדווגת עם הכוכב שקם עלינו לכלותנו. פון טרייר מעמיק בסרט הזה את הזדהותו עם הרומנטיקה הגרמנית מהמאה ה- 19 (לא לחינם ואגנר מככב בפסקול), זו שאינה מאמינה ברומנטיקה בין גבר לאישה (ראה חלק א' של הסרט) אלא בין העם לאדמה.

    החיבור של הרומנטיקה הגרמנית לטבע ולבריאה לא נועד להלל את כח החיים שמעניקה האדמה, אלא את אפסותו של האדם הקטן בתוך הבריאה הגדולה, זו שהמוות הוא חלק בלתי נפרד ממנה, ולכן ראוי להתיידד איתו (ע"ע יסורי ורתר הצעיר). לא פלא שבפסטיבל קאן האחרון הודה הנסיך הדני המיוסר שהוא מרגיש חיבור כלשהו לנאציזם, שהרי הרומנטיקה הגרמנית היא התשתית לעלייתו של הנאציזם.

    ועדיין, למרות התימות המרתיעות, זהו סרט גדול של אמן גדול, שמצליח להפנט ולמגנט, וליצור סצינות בלתי נשכחות.

    • בועז כהן  On 02/20/2012 at 17:06

      זה לא סרט על כוח החיים אלא על הנפש, על הזמן, על קוצר היד שלנו מול כוחות גדולים מאיתנו, כוחות אלוהיים או כוחות שטניים.

      ואכן, "סרט גדול של אמן גדול, שמצליח להפנט ולמגנט" – כמו שכתבת.

    • טראומה  On 02/21/2012 at 13:15

      אמיר, איפה יש אצל ואגנר "רומנטיקה בין עם לאדמה"? אתה מבלבל בין מושגים ורעיונות. בטריסטן ואיזולדה יש ויש "רומנטיקה" בין גבר ואישה. יש אומרים: זהו הרומן הגדול והמפואר ביותר בתולדות האמנות… מה שכן, אליבא ד'ואגנר, שהיה טיפוס דקדנטי משהו, האהבה של השניים לא יכולה להתממש אלא במוות. אולי כאן טמון קשר מסוים בין טרייר לואגנר: שניהם מפלרטטים עם המוות, מאדירים אותו ועוגבים עליו כחתולה על קופסת טונה משומרת. (ולא ראיתי את הסרט וכנראה שגם לא אטרח. אני כבר לא רואה סרטים, לשבת שעתיים ולבהות בתמונות רצות על מסך. החיים קצרים מדי.)

  • ישראלה  On 02/19/2012 at 12:15

    גם טרקובסקי וגם פון טרייר יודעים שבסופו של עניין הכל סמלים.
    אנחנו משועבדים לסמל לטאבו ולפחד.

    אנה.
    devit.mizezet.ss@gmail.com

  • נטעלי  On 02/20/2012 at 16:31

    מסכימה עם התגובה הנפלאה של אמיר שמאירה בדיוק את הפן האפל של האסתטיקה המדהימה הזו ומתחברת לתפיסת העולם הבעייתית (בלשון המעטה) של פון טרייר. וצר לי, באמת שצר לי, על שהבמאי המוכשר הזה מתעלה על עצמו בכל פעם עם אמירה מטופשת ומסלידה יותר מקודמתה. בפעם האחרונה (פסטיבל קאן) הוא עבר את הגבול מבחינתי והחלטתי שהספיק לי ממנו לתקופה הקרובה אם בכלל.

    אני בד"כ הכי מנסה (ומצליחה) להפריד בין האמן לבין היצירה (ומי כמו בעלי, מעריץ ואגנר, יודע שאני הכי תומכת בגישה הזו של הפרדת היצירה מהיוצר), אבל כנראה שגם לי יש נקודות רגישות – הבנה/ הזדהות עם היטלר (כל שכן הצהרה על כך בפומבי, בימינו) היא אחת מהן.

    המשל הכי טוב שאני יכולה למצוא כרגע לתחושות שלי זה מצב שבו קשה להפריד בין סקס ואהבה – וכל ניסיון להתעקש על הפרדה בעוד שהראש או תת המודע כל הזמן חושב על כך, מרגיש כמו כפייה, משהו לא טבעי, שמעקר כל אפשרות להנאה.

    אני לא מצליחה להתנתק מהאמירות שלו – לא כרגע ולכן גם יודעת שלא באמת אוכל ליהנות מהסרט.
    וזה באמת חבל כי דווקא "לשבור את הגלים" ריגש אותי מאוד, "דוגווויל" ריתק אותי ובטח היו עוד כמה סרטים שאהבתי ואיני זוכרת כרגע- אבל פון טרייר "הרוויח" את הסלידה שלי ביושר ובעקביות.

    וזה באמת באמת מבאס אותי. הביקורת שלך (שכתובה כמו תמיד בכישרון רב ועם המון תשוקה ואהבה) עושה חשק אדיר לצפות בסרט, גם התמונות (ובכלל אני אוהבת את קירסטן דאנסט). בלית ברירה אני עושה את הדבר הכי טוב שאפשר לעשות כרגע וזה לתת לזמן לפעול את פעולתו הסמויה על הלב. מי יודע…

    • בועז כהן  On 02/20/2012 at 17:04

      תראי את "מלנכוליה". הוא אחד הסרטים המדהימים בהסטוריה של הקולנוע. אי אפשר להחמיץ יצירת אמנות גדולה בגלל שליוצר יש הפרעות אישיות קשות. ממש כמו שאי אפשר לוותר על המוזיקה הנשגבת של ואגנר. תראי את "מלנכוליה". וכשתצאי מהסרט, תרצי לראות אותו שוב.

      • נטעלי  On 02/22/2012 at 18:31

        אראה מתי שהוא, אולי אפילו בקרוב. בגלל שאתה ממליץ. ואוף איתו – שונאת את ההפרעות שלו. שישתוק ויעשה סרטים טובים.
        ושוב, אני הכי תומכת בהפרדה בין יוצר ליצירה, אלא שכפי שהסברתי, כרגע הקושי הרגשי גדול מדי. "אל תגעו לי בשואה" כמו שאומרים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: