ארכיון חודשי: פברואר 2012

השנה שבה הכל השתנה

1979 היתה שנה מכריעה בחיי. מסובך ומורכב להתחיל ולהסביר מדוע, אבל אני בכל זאת אנסה, כי יש כל-כך הרבה עובדות קטנטנות, המון המון פרטים, בולים, מכתבים, ספרים, צלילים, מילים, תמונות, סרטים. איזה סרטים.

רשימה חלקית:

הנוסע השמיני של רידלי סקוט. אפוקליפסה עכשיו של קופולה. קרמר נגד קרמר עם דסטין הופמן ומריל סטריפ. מנהטן של וודי אלן, גם עם מריל סטריפ.  שיער של מילוש פורמן הצ'כי לפי המחזמר המפורסם. קליגולה, סרט איום ונורא אבל פורץ דרך בנועזותו, עם שלל שחקני-על, שני סרטים עם ג'יין פונדה ("הפרש החשמלי" ו"הסינדרום הסיני"), הבריחה מאלקטרז של דון סיגל עם קלינט איסטווד, תוף הפח לפי גינתר גראס שעשה פולקר שלנדורף הגרמני, כרך למבוגרים בלבד של פול שרדר, התסריטאי של נהג מונית, שעשה סרט הממשיל את עולם הפורנו ותעשיית הסקס לגיהנום המודרני עלי אדמות וחבורת הלוחמים של וולטר היל.

וגם: לה לונה המהמם של ברטולוצ'י האיטלקי, רומן זעיר של ג'ורג' רוי היל עם לורנס אוליבייה ודיאן ליין בת ה-14. נישואיה של מריה בראון של פסבינדר, נוספרטו המרשים של וורנר הרצוג, ערפל, סרט אימה פסיכולוגי מבריק של פרנקהיימר, בריאן כוכב עליון של חבורת מונטי פייתון, מקס הזועם, הסרט הראשון וטורד המנוחה בטרילוגיה של ג'ורג' מילר, הסרט שגילה לנו את קיומו של מל גיבסון, וגם נורמה ריי, עם סאלי פילד בתור פועלת ההופכת למנהיגה פמיניסטית וגם מונרייקר – מהאהובים עלי ביותר בסדרת ג'יימס בונד. היו גם סרטי רוק. קוודרופניה לפי אופרת הרוק של THE WHO.  בית ספר לרוקנרול עם הראמונז שביים רוג'ר קורמן. סטאלקר הגאוני (לפי פיקניק בצד הדרך) של הבמאי הרוסי הנפלא אנדריי טארקובסקי.

מתוך הסרט "סטאלקר" של טארקובסקי

אני חייב להסביר. לא מדובר בנוסטלגיה.  1979 לא היתה שנה שנעים לי להתרפק עליה. לא ולא. היא היתה שנה קשה ולא פשוטה. לא היה לי כסף ולא היתה לי חברה, לא היו פינוקים ולא סקס, הייתי תלמיד רע ולא היתה לי שום תחושה שמשהו יקרה, מתישהו.

חוץ מזה, חצי מאותה השנה אמא היתה בהריון, בגיל 16 עמדתי לקבל אח.

זה לא קרה. אמא היתה חולה. עברה ניתוח. העובר מת. הבית שקע בתחושת עמימות וכאב קהה, לא דיברנו על מה שקרה ועל מה שלא קרה. אמא המשיכה לבשל מדי יום אורז פרסי ולשיר עם הרדיו, אחותי היתה בת 8, שיחקה עם בובות, רקדה בלט, ראתה טלפלא ולא ידעה מכלום, אבא עבד בשתי משרות שונות וחזר מאוחר, ואני הלכתי בבוקר לתיכון, ומשעות הצהריים הסתגרתי בחדר עם הבעיות והתקליטים שלי. היו צרות בבית הספר. ציונים רעים ואיומים בהדחה. עבדתי קצת אחר הצהריים, כדי שיהיה כסף לקנות תקליטים. כל עבודה אימצתי בברכה. שטיפת מכוניות. מכירת תמונות שמן מדלת לדלת. חלוקת ברושורים לבתים.

כשאתה בן 16, בלי כסף, בלי חברה, גר בפרברים שלא קורה בהם כלום, ועבור רוב המורים בבית הספר אתה לגמרי שקוף – התקליטים הם הנחמה, המילוט. כל עטיפה היתה שער לעולם רחוק ואחר.

התקליטים הגדולים של 1979. ארוחת בוקר באמריקה של סופרטרמפ, הראשון של ריקי לי ג'ונס ורגאטה דה בלאנק של להקת פוליס, אוף דה וול של מייקל ג'קסון וג'ו ג'קסון אני הוא האיש. כמעט כל שבועיים יצא תקליט משמעותי. פורץ דרך. חשוב בדרכו.

וכך, ב-2 ביולי, תחילת החופש הגדול של 1979, יצא לחנויות התקליט של ניל יאנג שפוצץ את ראשי כמו הכדור שפוצץ את ראשו של המספר בשיר הראשון בצד השני, פאודרפינגר. ראסט נבר סליפס. חלודה לא ישנה, שם שנלקח מספריי מונע חלודה, אבל מהווה סמל ומשל לפחד של ניל יאנג מהזמן החולף והשחיקה הגוברת. אחד האלבומים הגדולים של שנות השבעים. אלבום חלוצי. נבואי. הוקלט בהופעה חיה בסן פרנסיסקו, חציו חשמלי, חציו אקוסטי, טקסטים העוסקים בפחד מההתבגרות, האימה להיות לא רלוונטי. ניל יאנג ולהקת קרייזי הורס יצרו מפגן מושלם באי-שלמותו של רוק ופולק. והתקליט הזה זיעזע את עולמי.

ניל יאנג וקרייזי הורס. ראסט נבר סליפס

חודש אחר-כך, ב-15 באוגוסט 1979, עדיין בתוך החופש הגדול, יצא התקליט האחרון של לד זפלין. התגובות של חלק מהמבקרים היו מסוייגות, שלא לומר – מזועזעות – בשל השימוש הרב בסינתיסייזרים והגישה הפופית יותר של הרביעיה המופלאה לשירים החדשים.  רק הזמן הצליח להעניק ל"מבעד לדלת האחורית" את המעמד הראוי לו: אחד מאלבומי המופת של שנות השבעים ועוד יצירה מפוארת של אחת הלהקות הגדולות בכל הזמנים

האחרון של לד זפלין. "מבעד לדלת האחורית". אוגוסט 1979

החומה של פינק פלויד הגיע ב-30 בנובמבר 1979. בחורף. תקליט כפול. אופרת רוק. מחזמר מודרני, קברטי,  אפוס רוקי. יצירה שאפתנית גדולה שהפכה לסדרת מופעים ולסרט קולנוע בבימויו של אלן פרקר, שילוב אולטימטיבי בין ז'אנרים – פופ, דיסקו, פולק, רוק גיטרות עם אמירות נחרצות וקשות כנגד המלוכה, הצבא, החינוך ומוסד ההורות.

ובדצמבר, ב-14 בדצמבר, בדיוק שישה ימים לפני שמלאו לי 16 שנים, יצא לונדון קולינג של הקלאש – והיה זה כמו לחוות נחיתת אסטרואיד – ברור לחלוטין שאי אפשר להחזיר יותר את הזמן אחורה. לונדון קולינג. מצע פרוש עם פאנק, סקא, רגאיי, רוקבילי, גיטרות, זעם, שמאלנות אדומה, ניפוץ גיטרה, עטיפה שהיא הצדעה לאלביס פרסלי, להיט בועט, לונדון קוראת, זמן אחר, קריאה למהפכה, שאיפה לשוויון, קולם של בני מעמד הפועלים, הרובים של בריקסטון, רבולושן רוק, ג'ימי ג'אז והשיר המיתולוגי שמיק ג'ונס שר, הרצועה האחרונה, Train in Vain שהוקלטה אחרי סיום העבודה על האלבום, ולכן לא הודפסה על העטיפה. 14.12.1979. הקלאש. לונדון קולינג. לא יהיה מוגזם לומר עליו: שינה את חיי.

1979 היא השנה האחרונה בעשור שלא יחזור.

היה לי מזל להתבגר בשנים ההן ולהתפתח בשנים שבאו אחר-כך. התקליטים הצילו אותי משקיעה לבורות אפלים. מחשבות מורבידיות התפוגגו בזכות הפאנק, והרוק המתקדם, והצליל של הפרברים, והסצינה של קנטרברי, והפולק האקוסטי. היה לי מזל לקבל בשנה אחת כמות בלתי נתפסת של תקליטים משמעותיים.

אני לא מתגעגע ל-1979, אבל אני מתגעגע לתקופה שבה המשמעותי, המהותי והאיכותי גם היה בתוך המיינסטרים, במצעדי הפזמונים ברדיו, בעיתונים, בטלוויזיה.

אני זוכר היטב את 1979 ומכיר לה טובה.

קרית אונו. 1981. התאהבתי באישה נשואה

 

התאהבתי באישה נשואה.

היא היתה שלו, היא לא היתה שלי, אבל בכל זאת רציתי אותה, קצת, גם בשבילי.  שאלות מוסריות לא עלו על הפרק. לא נקיפות מצפון ולא ספקות. רציתי אותה. חלמתי עליה. כתבתי לה.  לפעמים התקשיתי להירדם כשנזכרתי בה. לעתים היתה מתיקות נמסכת בי כשחשבתי עליה.  

זו היתה 1981 וצלילים חדשים נמסכו בחיי. סינתיסייזרים. מכונות תופים. קולות אחרים. שמות חדשים. תמרונים תזמורתיים בחשכה. יו 2. תא רך. אקו והבאנימן.  פיל קולינס מג'נסיס הוציא תקליט סולו.  והאבנים המתגלגלות, סוף כל סוף, אחרי שלוש שנות ציפיה מתוחה, הוציאו תקליט חדש ומקועקע.

 

 

קיץ 1981. אחרי בחינת הבגרות האחרונה, לפני הצבא, קיץ יפהפה, בהיר, בלילות היה אפילו קריר.  בעלה היה רחוק ואני הייתי שם, איתה, שרועים על שמיכת פיקה משובצת, עם תרמוס תה, ספר שירים של עמיחי, "העץ הנדיב" של סילברסטיין, "שיני חלב" של יהונתן גפן,  וטייפ קסטות כפול שניגן לנו שירים כל הלילה, את הפסקול של אותו הלילה על הדשא של קרית אונו. שכבנו זה לצד זו, הבטנו אל על. השמיים היו הטלויזיה שלנו. ראינו כוכבים נדלקים, כבים, נופלים ושמענו את הלב פועם והולם וידענו לאן כל זה יכול להוביל. כל מילה נטענה במשמעות מיוחדת. כל שורה בתקליט של אלן פרסונס פרוג'קט היתה זיקוקי דינור.

 

 

בארבע לפנות בוקר קמנו מהדשא הלח ויצאנו להליכה לילית ברחובות הריקים של קרית אונו להרגיע את הדם הבוער, הבריכה השוממת נעולה ומסוגרת, הקן של הנוער העובד, בתים עצומי תריסים, נשמעו רק צעדים כשצעדנו בכביש המתפתל מהרצל ועד רחוב יהודה המכבי שנחתם במרכז המסחרי הישן, ועלינו על המגלשות הגבוהות והחלקנו מטה, כמו ילדים, והיא היתה יפה כמו שרק אישה כמהה ואסורה יכולה להיות, ועלינו על הנדנדות כשמכונית הלחם החלה לפרוק לחמניות, ומשם המשכנו אל גן הגיבורים, קטפנו קצת פרחים מטוללים בנטפי בוקר זוהרים, ממשיכים במסע ימינה אל רחוב וולך, שם – ברחוב וולך 24 היה הבית של המשוררת האהובה עלינו, שם גם חצינו את המרחב שבין רחוב וולך לרחוב שלמה המלך, אל השדה הגדול, בטבורו ניצב היה העץ הבודד, כדי להיעצר, כמו  מחוץ למקום ומחוץ לזמן. ולשתוק כשהבוקר עולה.

 

העץ הבודד היה מיתולוגיה מקומית.

עץ  שקמה בן 552 שנים, שנבחר וטופח על ידי החקלאי אריה קוניקוב  ושכן בלב שדה שהפריד בין קרית אונו הישנה לבין קיראון החדשה יותר. בשדה הזה הייתי מעביר שעות ארוכות בכתיבת מכתבים לחברה-לעט מחולון ולחברה-לעט מגדרה, בקריאת ספרים ובסתם התבוננות בטבע, בימים שבהם ברחתי מבית הספר ולא רציתי שאף אחד ימצא אותי.

העץ הבודד היה אתר מבוקש על-ידי זוגות אוהבים ואובייקט נחשק לצילום סרטי חובבים בסופר 8. שם גם הייתי יושב עם יונה וולך, מורתי הרוחנית, כשלא התחשק לה להישאר בבית. עץ השקמה הבודד  נפגע אנושות לפני 10 שנים, כשחבורת צעירים הבעירה מתחתיו מדורת ל"ג בעומר. בדיוק ביום הולדתי ה-39, ליל ה-20 בדצמבר 2002, העץ הבודד קרס סופית בשל סופת גשם וברד ושרידיו נעקרו.  כיום נמצא במקום בו היה העץ הבודד "פארק רייספלד".  

היו אלה ימים של בדידות ותמימות. יופי ועצבות.

כמה פעמים הלכנו ושוחחנו, דיברנו והלכנו. אישה נשואה יפה ומטריפה, ואני שלא ידעתי את נפשי מרוב ערגה. הלכנו כי לא היה לאן להוליך את התשוקה.

הלכנו, לפעמים, להתנדנד עד השקיעה במרכז דרכטן, ולפעמים כדי לטפס אל הגבעה, אל מגדל המים. אותו מגדל מיתולוגי תוכנן בידי אדריכל ידוע, משה קופמן שמו, בשנה שבה נולדתי. 1963. המגדל השקיף על גני תקוה, על קרית אונו ועל תחנת הדלק "פז" שהיתה למרגלותיו.  הצעתו של קופמן למבנה ייחודי זה של מגדל המים בעל 16 צלעות זכתה בתחרות במקום הראשון.

 

צילום: משה רימר. מתוך הבלוג טיול בעיר

 

הגיע הסתיו, הגיע גם החורף. התגייסתי לצבא. בעלה חזר ממרחקים והיא היתה שלו ובשבילו. והטירונות הסתיימה ולא ראיתי אותה הרבה זמן.

בקפיצה נחשונית בזמן, באופן תמוה ולא מוסבר, שמעתי קול מוכר בחנות תקליטים באירופה. מישהי חיפשה בקול רך ומתוק את תקליט ההופעה של סיימון וגרפונקל. קול מן העבר. תקליט מאותה שנה נפלאה. 1981.  הסתובבתי ושם היא עמדה. מבוגרת מעט יותר, יפה הרבה יותר. מחייכת. כמו תמיד. מחייכת. אישה. חייכתי גם אני. הבחור הצעיר אמר באנגלית רכה, הנה, גבירתי, הנה התקליט שרצית.

היא לקחה אותו ממנו, בלי להביט בו, מילמלה תודה, נעצה בי עיניים. לא אמרה מילה. "בואי, מותק, נשלם ונלך", בעלה אמר ואחז בידה. לא ראה אותי. הוא מעולם לא ראה ולא ידע.

הם שילמו ויצאו נעלמו אל תוך ערב אירופאי חמים, עמוק. מתוק.

הו, מלנכוליה

קסם ואובדן.

הדר וחורבן.

יופי ועצבות.

את כל זה אפשר לומר על "מלנכוליה". אפשר גם לומר זאת בפשטות: מלנכוליה הוא סרט מדהים, ובחלקיו הרבים אף עוצר נשימה. הפתיחה שלו והסיום שלו הם סיקוונסים מושלמים של קולנוען בשיאו, וירטואוז מפעים. מלנכוליה הוא סרט אפוקליפטי. הוא אפוף לכל אורכו באווירת סוף העולם. ככזה, הוא נע בין חזון יוחנן מהברית החדשה לבין "על החוף" של נוויל שוט, ומצטט על הדרך גם יצירות רבות אחרות של ברגמן השבדי, קובריק האמריקאי וטארקובסקי הרוסי – כשמוזיקלית הוא עטוף ביצירותיו של המלחין הגרמני ריכרד ואגנר.  "מלנכוליה" הוא סרט אופראי במהותו. טרגי, מפואר ומסעיר – מכה את כל החושים ועובד בשני המישורים, השכלי והרגשי כמו אריה גדולה.

וַיִּפֹּל מִן־הַשָּׁמַיִם כּוֹכָב גָּדוֹל בֹּעֵר כַּלַּפִּיד וַיִּפֹּל עַל־שְׁלִישִׁית הַנְּהָרוֹת וְעַל־מַעְיְנוֹת הַמָּיִם׃
וְשֵׁם הַכּוֹכָב נִקְרָא לַעֲנָה וַתְּהִי שְׁלִישִׁית הַמַּיִם לְלַעֲנָה וְרַבִּים מִבְּנֵי אָדָם מֵתוּ

חזון יוחנן, פרק ח בספר ההתגלות

בברית החדשה זהו הַכּוֹכָב לַעֲנָה ואילו אצל פון-טרייר נקרא הַכּוֹכָב מלנכוליה שמאיים להתנגש בכדור הארץ ולהשמידו.

צדק יאיר רוה שכתב ש"פון טרייר יעשה הכל כדי שנשנא אותו. והאמת, זה עובד לו".  ואני, אחרי שהחלטתי שמדובר ביוצר הנתעב ביותר עלי אדמות, קולנוען גאון אך אדם לקוי מבחינה מוסרית ונפשית, לארס פון טרייר החזיר אותי אליו. "מלנכוליה" הוא לא רק סרטו המרשים ביותר, לטעמי, הוא גם מרגש – ו"מרגש" היא לא מילה שניתן להסמיך לשמו של הבמאי הדני, מכיוון שבסרטיו עד כה לארס פון טרייר הוכיח שהוא נוצרי טוב – כלומר רע – באופן שבו התעלל בדמויותיו.

"אָז לָקַח פִּילָטוֹס אֶת יֵשׁוּ וַיְיַסְּרֵהוּ בַּשּׁוֹטִים, וַיְשָׂרֲגוּ אַנְשֵׁי הַצָּבָא עֲטֶרֶת קֹצִים וַיָּשִׁימוּ עַל רֹאשׁוֹ וַיַּעֲטֻהוּ לְבוּשׁ אַרְגָּמָן. וַיֹּאמְרוּ: 'שָׁלוֹם לְךָ מֶלֶך הַיְּהוּדִים', וַיַּכֻּהוּ עַל הַלֶּחִי…וְהֵם זָעֲקוּ: "צְלֹב אֹתוֹ!"… אָז מְסָרוֹ אֲלֵיהֶם לְהִצָּלֵב וַיִּקְחוּ אֶת יֵשׁוּ וַיּוֹלִיכֻהוּ, וַיִּשָּׂא אֶת צְלָבוֹ וַיֵּצֵא אֶל הַמָּקוֹם" (הבשורה עפ"י יוחנן פרק י"ט)

אפשר לומר שפון טרייר שונא נשים (מיזוגן) אך לטעמי הוא שונא (א)נשים (מיזנתרופ) ושבוי בתפיסה שהייסורים הם תכלית והייסורים הם גאולה. פון טרייר, גם ב"לשבור את הגלים" המרתיע וגם ב"דוגוויל" המקומם, טורח להלל את ההקרבה שבאהבה, שאותה ניתן ליישם אך ורק באמצעות איחוד האוהבים על ידי המוות. התפיסה הפאשיסטית אודות "המוות המטהר" מופיעה שוב ושוב בסרטיו. פון טרייר מקדש את היסורים ואת המוות. שנאת החיים שלו מופיעה ב"מלנכוליה" בשיחה שבין שתי האחיות, ג'סטין וקלייר, שיחה על סוף העולם. ג'סטין מסבירה לקלייר ש"אנחנו לבד, תמיד היינו לבד, תמיד נהיה לבד, ונמות לבד, והמוות הוא לא נחמד". היא מקבלת את קץ העולם הקרב ובא בשלווה יחסית, מכיוון שלדעתה "העולם רע ונורא ואין שום הפסד באובדנו הצפוי".

 

אבל מלנכוליה הוא סרט שונה. אפשר – וכדאי – לקרוא את שכתבו עליו המבקרים המקצועיים (ראו לינקים למטה). גם אלה שאהבו וגם אלה שלא נאלצו להודות שמדובר במפגן קולנועי מרשים ונדיר. מלנכוליה הוא סרט מדע בדיוני שהוא גם ביקורת על הבורגנות ומנהגיה המזויפים וגם משל על יחסים בין אנשים, בין גברים ונשים – והפעם, במפתיע, הגברים מוצגים באופן ביקורתי ונלעג, ואילו שתי הנשים הן החזקות והאמיצות, למרות ששתיהן גם יחד סובלות מדיכאון/מלנכוליה.

קירסטן דאנסט ב"מלנכוליה"

מלנכוליה דורש שתי צפיות, לפחות, כדי להתפענח – והוא גם מתכתב עם יצירות רבות וזה חלק מקסמו הרב. מלנכוליה הוא בפירוש סרט שעומד על כתפי ענקים.

בראש ובראשונה, קטע הפתיחה המהמם, שכל כולו הצדעה לסטנלי קובריק ו"אודיסאה 2001" שלו.  "מלנכוליה" נפתח באוברטורה אופראית שאורכה שמונה דקות תמימות, שבהן מושמעת הפתיחה ל"טריסטן ואיזולדה" של ואגנר. סרטו של קובריק נסגר עם ריכרד שטראוס.  פון טרייר גם מושפע פה מסרט אחר של קובריק, "הניצוץ" – שגם בו (כמו ב"מלנכוליה") הגיבורים לכודים בתוך בית, אי שם בשלג, והם נטולי כוח לשנות את גורלם – כשאב המשפחה משתגע והולך.

ההתייחסות התרבותית החשובה השניה היא כמובן "סולאריס", הספר הגאוני של סופר המד"ב הפולני סטניסלב לם וגם הסרט של אנדריי טארקובסקי שנעשה לפיו.  סולאריס, הכוכב שהוא אוקיינוס: כוכב לכת שכל כולו מים, אבל הוא גם יצור אורגני, שמגיב לגירויים, כעין מוח ענק והוא משפיע נפשית על החוקרים שמנסים לפענח אותו. בחללית שלהם דמויות מופיעות ונעלמות, מישהו משתגע, אחר מתאבד. וכך בדיוק משפיע מלנכוליה, הכוכב (הכחול לגמרי, כמו סולאריס) שמתקרב במהירות לכדור הארץ, על גיבורי הסרט. הם מאבדים את אחיזתם במציאות ככל שהכוכב מלנכוליה מתקרב לכדור הארץ. פון טרייר מתייחס גם לסרט אחר של טארקובסקי, "הקורבן", שעלילתו גם מתרחשת על שפת ים, במקום נידח, עם קומץ גיבורים שמתחרפנים והולכים כתוצאה מדיווחים שהם שומעים על סוף העולם הקרב ובא. גם "מלנכוליה", כמו "הקורבן", צולם בשבדיה.

ואם שבדיה, אז הנה ההשראה וההשפעה הנוספת. אינגמר ברגמן. השיחות בין שתי האחיות, ג'סטין (קירסטן דאנסט) וקלייר (שרלוט גינסבורג) מזכירות את "פרסונה", "שתיקה" ו"בושה" של ברגמן. ההמתנה לסוף העולם, שיבוא אם הכוכב מלנכוליה אכן יתנגש בכדור הארץ ויפוצץ אותו לרסיסים, מזכירה את הסרטים הקתולים המוקדמים של ברגמן, ובראשם "החותם השביעי" ו"מבעד לזכוכית האפלה". גם ב"מלנכוליה" כמו אצל ברגמן נערכים טקסים שונים וחמורים, טקסים של מחול שלפני המוות.

עוד קריאה

יאיר רוה – "מלנכוליה", ביקורת (פנאי פלוס)

אורי קליין – מלנכוליה – חוויה מנותקת וקרה (הארץ)

ארז דבורה "מלנכוליה": לארס פון טרייר על הגג (ווינט)

מאיר שניצר "סוף העולם הוא אורגזמה" (מעריב)

מה מעיק על פורטנוי מאת פיליפ רות

כשאני חושב על מה מעיק על פורטנוי אני נזכר מיד במדף הגבוה, הבודד, רחוק מעל ראשי, בדירה הזעירה ברחוב הדקל 3, בחולון.  המדף הזה היה רחוק מהישג ידי.  כשהייתי לבד בבית, הייתי גורר את השולחן,  ואז שם על השולחן את הכסא, ואז מטפס אל על, ומחטט בהתרגשות בספרים שנמצאו על אותו מדף גבוה ורחוק. היו שם, בין היתר, אוטובוס התשוקות של סטיינבק,  בצהרי לילה של אורי אורן, מאהבה של ליידי צ'טרלי מאת ד.ה. לורנס,  כל מה שרצית לדעת על המין ולא העזת לשאול המיתולוגי של ד"ר דייויד רובין וגם מה מעיק על פורטנוי של פיליפ רות.  אלה היו הספרים שהרחיקו ממני, לכאורה, ולכן הקפדתי לקרוא את כולם, כשההורים היו בעבודה. הייתי בן תשע.

 

"הספר המצחיק ביותר שנכתב מעולם על סקס", נכתב בעיתון האנגלי גרדיאן. אבל כשקראתי את מה מעיק על פורטנוי הוא לא הצחיק אותי.  להיפך. הוא היה בעיני רציני עד אימה. הנער המתבגר אלכסנדר פורטנוי מאונן עם נתח של כבד באמבטיה, מתחרמן מהחזייה של אחותו חנה ורוצה באופן כללי לזיין בלי חשבון כמה שיותר נשים לא נתפס בעיני כדמות קומית בכלל. אבל אני מזכיר: הייתי בן 9 כשקראתי אותו.  אחר-כך, באוניברסיטה, בגיל 23, קראתי אותו שוב. חייכתי, מדי פעם, ובעיקר נתפסתי בהערצה למחבר פיליפ רות.  והנה, השבוע הפעם השלישית, כבר לא בתרגום ההוא של חיים גליקשטיין, אלא במודרני יותר, של אסף גברון.

 

"מה מעיק על פורטנוי" היה הרומאן השלישי של פיליפ רות. הוא היה בן 36 כשהספר יצא לאור, והפך בן-לילה מאחד הסופרים היהודים המעניינים באמריקה לאייקון סקס-ספרותי. בשנים שאחרי פרסום הספר רות הפך מיהודי נעבעך מניוארק, לגבר אטרקטיבי, ל"רב-שגל" ו"זיין מוטרף", כדבריו בראיון לעיתון הבריטי. הוא התגרש מאשתו, התחתן עם השחקנית קלייר בלום, התגרש גם ממנה, התחתן שוב, ובין לבין עשה סקס. המון סקס.

 

"מה מעיק על פורטנוי" הוא מקרה מבחן מצוין ליחס השונה והמורכב שיש לנו לסקס. הוא עיצבן רבים, חירמן רבים עוד יותר, הצחיק אחרים, ובכלל שכחו שהוא מנציח משהו חשוב מאוד – את הרוח האנרכיסטית, הפראית והמשוחררת-מינית של שנות ה-60. פיליפ רות, שגדל והתבגר דווקא בשנות הארבעים והחמישים, שייך לדור האחרון של ילדים אמריקאים מנומסים ומחונכים שהאמין במוסד המשפחה, בורגנות ומוסרנות, עד שבא דור הביט, הג'אז וילדי הפרחים, וכל העולם המסודר התנפץ לרסיסים, בזכות גלולה למניעת הריון, סמים פסיכדליים וגיטרות חשמליות שגרמו לאנשים ללכת בעקבות היצר ולמצות כל תאווה קדמונית לגבר, לאישה, לפעמים לשניהם ולעיתים גם באורגיות קבוצתיות.

 

כמו משפחות יהודיות רבות, שהיגרו ממזרח אירופה לארה"ב, גם במשפחת רות היו היחסים קרובים, אוהבים, חמים וסוערים. אביו, הרמן, עבד בחברת הביטוח מטרופוליטן לייף וטיפס לדרגת מנהל אזורי. הם חיו בקהילה היהודית הגדולה של ניוארק, עיירת תעשייה משגשגת. "גדלתי בשכונה יהודית", אומר רות, "אבל מעולם לא ראיתי כיפה, זקן או פיאות". המטרה של פיליפ היתה להיות ולחיות כמו "שם", מחוץ לקהילה היהודית, השמרנית. ליהנות עד כמה שאפשר מתאוות הבשרים ותענוגות הסקס. בלי רגשי אשם ובלי עכבות.

 

וכזה הוא גם גיבור ספרו, אלכסנדר פורטנוי, צעיר יהודי באמריקה של שנות השישים, טיפוס מיוסר שניסה והצליח להיות ילד טוב ואוהב של אמא ואבא, להצטיין בלימודים ולהתקדם בחיים (עד שתפס ג'וב נהדר בעיריית ניו יורק),  אבל בו-זמנית הוא נלחם ביצרים הבוערים שלו. פורטנוי הוא גבר בוער, אחוז חרדות ורדוף רגשי אשמה על חרמנותו. הבעיה של פורטנוי היא אובססיה לסקס – כל סקס.  ארבעים שנה לפני באני מונרו של ניק קייב, היה שם אלכסנדר פורטנוי, שכל צעד ומחשבה שלו מתחילים, ממשיכים ונגמרים בתשוקה לסקס. בגיל 33, אחרי ביקור טראומטי במדינת ישראל ("הֵי, כאן אנחנו הוואספּים!"), הוא משתרע על ספת הפסיכיאטר ומתוודה, מספר "הכול" בניסיון לגלות את שורש ה"מחלה". האמנם מחלה? או שפיליפ רות הצליח לחזות ולנבא תהליך חברתי-מיני שיעבור על אמריקה בשנים שאחרי?

 

"מה מעיק על פורטנוי" עורר מחלוקת עזה כשהתפרסם לראשונה ב-1969, ומאז כבר נמכר ביותר משבעה מיליון עותקים בעולם והבמאי ארנסט להמן גם הפך אותו לסרט ב-1972. הוא תורגם לעברית פעמיים. ב-1970 בידי חיים גליקשטיין (הוצאת שוקן) ותרגום חדש של אסף גברון ("כנרת זמורה") במלאת ליצירה 40 שנה. 

 

פיליפ רות נחשב לאחד הסופרים האמריקאים החשובים. ב-2002 הוענק לו הפרס היוקרתי ביותר של האקדמיה האמריקנית לאמנות ולספרות, שהוענקה בעבר לוויליאם פוקנר ולסול בלו. ב-2005 היה פיליפ רות לסופר האמריקני החי השלישי שהוחלט כי כתביו יראו אור במהדורה מקפת וייחודית מטעם הספריה האמריקאית. הוא היה מועמד השנה לפרס נובל לספרות. במילים אחרות: מי שיקרא עכשיו לראשונה את "מה מעיק על פורטנוי" כבר לא ייאלץ להתלבט בשאלות כמו "מי זה הפיליפ רות הזה" או האם מדובר ב"פורנוגרפיה או ספרות", אלא סתם לקרוא ולהחליט אם הוא אוהב את זה או לא.

הג'ינג'רמן מאת ג'.פ. דונליווי

"למה רצית שאעשה לך את זה מאחור?"

"הו, מר דנג'רפילד, מאחור זה חטא כל-כך הרבה יותר קטן".

(הג'ינג'רמן, עמ' 204)

הספר רב הקסם הזה יצא, לראשונה, בשנת 1955. סיפורו של סבסטיאן דנג'רפילד, אמריקאי, חייל מארינס ומשוחרר מהצבא, שנסע אחרי מלחמת העולם השניה ללמוד בטריניטי קולג' בדאבלין. דנג'רפילד, "הג'ינג'רמן", הוא גבר פרוע. הוא מתעמר באשתו האנגליה מאריון, שותה אלכוהול בלי חשבון, מתעורר במיטות זרות, חורש את העיר בימים ובלילות, חרמן בלתי נלאה, חכם, נדיב, רומנטיקן המתרפק על נעוריו האבודים, ילדותי, מניאק ובעל קסם אישי.

כמו הנרי מילר, גם ג'יי. פ. דונליווי היה מוחרם וצונזר בזמן אמת. אף הוצאת ספרים לא הסכימה להדפיס את היצירה של הסופר הצעיר (שהיה אז בן 27 בלבד). והוא הואשם בפורנוגרפיה, בהשחתת מידות, באי-מוסריות, בפגיעה בדת הנוצרית, ועוד כהנה וכהנה. כמו במקרה של מילר, גם את דונליווי גאלו הצרפתים מאלמוניות גמורה. הוצאת אולימפיה פרס הפאריזאית החליטה לאמץ אותו והוציאה גרסה מלאה של הג'ינג'רמן, ללא התערבות, קיצורים והשמטות. כמו שזה. ועלילותיו של הג'ינג'רמן בעיר הגדולה דאבלין מתובלות, מדי פעם, בשיר. כמו זה, למשל:

"למרי מאלוני ישבן נהדר

תפוח-חטא מתוק ועדין

תנו לי ת'תחת הזה, המפואר

ובקבוק מלא של ג'ין".

קונסטאנס, מאריון, מרי, לילי, גברת פרוסט. הג'ינג'רמן מפשיט את כולן ועושה בהן מעשים. לטענתו של דונליווי בספר, האיריות הן נשים תאוותניות במיוחד וכל הארץ הזאת, אירלנד, היא שטופת זימה. "ביחוד מושכים המעצורים הקאתולים שלהן", הוא אמר בראיון לאייל מגד ועלי מוהר – שנסעו אל הארץ הירוקה, לפגוש את מחבר הג'ינג'רמן והאישה שאהבה בתי שימוש נקיים.

הראיון התפרסם במוסף חדשות ב-1987. אייל מגד ועלי מוהר נסעו יחד לאירלנד, לפגוש את דונליווי באחוזתו ושמעו ממנו דברים כמו:

"האיריות מתייחסות למשגל כדבר הנוגד את האמונה הנוצרית, ולכן הן מסובבות ביתר קלות את עכוזן כלפיו, בשעת מבחן. מאחור זה לא חטא".

מגד אמר לדונליווי : "נשים רבות לא סובלות את הג'ינג'רמן".

דונליווי אמר שהוא יודע. "נשים יכולות להנות מהספר שלי רק כשהן מגיעות לגיל 35. לפני כן הן נרתעות ממנו, כי הוא מראה להן באותות ובמופתים איך חייהן עלולים להיראות". לדעתו של הסופר, "הג'ינג'רמן" פשוט מנפץ לרסיסים את חלום הנישואין שיש לנשים צעירות בלתי מנוסות. הן חשות שהספר של דונליווי עושה מהן חוכא ואיטלולא.

הג'ינג'רמן מגחיך את האיריים ואת ארצם ומנהגיהם, אמונותיהם הדתיות והליכותיהם, אבל ברור לגמרי שהוא אוהב את אירלנד אהבת אמת. אהבת נפש. "זה מה שאני אוהב באירלנד, שהאנשים כאן לא מתביישים במה שהם שונאים" (עמ' 36). ואנשים שקוראים את הג'ינג'רמן רוצים להגיע לאירלנד. דונליווי מפליא לתאר את הרחובות הריקים והפאבים המלאים, את טריניטי קולג' והסטודנטים (בעיקר הסטודנטיות) והדשא הירוק הנשפך אל הסלעים התלולים, אל נחשולי הים הרחק למטה ובחצרות הבתים. את ריחות הבירה ורצועות החזיר המעושן על הגריל, את שורת בקבוקי הוויסקי, המוזיקה האירית והשירים העממיים:

מאיפה הגיעה אמך לכאן

עם שיער לבן כשלג

וזוג השדיים הכי גדולים

שאי פעם נראו בעולם

הג'ינג'רמן, שתורגם להפליא, באופן וירטואוזי ממש, בידי אייל מגד, יצא בעברית רק בשנת 1987 (בהוצאת זמורה ביתן). קראתי אותו בין השיעורים באוניברסיטה, בנסיעות באוטובוסים, במשמרות הלילה שעשיתי בארכיון "מעריב". הצלחתי להזדהות איתו לחלוטין, כרבים לפניי, מפני שגם ישראל כאירלנד נתונה בין הדת לבין המציאות, בין שמרנות קיצונית לבין מחשופים נדיבים. "גם בארץ פוריטנית כמו זו יש הרבה מה לראות כשמדובר בבשר חשוף" (עמוד 76).

דנג'רפילד מאמין שהחיים הם הישרדות מרגשת, והסקס הוא נחמה נפלאה. "זהו לילה כל כך ארוך ונעים, אני מקווה שאוכל לזכור אותו בעיתות מצוקה. אצבעותיה העדינות, בחורה מלאת מתיקות, בודדה ולחה ונעה מעלי שוב ושוב, שוכן לבטח בחיקה ובין ירכיה, ראשי נודד, צובט ומדגדג, שערות מסתלסלות וריחות מוצפנים ותאוות בשרים וטעם מלח כמו בשחיה".

דנג'רפילד הג'ינג'רמן דוהר על כביש חייו ואת מתיקות השכחה הגואלת הוא מוצא במיטות שונות. "ואז חדל לשמוע את קול המיצמוץ של פיה וחש לרגע בכאב כששיניה צבטו ופעימות איבר הזכרות שלו הפולט את הנוזל המפרה אל גרונה, חוסם את קולה הרך ונוטף מצליליה ששרו את מנגינתו של לבה הבודד. שיערה היה פזור בקווצות נקיות על גופו ולמשך הרגע הדומם הבא הוא היה האדם השפוי ביותר בעולם".

הג'ינג'רמן הוא ספר נטול מעצורים. דונליווי, סופר גאון, מצליח לתאר את אחת הדמויות המגונות ומעוררות הקנאה בספרות המודרנית, אדם שבתוכו יש ללא הרף תמהיל של רעב פיזי לאוכל טוב, לסקס ולגאולה רוחנית. והספר הנפלא הזה, מסתיים במילים:

אלוהים

רחם על הפרא

ג'ינג'רמן