כמו רובה טעון. חייב לפרוק כדי לעוף

 Bubblegun

Take this migraine everywhere I go
Take the fast lane everywhere I go
Take this migraine everywhere I go
Someday, gonna take it slowI wanna turn you on
Feels like a loaded gun
Spit out your Bubblegum
I wanna…Wanna…
I wanna turn you on
Feels like a loaded gun
Spit out your Bubblegum
I wanna… I Wanna it now… I wanna, I wanna
I wanna, I wanna cum
באבלגאן הוא שיר של 6 דקות. רפטטיבי. איטי. יש בו שני אקורדים בלבד, שעושים שימוש בפה ופה דיאז – יוצרים מתח משלים, תת-קרקעי. 2 אקורדים. זה הכל. נזירות מחמירה המחזיקה עולם ומלואו.
כשאני שומע את באבלגאן אני הופך לסכין קפיצית אנושית, מצומצמת, מרוכזת. כשאני שומע את בריאן מולקו מתחיל לשיר אותו, אני מתחיל להצטמרר. הוא עושה לי דברים לא רציונליים במוח. מולוקו משתמש בכאב ראש משתק, מיגרנה, כסוג של משל.
כמו "לני" (רגע. תיכף נגיע גם אליו) גם זה, בעצם, שיר על יסורים. יסורי כמיהה. כאב התשוקה. הרצון לכבוש כדי להשתחרר. מרגיש כמו רובה טעון וחייב לפרוק כדי לעוף. בא אלייך כדי לקחת, אז תרקי החוצה את המסטיק שלך.  רוצה להדליק אותך. רוצה לגמור. "סקס הוא האופטלגין של הטבע", אמרה יועצת המין האמריקאית. באבלגאן הוא שיר על סקס כסוג של תרופה. סקס כדרך אל החופש.
בריאן מולקו. חצי סקוטי, חצי אמריקאי. סולן PLACEBO
ומכאן אל לני עם הוידיאו קליפ שנעשה לשיר נפתח עם שני פרוז'קטורים הקורעים את האפלה, שתי עיניים ענקיות מזהב – שני בחורים הולכים על כביש ריק ופתוח, מתחת לשמיים קפואים, ואשה מעלה כתפיה של שמלה אדומה, הולכת יחפה, שערה פזור. השיר עוסק במערכת יחסים טעונה ואכזרית בין גבר ואשה. שיר לדור השרוט.
חמישה  אחוז משירי הרוק בעולם מתחילים עם תופים. "לני" מתחיל בעשר שניות של תיפוף קצבי, חזק ורק אז נכנסת הגיטרה לפתיח נוסף – והקול הגבוה, המוזר, של מולוקו חודר כל בונקר רגשי שאתם נמצאים בו.
סולו התופים הוא לא הדבר המשונה היחיד ב"לני". שימו לב, דקה -25 שניות מהפתיחה מגיע סולו גיטרה, אבל כל השיר פתאום עובר לסלואו-מושן מוזר. laid back – כולם נשענים לאחור לפתע על ליין הגיטרה הכבד, כמו מכונית שעולה בעליה תלולה במיוחד.
הפרשנות המקובלת היא לראות את "לני" כשיר העוסק במערכת יחסים סאדו-מאזוכיסטית, מעין גירסת הרוק של ונוס בפרווה  של לאופולד פון-מאזוך  – אולי הראשון בספרות שהסמיך את הכאב להנאה. לא בהכרח הכאב הוא כאב פיזי. לפעמים הכאב הוא נפשי. כמיהה לא ממומשת, למשל, תשוקה שלא באה על פורקנה – היא כאב טהור.
 אחד הפסיכואנליטיקנים הגדולים של המאה הקודמת, הארי סטאק סאליבן הפריד חלוקה ברורה בין "מיניות" לבין "אהבה". סאליבן טען שלאינטימיות יש פרשנות שונה בשני המקרים: "גבר ואשה המצויים בתוך מערכת יחסים המושתתת על מיניות חזקה, על ריגוש ולא בטחון שמקנה אהבה יציבה לאורך זמן, עדיין מחפשים אינטימיות שתעניק הכשר ותוקף לכל מרכיבי הערך האישי… מדובר במערכת יחסים מהסוג שאני מכנה 'שיתוף פעולה'…התאמה מוגדרת של ההתנהגות לצרכיו המבוטאים של האדם האחר". את כללי המשחק קובעים השניים שבוחרים לשחק יחד. אז תראו איך מולקו בחר לשחק עם "לני" שלו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אודי  On 02/08/2012 at 14:54

    מדהים מה מוזיקה עושה לנו.

  • לילך  On 02/08/2012 at 19:31

    כ"כ מדוייק מה שכתבת. מדהים!
    בריאן מולוקו מכווץ לי את הלב ומצמרר לי את כל הגוף.
    ההופעה של פליסיבו בשנה שעברה היתה אחת ההופעות המרגשות, כואבות ומדהימות שראיתי.

  • דוד  On 02/08/2012 at 22:11

    עונג
    איך אני לומד ממך, בכל טור, משהו חדש
    פלסיבו. מכיר את השם, עכשיו את המוסיקה…

  • אני אוהב את פלסיבו!

  • llaliiblue  On 08/26/2012 at 16:09

    לא הכרתי את לני. תודה על ההיכרות. הבחירה באדום בקליפ הזה נהדרת. השמלה שלה, האודם. החולצה שלו, ושוב השמלה שלה. לא היה מפליא אותי אם גם הרכב שעבר שם על הכביש היה בצבע אדום.

    באבלגאם זה שיר מדויק ואדיר. השורה "מרגיש כמו רובה טעון" לא שלמה בלי ההמשך של "חייב לפרוק". אין אמצע. אין רגשות. אין מחשבות. יש תשוקה. יש צורך. יש כאן ועכשיו. וע כ ש י ו. נורא יצרי, נורא פשוט. מענין למה קראו לו באבלגאם..

השאר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: