דונה פלור ושני בעליה מאת ז'ורז' אמאדו

ז'ורז' אמאדוּ, הסופר הברזילאי הנודע, נולד לפני 100 שנה בדיוק, ב- 1912 בדרום מדינת באהייה. ספרו הראשון יצא בשנת 1931. הוא היה אז בן 19 בלבד. ספריו הרבים תורגמו לעשרות שפות ועובדו לסרטי קולנוע ולמחזות. כששאלו אותו, על מה בעצם הוא כותב, ענה אמאדו: "אני כותב על השמחה, הדיכוי והמאבק לחירות". גם החירות של הגוף, גם – ובעיקר – החירות של הנפש ושל המיניות.

 

את דוֹנָה פלוֹר ושני בעליה פגשתי קודם כל בקולנוע. השנה היתה 1978. הייתי בן 14 וחצי. הסרט תואר בעיתונות כ"דרמה ארוטית" והוגבל לצופים מגיל 18 ומעלה. הבמאי עצמו, אגב, ברונו בארטו, היה בן 21 כשהחל לצלם את סרט הביכורים שלו. בסרט שיחקה סוניה בראגה האגדית. שי, חברי הנאמן והטוב, היה בן 16, אבל שריריו המפותחים ובטחונו העצמי הביאו אותו לקופת הכרטיסים כשהוא נינוח למדי. "שני כרטיסים, בבקשה".

הקופאית, אישה מבוגרת וחמורת-סבר, צמצמה את עיניה בחשדנות:

בן כמה אתה?

שי הסתכל לה בעיניים ושיקר בלי למצמץ: "18".

והוא? הצביעה עלי הקופאית. הוא לא יכול להיכנס.

"הוא יכול, הוא יכול", שי אמר בקולו הבוטח. "הוא בכיתה שלי, הוא רק נראה צעיר".

 

בכיתה שלך? היססה הקופאית.

"כן, כן",  הרעים שי בקולו בקוצר-רוח והושיט לה שני שטרות.

היא לא האמינה לו לרגע, אבל שני הכרטיסים היו בידינו. באנו אל תוך החלל האפל של קולנוע "גת", עוברים בהצלחה את הביקורת (שי הושיט את שני הכרטיסים, בעוד אני מתחבא מאחורי גבו הרחב), והתמקמנו בכסאותינו. כשיצאנו מהאולם, בשעת ערב מוקדמת, הייתה נפשי סוערת וחלציי בוערים.

 

 

סוניה בראגה בתפקיד דונה פלור

דונה פלור נשואה לשניים, הסרט, נפתח בתמונה ססגונית ומרהיבת עין של בירת באהייה ותושביה. ואז מגיע המוות. ואדיניוּ, בעלה הראשון של דוֹנָה פלוֹר, ההולל המושבע שמת בעצם הילולת הקרנבל. "אֵבֶל כבד ירד בבאהייה העיר על כל כושית וקלפן", מתאר זאת אמאדו בשפתו העסיסית. "דקת דומייה על כל הרולטות, מצודות הבושת כולן מדלגות כלי זין, כל תחת מתפלץ משמיע יפיחה…"

 

אחרי שקמה מאבלה, נישאה דונה פלור לדוקטור תאודורו, בעלה השני, איש הסדר וההגינות, שבטרם מעשה התשמיש משתהה ומקפל את תחתוניו ונכנס בגרביים למיטה. דונה פלור, המשועממת עד מוות מבעלה הסולידי והיציב, מביאה בכוח אהבתה-תאוותה את ואדיניוּ מארץ המוות, בחזרה אליה. ועכשיו היא חיה בין שני הבעלים, החי והבורגני, והמת שלוח הרסן.

 

יותר מכל "דונה פלור ושני בעליה" מעמיד זה מול זה את ערכי הבורגנות מול פריקת עול ונהנתנות, כשבתווך אשה פשוטה המבקשת מרגוע לרוחה וסיפוק לגופה. מצד אחד הקרנבל והמקצבים האפרו-לטיניים הסוערים והחושניים, ומצד שני חיי השיגרה האפורים. מציאות והיסטוריה מזה ואגדות-עם ודמיון פורה מזה, וסיפור אחר סיפור נשזרים זה בזה בחיוך אירוני והרבה סקס. סקס כביטוי-על ליצר החיים המפעם.

"ואדיניו לא סבל שום בגד על המערומים של דונה, גם לא סדין כדי לכסות עליהם. הצניעות לא היתה הצד החזק שלו. כשהיה קורא לה למיטה, היה אומר לה: "בואי נזדיין, מותק".  האהבה היתה לו כעין חגיגה של שמחה ושל חירות אין קץ, שהיה מתמסר לה בהתלהבות הידועה שלו, השלובה במומחיות ששמעה נודע מפי נשים רבות, שונות זו מזו במעמדן ובעמדתן. בתחילת נישואיה היתה דונה פלור כולה מבוכה וסרבול, משום שתבע אותה עירומה מכף רגל ועד ראש. 'איפה נשמע שמזדיינים בכתונת לילה? מה את מחביאה? הזיון זה דבר קדוש, אלוהים המציא אותו בגן עדן, את לא יודעת את זה?'

 

לא די שהיה מפשיט אותה לחלוטין, עוד היה משתעשע בחמוקי גופה ובגיאיותיו, שאור וצל התרוצצו בהם במשחק של מסתורין. דונה פלור היתה מנסה להתכסות, אך ואדיניו היה מושך את הסדין בנחישות, חושף את שדיה הבשלים, את אחוריה הנאים, את בטנה הנקיה משיער. היה נהנה ממנה כמו מצעצוע או מניצן של ורד, שאת עלי כותרתו הוא היה פותח בכל לילי תענוגות. 

 

בזכות חמדנותו התאוותנית והאינסופית לגופה, דונה פלור הלכה והשילה את ביישנותה, מתמסרת והולכת לאותה חגיגת חשק, אלימותה גוברת בה והיא הופכת להיות מאהבת אמיצה ונועזת, וכשהיה פוקד עליה – הסתובבי, היתה מתמסרת ותשוקתה מתלקחת והולכת.  

ואף על פי כן מעולם לא נטשה לגמרי את הצניעות והבושה. כל פעם היה עליו לחזור ולכבוש אותה, משום שברגע שהיתה מתעוררת מן התעוזות המטורפות האלה ומגניחות עילפון החושים, היתה חוזרת ונהיית הרעיה הצנועה והחסודה"

 

ז'ורז' אמאדו, דונה פלור ושני בעליה

זמורה ביתן, 1980

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מיכאל זילברמן  On 12/13/2009 at 21:17

    הסתובבתי ברחובות סלבדור דה באהיה, קרנבל מסביב, והספר בתרמיל שלי. נשאתי אותו כל הדרך לשם כדי לקרוא אותו שוב במקום שבו הוא התרחש.
    יום למחרת כבר השארתי אותו בחדר, כדי להשתולל בקרנבל.
    בימים שלאחר מכן קראתי אותו שוב, והפעם כשכל מקום שתואר בו, דמיוני או ממשי, כל המקומות הללו, האנשים והאווירה, כולם מסביבי.

    אה, ושבוע לאחר מכן נשדדתי באותו מקום 🙂

    .

  • שולמית  On 12/13/2009 at 21:24

    באים בדיוק מאותו מקום.
    אתה כותב ניפלא
    והפוסטים האחרונים
    הם עונג צרוף.
    הרבה אור מבפנים ומבחוץ בועז.

  • whisper  On 12/13/2009 at 21:31

    עוד כאלה.
    איזה כיף.

  • bemenow  On 12/13/2009 at 22:50

    בדיוק דיברתי על הסרט הזה לפני זמן לא ככ רב.
    מסיבה כלשהי עדיין לא ראיתי את הסרט.
    וכן כמובן שאני מתבישת בעצמי עד מאוד.
    אני ממש בדרכי לתקן את העניין.
    תודה על הפוסט.

  • שרון רז  On 12/14/2009 at 13:50

    שיחק אותה שי, השרירי…

    אתה דבק בעניין, בהחלט סדרת פוסטים נחושים המעודדים קריאת ספרים, בועז.
    אמיץ וכנה מספיק להודות בעניין שיש בספרות הזו, בספרות, טובה, יצרית

    שרון רז
    http://sharonraz.wordpress.com/

  • רונה  On 12/14/2009 at 14:23

    "באנו אל תוך החלל האפל של קולנוע "גת"…

    אני משערת שמדובר בקולנוע "גת" בתל אביב

  • avha  On 12/19/2009 at 15:15

    אני עם שרון בנוגע לשי.

    בצעירותי (מה לעשות :), אהבתי מאד לקרוא את ז'ורז' אמאדו, בעיקר את "ים המוות" אותו קראתי מספר פעמים. לאור הציטוט הנפלא, אשמח לקרוא גם את "דונה פלור ושני בעליה".

  • אורה גור אש  On 12/20/2009 at 19:50

    סופר אהוב עלי, למרות שקראתי רק שניים מספריו
    הבלתי נשכחים, "ים המוות" ו"דונה פלור",
    המון אווירה מיוחדת בספרים שלו,
    הקיצוניות שבין העוני והחיים העלובים חומרית, לעומת שמחת החיים, התאווה לחיים, הרומנטיקה והאירוטיקה, שבאים לידי ביטוי חזק גם בסרט
    הנהדר "דונה פלור נשואה לשניים".
    לאחרונה אתה יורה בשרשרת, יופי של סוכריות.
    חיבוק גדול.

  • sivi  On 12/22/2009 at 9:49

    שלא רק שהוא שובר מוסכמות אלא הוא גם מצביע בזכות החיים שמעבר. האמונה ביכולת שלנו לגשר על עולמות כמטאפורה לחיים שבהם אם לא משיגים משהו במקום אחד חייבים לחפש אותו במקום אחר.

    פוסט מצויין

  • Gabi  On 02/15/2012 at 19:17

    ממליצה על "תרזה באטיסטה עייפה ממלחמות" שלו, הפחות מוכר והנפלא.

  • נילי  On 03/09/2012 at 0:20

    ואני ראיתי אותו כמה שנים אחריך,
    משורה ראשונה של קולנוע חן
    בדייט ראשון עם חבר בכיתה י'.

    שנים לא השתחררתי מעוצמת התחושות של מתבגרת תמימה שצופה (מקרוב מאוד)
    בתשוקה הזו לחיים….

  • טינא  On 01/31/2014 at 12:54

    גם אני ראיתי את דונה פלור בגיל 15.
    ולא שכחתי אף פעם את סצינת הסיום של דונה פלור המכובדת יוצאת מהמיסה בכנסיה, נשענת על זרוע בעלה המכובד ולצידה, ישבנו של בעלה הערום…

    הסרט חוזר אלי בימים אילו בהם מבשילה בי ההבנה שחייה של דונה פלור משקפים רצון כמוס לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.
    לקבל את הביטחון והשקט שגבר יציב נותן ולחיות במקביל את כל התשוקות, מבלי לעשות שום דבר ״רע״ (הוא הרי מת.. בעלה הראשון.. זו לא בגידה!)
    נפלאים הסרטים האילו!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: