שותפות לפשע מאת איאן בנקס

גיבור "שותפות לפשע", קמרון קולי, הוא עיתונאי סקוטי המכור לאקשן. חייו בנויים ממועד הירידה לדפוס של הכתבה הבאה, ספידים, הסיגריה הבאה, משחק המחשב האחרון שיצא לשוק, ופה ושם איזה לילה מסעיר של סקס לא שיגרתי עם איבון, אשתו הגבוהה והיפה של החבר שלו, שנהנית לקשור את הגברים שלה כשהם עירומים ולשלוט בהם. או להישלט. תלוי.


מה שעושה את קמרון קולי מאושר במיוחד, זה לראות את שמו מתחת לכותרת הראשית בעיתון. יש לו מקור מסתורי שמדליף לו סקופים על מזימה שהושתקה לפני חמש שנים, ושמעורבים בה כוח, פוליטיקה וגם חשד לרצח. קולי מסתבך במעקב אחר סידרת מעשי רצח, אבל המשטרה רואה בו את החשוד העיקרי. הוא נאבק להוכיח את חפותו, תוך שהוא לכוד במחול מוות אינטימי, הזוי וגרוטסקי עם הרוצח האמיתי

קולי, למעשה, נע מהתפוצצות אחת לאחרת. הוא נרקומן של ריגושים. הוא מאפשר לאיבון לקשור אותו, אבל היא לא ממהרת לשחרר. "היא חוזרת לחדר, נושאת בידה האחת כוס מתנוצצת ובידה השנייה מאג מהביל ומחייכת בבוז, ואני יודע מה היא הולכת לעשות ואני אומר, "לא, בבקשה; רק תשחררי אותי; הרגליים, הידיים, הברכיים; יכול להיות שאף פעם בחיים אני לא אוכל יותר ללכת, בבקשה, בבקשה, בבקשה, …", אבל זה בכלל לא משפיע עליה; היא כורעת על ברכיה לפני ומרימה את הכוס אל שפתיה ומחליקה קוביית קרח אל פיה, מביטה בי ומחייכת ואז מורידה את פיה…"


חם – קר, בוער – קפוא, מקצה לקצה. כמו החיים שלו, כך גם הסקס שלו. קיצוני. "
ואז קפה לוהט מהמאג אבל רק להרף-עין, זה לא מפסיק; ואז שוב הקרח, ואז הקפה, ואז הקרח, ואני בוכה עכשיו, בוכה ממש, מכאב ומתשוקה ומהתסכול הבלתי נסבל, בוכה ומתחנן; מפציר בה להפסיק, עד שלבסוף היא יורקת מפיה את קוביית הקרח האחרונה ומניחה את הכוס ואת המאג ליד גביע היין וניגשת ומתיישבת עלי, מחדירה אותי במהירות ובקלות לתוכה והיא לוהטת יותר מהקפה, לוהטת עד כדי כווייה, לוהטת עד כדי להישרף, ואני משמיע "אה!" של הלם כשהיא עולה ויורדת עלי ומניחה את אצבעותיה על צווארי ואת היד השניה היא מורידה מאחוריה


את השליטה שהוא אוחז בחייו, קמרון קולי מאבד מרצונו במיטה, לאיבון, אלופת סקוטלנד באמנות התאווה: "…ופתאום אני גומר, עדיין בוכה ומתייפח עם העוויתות המטלטלות אותי כולי והיא נעשית פתאום דמומה מאוד, לוחשת לי 'בייבי, בייבי', ואני מתיז ומשפריץ והתנועות מחריפות את הכאב שאני חש ברגליים ובזרועות ובמפרקים, אבל בעת ובעונה אחת גם ממתיקות אותו…"

איאן בנקס

איאן בנקס


איאן בנקס נולד בפברואר  1954 בדנפרמלין, סקוטלנד ומת ביוני 2013, בגיל 59. למד פילוסופיה וספרות אנגלית והוציא בגיל 30 ספר ראשון ("מבוך הצרעות") ומטלטל.

בשם איאן בנקס פירסם את רוב כתביו ובשם איאן מ. בנקס הוציא ספרי מדע בדיוני. זכה לפרסים רבים והפך לאחד הסופרים הבולטים בבריטניה. לעברית תורגמו גם "ויט" שלו ו"השחקן".

כל ספריו עוסקים בגיבור עם פסיכוזה מסויימת ומשלבים את הנוף הפסטורלי עם פשעים מוזרים ויצרים אפלים. בנקס מזוהה עם השמאל הפוליטי הרדיקלי ועורר הדים כשקרע לגזרים את דרכונו הבריטי ושלח אותו במעטפה לרחוב דאונינג 10, לידי ראש הממשלה טוני בלייר, במחאה על השתתפות צבא בריטניה בפלישה לעיראק ומאוחר יותר הצטרף לחרם התרבותי על ישראל. פגשתי אותו לשיחה מאוד טעונה ב-1998, בלונדון. פעם אכתוב על כך.

בנקס צמחוני, פציפיסט, סוציאליסט, חבר האגודה ההומנית של הסופרים הסקוטים ומעורב בפעילויות צדקה שונות למען ילדים ועניים. "שותפות לפשע" יצא ב-1993 ("ידיעות אחרונות/ספרי חמד" תרגום: אלאונורה לב). 

 

שני קצוות הסקאלה, הכאב וההשפלה מצד אחד והתענוג האלוהי ותחושת ההתעלות מצד שני, מופיעים בכתיבתו של בנקס. בגלל האובססיה שלי לסקוטלנד וליוצרים סקוטיים, אני עוקב אחריו מגיל צעיר. אהבתי את "מבוך הצרעות" שלו, על נער פסיכופט ורוצח החי עם אביו ואחיו על אי נידח בסקוטלנד, כשהוא משכלל ללא הרף את יכולתו להזיק ולהכאיב לסביבתו. אבל  את "ויט" שלו תיעבתי. יש לו ספרים מעולים לצד ספרים איומים. ותמיד הכאב והתאווה שזורים בכתיבתו. בנקס מניע את הדמויות שלו בין התשוקה לבין התסכול, בין שיא היצר והתאווה לבין פחד המוות, בין הזינוק אל על לבין הנפילה.

סיום:

היה זה ג'רמי בֵּנְתַם פילוסוף מדיני, משפטן ורפורמטור חברתי ומשפטי בריטי, שראה "כאב" ו"עונג" כגורמים הבסיסיים של הקיום. בנת'ם כתב: "הטבע הציב את האדם תחת שני אדונים, כאב ועונג. רק הם יכולים להורות לנו מה עלינו לעשות, ומה נעשה בפועל. הם מושלים בנו בכל אשר נעשה, נאמר ונחשוב…" (עקרונות המוסר והחקיקה 1781)

השילוב בין השניים, הכאב והעונג, מופיע גם ב"חלומות על ורדים ועל אש" של זוכה פרס נובל 1974, הסופר השבדי אייבינד יונסון, שם מסביר האינקביזיטור המענה ש"רק מי שידע להתענג כל-כך על גופן של נשים רבות כל-כך, יידע להעריך את עצמת הכאב והייסורים שאגרום לו – כי הכאב הוא אחיו של התענוג".

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • לא ההיא, אחת אחרת  ביום 12/05/2009 בשעה 1:53

    אתה הורג אותי עם הפוסטים האלה שלך בימים האחרונים. כל אחד מהם פוגע לי בדיוק בנקודות הרגישות. אתה פורה ופורח ואני מתענגת על כל מילה ומשפט. תמשיך, תמשיך.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  ביום 12/05/2009 בשעה 2:25

    די, עוד, די, עוד.
    עוד

  • לירון  ביום 12/05/2009 בשעה 9:34

    חשבתי שרק אני קראתי אותו.
    נדמה לי שעשו סרט שמבוסס עליו עם ג'יימס נסביט,אבל אני לא בטוח בזה

  • פיית השיניים  ביום 12/05/2009 בשעה 13:37

    הפוסטים "הספרותיים" האחרונים שלך בוטים נורא, ועם זאת…מחרמנים

  • ליהי  ביום 12/05/2009 בשעה 13:46

    לטעמי, זהו הטוב בספריו של בנקס. ותיאורי הזיונים באנגלית הרבה יותר מופלאים
    טוב שכתבת עליו (וכתבת יפה!).
    http://en.wikipedia.org/wiki/Complicity

  • אלינור ברגר  ביום 12/05/2009 בשעה 13:50

    איאן בנקס הוא טיפוס מטורף לגמרי. גם הכתיבה שלו. ובאמת בשנת 2000 עשו סרט לפי הספר
    http://www.imdb.com/title/tt0188518/

  • לירון  ביום 12/05/2009 בשעה 15:55

    אלינור.תודה.
    באמת ניסיתי להיזכר.

  • sivi  ביום 12/05/2009 בשעה 17:54

    אני מהרהרת בכתיבת פוסט שיש בו את המילים כאב ועונג ובעודי מבשלת אותו אתה , טורף לי את הקלפים עם הפוסט האלוהי הזה.

    תודה.

  • שולמית  ביום 12/13/2009 בשעה 22:23

    את זה
    עם התפרק ההארמוניה בבעלי-החי, אף יתפרק טבעם,
    ובאותה שעה יוולדו בהם כאבים ובשיבתה של זו לחיבורה ותיקונה יש לקבוע לידתה של הנאה .

    "את העולם יציל היופי ! "

    אפלטון

    אה – ולא לא חושבת שמהכאב בא התענוג
    אלא יותר כמו עמיחי
    מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: