המנון בשבילה

עכשיו אני יודע. היא ביקשה וקיבלה את המפתחות לחדרים שבהם לא העזתי להסתובב. היא דרשה לראות את הדברים שהחבאתי ולשמוע הכל. בכניעה אבירית גמורה נתתי לה לבוא, להיכנס, לראות הכל. דווקא היא ולא אף אחת אחרת לפניה. ביקשה, ונתתי. הכל.

Let me inside you
Into your room
I've heard its lined
With the things you dont show

לשכב לידך. על הרצפה. בשתיקה. במצב של חוסר הבנה וחוסר הגיון גמור. הריני מכריז על עצמי כחף מפשע בשל אובדן שפיות זמני. השארתי את הכל מחוץ לדלת. וכאן עכשיו רק רגש נאצל.

Lay me beside you
Down on the floor
Ive been your lover

From the womb to the tomb
I dress as your daughter
When the moon becomes round
You be my mother
When everythings gone

עכשיו אני יודע. אהבתי כל כך. וכמו שהיה, כך לפתע זה לא היה. נגמר באחת. ככה פתאום, באמצע היום. רגע אחד עדיין היה – וברגע שאחרי כבר לא.  כן. בדיוק כמו חלום. התעוררתי, בראש כבד ולב נסער. זה היה אצלי בידיים, אבל לא יכולתי לעשות כלום.

And she will always carry on
Something is lost
But something is found
They will keep on speaking her name
Somethings change
Some stay the same

גבר פוגש אשה. בוחנים גבולות, מהרהרים אפשרויות. חגים במעגל, היא הבטחה לתעופה, היא פותחת את הדלתות שמאחוריהן הוא מסתתר, והיא בשבילו העוזרת וגם האם, בתנועה למיתר היא עונה לו קשת, באמת תרגיל מוצלח, הרבה מחיאות כפיים. אחר כך זה יהדהד כדמעה מתנפצת.

Keep beckoning to me
From behind that closed door
The maid and the mother
And the crone thats grown old

דבר לא תוכנן מראש, אבל קרתה תאונה. איפשהו בדרך התהפכו יוצרות, שמיים נפתחו, נסגרו ספרי חוקים. מראיין הפך למרואיין, טורף הפך לטרף, הצייד לניצוד. חשבת  לטוות רשת מוזהבת – והנה נלכדת בקורים בעצמך. אתה חושב שאתה עף, אבל בעצם – על הרצפה. שיכור. משוגע. מעשן. הולך למקרר, וחוזר, יושב בלי חולצה במרפסת, בוהה בכלום הנפרש אל סוף המרחק, שתיים בלילה, חג – עוד חג, בדרך לעוד חג – הלמות לבי, אני חושב, עלולה להעיר את אהוביי היְ שֵ נ י ם. לזכרונות יש צליל חזק מאוד. זה הסאונד של הגעגוע.

שמעתי את קולך, מגיח מבעד לפתח שבאפלה, שמעתי אותך, ואני רוצה עוד, הקשבתי לך, ואני רוצה עוד.

I hear your voice
Coming out of that hole
I listen to you
And I want some more
I listen to you
And I want some more

כריסי היינד האחת והיחידה. פריטנדרס, 1986

.

.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • תמר היימן  ביום 09/29/2007 בשעה 3:23

    קטע אניגמטי ומרגש ביותר. וגם השיר של כריסי…אוח..איזה שיר

  • מירי  ביום 09/29/2007 בשעה 6:26

    מסכן. אבל איתאקה נתנה לך מסע יפה, לא?
    רשימה נהדרת, כרגיל בזמן האחרון. אז לפחות זה

  • ריקי  ביום 09/29/2007 בשעה 6:41

    איזו רשימה, באמת עוצרת נשימה. הלמת בי

  • תמי ליבנה  ביום 09/29/2007 בשעה 7:12

    יופי של רשימה נהנתי מאד

    מועדים לשמחה

    תמי.

  • שרון רז  ביום 09/29/2007 בשעה 8:33

    עוצר נשימה מספר שלוש

  • ח ל י  ביום 09/29/2007 בשעה 9:35

    הלילות שאהוביך ישנים והלמות לב, והגעגועים, מה יהיה עם הגעגועים :)-

    איזה יופי

  • אלינור ברגר  ביום 09/29/2007 בשעה 10:49

    מתבקש לכתוב שאתה כותב כמו שכריסי שרה…עוצר נשימה מספר 4..

    הנה טיפ ללקוחות:

    כריסי היינד המלצרית. 1979 Brass in Pocket

  • המעריצה הסמויה מהעין  ביום 09/29/2007 בשעה 14:20

    הייתי רוצה שגם אותי פעם יאהבו ככה. טהור ומוחלט ופיוטי. המלים שלך כמו חצים ישר לתוך הלב

  • שי טוחנר  ביום 09/29/2007 בשעה 15:11

    זה נראה לי נדוש לכתוב כל פעם "בועז כהן במיטבו", אבל, מה לעשות, זו האמת לאמיתה.

    ממש מאמר מרגש.

    כן, כריסי היינד ענקית.

    שי

  • Lady Fair  ביום 09/29/2007 בשעה 15:21

    כמו אצבעות המפשיטות חולצה וחצאית מאשה מוקסמת
    ככה המלים שלך מפשיטות מהלב שקפא את הקרח, והלב שקפא מפשיר בזכות מלותיך המחממות

  • שפי  ביום 09/29/2007 בשעה 16:18

    רק לגבי הבת שלי. לפעמים. וגם לגביה אני לגמרי לא גאה בכך, מה בוער, היא תוכל לראות ולשמוע הכל אחרי שכבר לא אהיה כאן, כמעט הכל נמצא במחשב הזה… בינתיים מחובתי לחיות, ובלי חידה אין חיים. איך שר חיים משה: "האהבה היא בולשיט/ נדר שהופר".

  • שפי  ביום 09/29/2007 בשעה 16:29

    כריסי-שמיסי, אף אחת לא שווה את זה. בייחוד הכריסיות והשמיסיות לא שוות את זה, כי הן מאלה שרצות לשיר לחבר'ה.

  • אלה מגן  ביום 09/30/2007 בשעה 0:28

    מיוחד. מיוחד במינך, אתה

  • קרין אלדאה  ביום 09/30/2007 בשעה 9:24

    הגיע הזמן שתחזור לתודעה.

  • מיכל  ביום 09/30/2007 בשעה 14:58

    ושוב אני בורחת מהחיים שלי אל הבלוג שלך, אל המילים שלך. אל המוסיקה שפעם היתה תמצית חיי

    הסאונד של הגעגוע
    כל כך פשוט. כל כך גאוני

    תודה

  • איתמר  ביום 09/30/2007 בשעה 15:27

    זמרת גדולה. גם אתה

  • avha  ביום 09/30/2007 בשעה 22:44

    .

  • n_r  ביום 09/30/2007 בשעה 23:21

    מה אתה שובר את הלב ככה?

  • נעם  ביום 10/03/2007 בשעה 23:10

    ידידי ,
    מצטייר שאתה בחור טוטלי
    אז נכון שהנפילות קשות אבל הפסגות , אדוני הפסגות ………
    אנו הסולידים איננו מגיעים לעולם לאושר כזה
    וכשהכל יעבור ( וזאת התובנה של ההתבגרות , לדעת שזה יעבור )
    הסאונד של הגעגוע יהיה עמום יותר חמוץ מתקתק ,כמו תקליט ששמים רק פעם בשנה……)

  • Yael  ביום 10/10/2007 בשעה 14:50

    רב האנשים לעולם לא מצליחים להגיע לכזו עוצמה של רגש. כמו שכבר נכתב למעלה, זה עובד לכל הכיוונים ובאותה עוצמה. פוסט נפלא.

  • little wing  ביום 03/04/2008 בשעה 13:25

    "זה היה אצלי בידיים ולא יכולתי לעשות כ ל ו ם"?
    ובכל זאת, פוסט מדהים.

  • אדון החצר  ביום 07/02/2008 בשעה 17:00

    אחת הרוקריות הגדולות.

    והיא גם צמחונית. כמו שצריך

  • לואי לואי  ביום 02/10/2012 בשעה 0:05

    פלא. פשוט נפלא.

  • D  ביום 02/10/2012 בשעה 2:09

    אין לי מושג על מה אתה מדבר, אבל זה נשמע יפה. ואני אוהבת את הפריטנדרס.

  • avha  ביום 02/10/2012 בשעה 6:29

    לאהבות חזקות יש חיים משלהן. זה אולי נראה כך, אבל למעשה, הן לא מתות. הן הופכות לחלק מהמהות שלנו.
    תודה שהזכרת את הפוסט היפהפה הזה.

  • עדי  ביום 02/10/2012 בשעה 8:36

    אח, בועז, בועז. בדיוק כששוב אני חושבת שאני מיוחדת כל כך ושרק לי היתה אהבה כזו בכל ההיסטוריה של המין האנושי, אתה בא ובכל מלה מוכיח לי שזה לא כך. במילים שלך ובמילים של כותבים נפלאים אחרים. ואני מנסה להתנחם שאם החוויה של האהבה ושל הכאב לא ייחודית לי, אולי גם חוויית ההחלמה, ההתבגרות, ההליכה הלאה וקדימה, גם היא לא תפסח עליי.
    תודה על הפוסט היפה והמדויק.

  • שי טוחנר  ביום 02/10/2012 בשעה 9:33

    פוסט יפהפה זה!

    תודה

  • מיכל זהבי  ביום 02/10/2012 בשעה 9:39

    בתנועה למיתר היא ענתה לו קשת,מאיר אריאל בגאונות אפיינית אומר את הכל במשפט אחד…

    • מיכל זהבי  ביום 02/11/2012 בשעה 19:16

      אוי ..סליחה,תיקון
      בתנועה למגע הוא עשה לה מיתר,היא ענתה לו קשת

  • מני  ביום 02/10/2012 בשעה 9:48

    בועז.
    מאז שיש שביתה ברדיו אתה מפציץ !
    אני מרים טלפון לעייני : לא לחתום.

    באותו עניין……..
    חזרתי מלונדון והיה מגניב בפורטובלו.

  • עודד  ביום 02/10/2012 בשעה 16:31

    בועז תודה;

  • אילה .ש  ביום 02/12/2012 בשעה 1:18

    להקה מרגשת וזמרת מעולה

  • orli  ביום 02/12/2012 בשעה 10:05

    תענוג, להבין את המשמעות העמוקה מאחורי המילים האלה…

  • הולי גולייטלי  ביום 02/12/2012 בשעה 10:11

    הפוסט הזה הזכיר לי את השיר הזה , שהגיע אליי על ידי מישהו שאני מתגעגעת אליו עכשיו:
    האהבות שנקטעו כך סתם,באות שוב, נוגעות בי
    וחוזרות לשנתן.

  • דוד  ביום 02/12/2012 בשעה 10:12

    בועז בועז בועז
    תראה מה אתה עושה…
    תראה איך היופי שבך מוציא את היופי מכל האחרים (הטוקבקים אצלך הם ללא ספק המשובחים ברשת)
    ואיך בחרת בכריסי היינד. זו פשוט בחירה בול בפוני. הכאילו "white american trash" המדהימה מכולן
    וכמובן הפרט הביוגרפי שהיא האם של בתו של ריי דייויס איננה מקרית

    אתה עושה כבוד למילה

  • llaliiblue  ביום 02/19/2012 בשעה 16:06

    "לזכרונות יש צליל חזק מאוד. זה הסאונד של הגעגוע". וואו.

    אני מקנאה בך, בחיי שמקנאה בך, על היכולת הנשגבת הזאת. מקנאה, מודה. בכל מאודי. תודה לך בועז על ההשראה לחיות, לחשוב, להביע. כמו זורק אותי באמצע יום עבודה לאי של שלווה. תודה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: