ימים שקטים בקלישי מאת הנרי מילר

הדפסה ראשונה. הוצאת "יתד", 1980. תרגום: יותם ראובני

"אתה לא מרגיש שרומית?"

"רומיתי?" חזרתי כהד. "למה את מתכוונת?"

"אני לא שמנה מדי?" שאלה, מרכינה את עיניה ונועצת אותן בטבורה.

"שמנה מדי? חלילה! את נהדרת. את כמו ציור של רנואר"

היא הסמיקה. "רנואר?" חזרה על דברי, כמו לא שמעה מעולם את השם. "לא, אתה מתלוצץ".

"לא חשוב. בואי הנה תני לי ללטף קצת את הכוס החמוד שלך"

(הנרי מילר, ימים שקטים בקלישי)

הוצאה שניה. "זמורה ביתן",1988. תרגום: משה זינגר

 

תמיד אהבתי את הנרי מילר, הכבשה השחורה. הנער הפרוע בין הגברים הכותבים של אמריקה במאה העשרים. תקופה מסויימת (איך לא?) נאסרו ספריו לפרסום בארה"ב. סגנונו היה נטורליסטי-לירי, מלא בדימויים מפתיעים, שונים ומשונים, השקפת עולמו חדורה ברגשי אנטי. אנטי השמרנות המקובלת והמשעממת, אנטי הבורגנות הנינוחה, אנטי הסדר החברתי הקיים. הוא בעט בכל מוסכמה בסביבה, נהנה להיות הבחור המופרע עם קופסת הסיגריות בכיס האחורי, בקבוק המשקה ביד, ספר השירה על השולחן והדיבור הבוטה.  כל הדמויות בספריו הן של נוודים תועים, חרמנים שתויים, לוחמים דחויים של החיים.

 

בשנות העשרים של המאה העשרים הוא עזב את אמריקה לתקופת נדודים ארוכה ונחת, כמו חבריו ארנסט המינגוויי וסקוט פיצג'רלד, בפאריז. צרפת היתה בשיא זוהרה. היא היתה מרכז החופש, החושים והחושניות.  מילר ביקש למצוא "את האנושיות החשופה, הגולמית, את המגע האנושי והמיידי, את המגע החושי הבלתי אמצעי: אהבות, תאוות, ריחות וצלילים, כל הדברים שמעוררים את נפש האמן ואת הגברות הרדומה".

 

הנרי מילר דהר אל תוך עיר האורות שלוח רסן כסייח בוער, ללא עכבות וללא בושה. את חוויותיו הוא תיעד במרץ בבקרים שאחרי הלילות הסוערים.

 

"חכה אני צריכה להסתדר קודם", היא נעה לעבר הבידה ואמרה: "אתה תיכנס למיטה שיהיה חמים ונעים. כן?"

התפשטתי מהר, רחצתי את הזין שלי מתוך נימוס, צללתי לבין המצעים…פשטתי ידי לעבר הגן הסתור שלה, שהיה עדיין מטולל במקצת. היא הדפה אותי חזרה למיטה, רכנה מעלי ומיהרה ונחתה לעברו בפיה החם והאדום. החדרתי אצבע לתוכה להתחיל להפעיל…משכתי והושבתי אותה עלי והחדרתי אותו פנימה עד הסוף. היה זה אחד מאותם הכוסים המתאימים לך כמו כפפה. התנודות השריריות הקצובות שלה הותירו אותי עד מהרה חסר נשימה. וכל אותו זמן היא ליקקה את צווארי את בתי השחי שלי. את אזניי. בשתי ידי הרמתי אותה מעלה ומטה מסובב את אחוריה סביב סביב. לבסוף באנקה היא נפלה עלי בכל כובדה. גילגלתי אותה על גבה משכתי את רגליה על כתפיי והסתערתי לתוכה במלוא המרץ. חשבתי שלעולם לא אגמור לגמור. זה בא בזרם יציב, כמו מתוך צינור של גינה. כשמכשתי ויצאתי מה היה לי שיש לי זיקפה גדולה עוד יותר משהיתה כשהתחברתי אליה.

"זה משהו רציני", אמרה, מניחה את ידה סביב הזין שלי ובודקת אותו באצבעותיה. "אתה יודע לעשות את זה".

 

הנרי מילר מתאר פרוות זולות, נשים חשופות לוגמות קפה תחת שמשיות פתוחות בבתי הקפה ברובע קלישי,  מסיבות חברים עם יין אלג'יראי זול, נסיעות לדרום, בדיקות סיפיליס שגרתיות בבתי החולים. סיפור עלילות הנרי בעיר הגדולה הוא סיפור פשוט, זורם, שוצף וסוחף.

 בניגוד לחברו המינגוויי, המזוקן והרציני כמו קבר, מילר היה מגולח ושובבי וחובב זונות, או נשים ישירות מאוד ( "אם אתם באמת רוצים שאני אמצוץ לכם, עכשיו או אם אתם רוצים לעשות את זה מאחורה, בתנוחה של הכלב, מה שאתם רוצים, בשבילי הכל אותו דבר", אמרה ולגמה מהתה כמו דוכסית בנשף צדקה.  עמוד 43).

 הסצינה שבה נגמר נייר הטואלט בשירותים והוא מוצא את עצמו מקנח את ישבנו בבאגט טרי היא אחת הסצינות המצחיקות ביותר בתולדות הספרות. המהדורה העברית שיצאה ב"זמורה ביתן" בשנת 1988 כוללת גם צילומים אמנותיים מחיי פריז. צילומים שמתעדים הווי מיוחד במינו של העיר והתקופה, ונעשו בידי הצלם הצרפתי הנודע, חברו של הנרי מילר, בראסאיהצלם יליד טרנסילבניה, שהיגר לפאריז, צילם את נופיה הליליים של עיר האורות ואת נשותיה העירומות. "היה לו את הכישרון המדהים לגרום לאישה להראות לו את כל מה שרצה", אמר עליו הנרי מילר, "בראסאי חדר עם מצלמתו לחדרים האינטימיים ביותר בנפשן של הנשים שהתפשטו והתפשקו בפניו". הצילומים משולבים בספר עצמו ומוסיפים ערך מוסף ליצירה. 

 

נהוג להלל ולשבח את "הצליבה הורודה", הטרילוגיה השערורייתית שלו ("סקסוס", "פלקסוס" ו"נקסוס") – אבל דווקא "ימים שקטים בקלישי" המוקדם והקל יותר מאפשר להבין את האיש שמאחורי המילים. מילר הוא הסופר שקבע כי "אישה שאי אפשר לעמוד בפניה היא אישה אוהבת", ולפיכך לא ניסה אפילו לרגע לעמוד בפיתוייהן של הנשים. מילר, שהשפיע מאוד על צ'רלס בוקוסקי, הוא זה שכתב את המשפט המכונן הבא: "כל רגע שבו אנחנו מוותרים על מימוש הריגוש – הוא עוד רגע קטן של מוות בעודנו בחיים".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • sivi  On 12/03/2009 at 8:51

    אני אוהבת כשאתה כותב על דברים שאתה אוהב
    החיוניות והחינניות נשפכים מכל מילה.

    פוי איזו רשומה,
    עכשיו רק לרוץ לקרוא.

  • הר הקסמים  On 12/03/2009 at 10:00

    שיש לו את הספר הזה, שאצלי מתפרק למרות הדבקות חוזרות ונשנות.
    גם אני נוטה חיבה דווקא לימים שקטים בקלישי מכל ספריו. יש בו רעננות והמון תשוקה.

    כתבת נפלא.

  • איציק גונן  On 12/04/2009 at 17:36

    הנרי מילר הוא פשוט סופר מעולה, וספריו, כולם כאחד, שימשו עבורי כהשראה כשכתבתי את WAWONA.

    באופן אישי אני אוהב מאוד את "חוג הסרטן", עם משפטים כמו: "…פאריס כמו זונה. נראית נהדר מרחוק, אין לך סבלנות לחכות לרגע שבו כבר תחבק אותה בזרועותיה. ואחרי חמש דקות אתה מרגיש ריק, נגעל מעצמך, אתה מרגיש מרומה…".

  • אורה גור אש  On 12/10/2009 at 20:41

    פוסט כזה תענוגי על הנרי מילר, יכול להיות מופק
    אך ורק מהמוח הקודח שלך!
    כל מילה – יהלום!

  • שולמית  On 12/13/2009 at 22:34

    רציתי לומר
    שהנרי מילר גילה לי
    את מה שיונה וולך ניסחה
    רומזים לנו שיש סקס אחר."
    "…טוב שמישהו יודע על זה.
    באמת טוב.

  • יפעת  On 02/13/2012 at 19:03

    מאד מאד אוהבת את הנרי מילר, אבל אני תוהה אם מי שיקרא את הפוסט הזה באמת יבין משהו מהגדולה של הנרי מילר. הקטעים שהבאת הם לא פאר היצירה שלו, אלא כמו תקציר לחרמנים. כאלה שמדפדפים דרך הפואטיקה ורצים ישר לקטעים הגסים. יש בו הרבה יותר מזה. תהומות של ייאוש, תשוקה עצומה, חוש נפלא לפרטים, להטוטי שפה עסיסיים…כל כך הרבה יותר

    • בועז כהן  On 02/13/2012 at 19:09

      כמו בתנ"ך, יש מזה ויש מזה.
      הגדולה של הנרי מילר, שכמו בוקובסקי אחריו וג'יימס ג'ויס לפניו, הוא ידע להתעלם מכל ציווי חברתי, מוסרני, דתי – ופשוט לכתוב את שבלבו, מתוך נפשו. אצל סופרים, כמו בחיים, אני מעריץ את האמיצים.

      ואם בעקבות הפוסט יהיו מי שיסתקרנו ויילכו לקרוא את הנרי מילר – עשיתי את שלי.

      • עידו  On 02/14/2012 at 9:28

        אז אכן עשית

  • גלעד  On 02/13/2012 at 19:04

    פוסט נהדר. פשוט תענוג.

  • ליאור  On 02/13/2012 at 22:08

    קניתי את "ימים שקטים בקלישי" אחרי הפוסט האחרון שלך עליו, והוא באמת היה נהדר. תודה 🙂

  • Eyal  On 02/13/2012 at 22:56

    לא קראתי את הנרי מילר עד היום.
    עכשיו אני מתכוון לקרוא.

  • דוד  On 02/14/2012 at 7:56

    לא קראתי את מילר, את בוקובסקי דווקא כן. מעדיף את השירה שלו (בוקובסקי) על פני הסיפורת, אולי בגלל שהדיבור הבוטה והישיר עושה לי את זה רק כשזה בא במנות קטנות. לכן כנראה לא אקרא גם את מילר, (אלא אם כן כתב שירה).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: