גשם, אקדח, פסנתר, פסנתרן

 

 "כשראיתי אותו חוזר, גבוה ומתנדנד, ידיו טמונות בכיסי מעילו הגדול הפתוח שדשיו מורמים,

הבנתי שהוא מקרין תחושה עזה של אופי שיש תמיד למי שנושאים עימם  סיפור

כמו למי שנושאים אקדח.

אבל זאת אינה השוואה ספרותית נבובה: היה לו סיפור והוא נשא אקדח".

 סנטיאגו בירלבו רצח גבר בפורטוגל, בליסבון. בירלבו – פסנתרן ג'אז ספרדי – הרג את בעלה לשעבר של אהובתו החושנית והמסתורית. הוא בורח מהמשטרה אבל גם מפני שותפיו האלימים של הפושע הנרצח. במדריד הוא מתחיל לנגן בשם הבדוי ג'קומו דולפין בבארים זולים. במקרה, הוא פוגש את מי שמספר את הסיפור, חברו ורעו לשתייה מלפני שנים. פגישה מיקרית בין שני הידידים בבר שבו סנטיאגו ביראלבו מנגן לפרנסתו, מולידה שיחה ארוכה, במהלכה משחזר הפסנתרן את סיפור אהבתו ללוקרסיה.

ההתחלה היא שברי זכרונות של ציפיה וגעגועים, הדמויות מטושטשות והזמנים מבולבלים. אבל כשהדמויות שבתחילה רק מוזכרות, מופיעות ומדברות בגוף ראשון, הסיפור תופס תאוצה בבת אחת, כל הפרטים מצטרפים ומתבררת התמונה השלמה:  סיפור על אהבה נואשת, ההופך לסיפור מתח של רדיפה, הסתתרות ובריחה.

 ה"רעים" הם טיפוסים אכזריים וקנאים, ו"הטובים" הם הגיבור ואהובתו, אכולי ייאוש וכמיהה, אבודים כפליטים נצחיים, אך אוהבים נאמנים. ה"ראיות" הן: כמה מכתבי אהבה מועטים ונדירים.   ושני מקרי רצח – אחד אכזרי וברוטלי, והאחר- כמעט מקרי, לא מכוון ולא מתוכנן.    חוץ מזה, יש כמובן אקדח. אקדח שעובר מיד ליד אך בסוף כלל אינו מממש את הרצח המובטח. אך התעלומה האמיתית היא אהובתו של בירלבו, לוקרסיה – דמות חידתית, הנעלמת ומופיעה ללא הסבר, חושפת חיים של אומללות והשפלות, ומרמזת על מה שהוא עתיד לגלות בהמשך.

 פגישותיהם החטופות מרגשות בשל הייאוש והכמיהה הפורצים מהן, והם תוהים בעצמם מה מחבר ביניהם, מה קושר אותם אחד לשני.

"BIG COMBO", שנקרא בעברית "האירגון". פילם נואר מ-1955

 התמונה למעלה לקוחה מ"האירגון", פילם נואר גדול, שעלילתו עוקבת אחר המאבק הנוקשה בין שוטר אובססיווי לבין גנגסטר סאדיסטי,  מאבק שבו האשה היא כלי המשחק העיקרי. ג'וזף ה' לואיס ביים את הסרט באופן מרשים ויש בו כמה סצינות גדולות, שהשפיעו מאוד מיכלאנג'לו אנטוניוני האיטלקי וז'אן-לוק גואר הצרפתי. מדהימה במיוחד סצינת הוצאה להורג המתבצעת בדממה קולנועית מוחלטת.

מה הופך את "החורף בליסבון" לספר נפלא כל-כך, מוסיקלי כל-כך, ליצירת מופת שהיא בו-זמנית ריאליסטית מאוד, אך בו-בעת מופשטת. מולינה בנה ספר שהוא "פילם נואר" ומכיוון שבניגוד לסרט כמו "קזבלנקה", אי אפשר לשמוע את סם מנגן בפסנתר, בפאב, ישנם תיאורים של מוסיקה. "הוא ניגן כמי שמשקיע במוסיקה מאמץ מועט ככל האפשר", נכתב על הפסנתרן המסתורי בירלבו, ש"ניגן בעיניים מצומצמות וסיגריה בין שפתיו". באחד הקטעים המרגשים ביותר בספר, כותב מולינה: "גיליתי שהמוסיקה לא חייבת להיות בלתי-מפוענחת והיא יכולה להכיל סיפורים". איזו תובנה מקסימה! הרי כל גיטרה מייבבת חרש מספרת סיפור, כל סקסופון ג'אזי מלטף, כל אקורד פסנתר מהורהר, רישרוש מברשות על מצילות תופים, הם חלק מאותו סיפור גדול שהמוסיקה בונה בתוך ראשנו, עמוק בנפשנו.

בירלבו גם אומר משהו על מהות הקיום של נגן-מבצע: "נגן יודע שהעבר לא קיים. ..אלה שמציירים או כותבים רק מעמיסים את העבר על הכתפיים, מילים או ציורים. נגן תמיד נמצא בחלל הריק. המוסיקה שלו מפסיקה להתקיים ברגע שהוא גמר לנגן אותה. זה הווה טהור". 

פרד מקמוריי וברברה סטנוויק ב"שיפוי כפול"

בישראל קראו לזה "שיפוי כפול", אבל גם השם הנורא לא ישנה את העובדה שמדובר באחת ממלודרמות המתח המבריקות ביותר בתולדות הקולנוע האמריקאי. בילי ויילדר וריימונד צ'נדלר כתבו את התסריט על פי ספרו של ג'יימס מ' קיין, והתוצאה, שיצאה לאקרנים ב-1944, היתה לקלאסיקה בזכות הבימוי המדויק של בילי ויילדר, הדיאלוגים השנונים והופעתם של שלושת כוכבי הסרט. ברברה סטנוויק בפאה בלונדינית, צמיד לקרסולה, מגלמת את הפאם פאטאל שמערבת סוכן ביטוח (פרד מקמורי) במזימת רצח. אדוארד ג' רובינסון הוא עמיתו של מקמורי, שחוקר את הפרשה.

חוץ מהמוסיקה ש"החורף בליסבון" רווי בה, יש הרבה הרבה אווירה: שיטוטים תעייה ברחובות אפלים וקרים בערים גדולות ומנוכרות – מדריד, ברלין, ליסבון, מרדפים ומעקבים בפינות רחוב, בתחנות מוניות וברכבת, הסתתרות בחדרי מלון עלובים, חילופי דברים במועדונים אפלים עם אורות עמומים, והרבה סיגריות, כוסות קפה ובעיקר ברנדי, בורבון ובירה. התיאורים המזוקקים של המקומות, הטיפוסים והמוסיקה – יפים ופיוטיים עד כי המציאות הפיזית הופכת למופשטת, ללא ממשית. ולאהבה צרופה ונשגבת כמו שלהם אין סיכוי.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דובי מילר  On 02/03/2012 at 5:41

    נפלא.
    שכנעת אותי לרוץ ולרכוש את הספר הזה וברור שלקרוא אותו, אני מניח שבנשימה אחת…

    תודה.

  • avha  On 02/03/2012 at 8:23

    נהנית לפתוח את סוף השבוע באפילה.
    מאד נהניתי מהאופן שבו שזרת את דוגמאות ה"פילם נואר" אל תוך התיאור שנפלא של הספר.
    יכול להיות שעדיין לא קראתי את "החורף בליסבון"?
    יתוקן.

  • John Lee Hooker  On 02/03/2012 at 12:55

    One bourbon, One Scotch, and one beer.
    One Bourbon, One Scotch, and one beer.
    Hey mister bartender come in here!
    I want another drink and I want it now.
    My baby she's gone, she's been gone tonight,
    I aint's seen my baby since the night before last.
    One bourbon, one scotch and one beer.

    And then I sat there,
    gettin high, mellow, knocked out, feelin good.
    And by that time, I looked on the wall,
    at the old clock on the wall.
    By that time it was 10:30.
    I looked down at the bar, at the bartender.
    He said, What do you want Johnny?
    One bourbon, one scotch, and one beer.

    Well my baby's gone, she's been gone tonight.
    I ain't seen my baby since the night before last.
    I wanna get drunk, get her off of my mind.
    One bourbon, one scotch, and one beer.

    And I saty there, getting high, stoned, knocked out,
    And by that time, I looked on the wall,
    At the old clock, and by that time,
    It was a quarter to two:
    Last call for alcohol.
    I said, Hey Mr. Bartender
    What do you want
    One bourbon, one scotch and one beer.

  • Rotem Gorodeisky  On 02/08/2012 at 15:24

    מאוד אוהבת את מולינה, אף על פי שתמיד העדפתי את ירח מלא על פני החורף בליסבון.

    באמת צריכה להתחיל לקרוא את ספרד שמחכה כבר שנה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: