משהו ללבוש

גרי קופר

"אפשר להיראות טוב מבלי לדעת להתלבש", היא אמרה.

כן, הנהנתי.

אבל נתחיל מהמסקנה הכואבת: כשאתה נראה כמו ג'ורג' קלוני או ריאן גוסלינג אתה יכול להסתובב עם פרצוף לא מגולח, סנדלי אצבע ומכנסי שבע שמיניות והעולם יתעלף.

אבל מה לגבי אנשים רגילים, סבירים?  האם אפשר להיראות נפלא, מבלי לדעת להתלבש?

כל מה שרציתי מגיל צעיר היה להיות כמו אחד המודלים שלי. המפרי בוגרט, קלינט איסטווד, גרי קופר, מרצ'לו מאסטרויאני. אז חיפשתי דרכים אל הגרדרובה המנצחת. זה היה יקר, זה היה מאיכות מצוינת ולפי חוקי הטרנד, אבל לא נראיתי טוב. הלכתי לראות אם אפשר להשאיל לוק-של-אחרים. התברר לי שלא. בכל פעם הרגשתי כמו דג בחליפת ארמאני. או יותר גרוע: כמו פדופיל בקסקט של RZA

למדתי על בשרי, תרתי משמע, שבגדים – גם אם הם עולים כמו מכונית יד שניה – וגם אם הם נראים מיליון דולר על דוגמן-קוביות-הבטן במגזין או על המנקין האנורקטי בחלון הראווה לא בהכרח ייראו טוב עלי. חסר היה לי את אותו תבלין חמקמק, איזו אישיות גברית מנומקת שתאפשר לבגדים להתחבר לבחור. במלים פשוטות:  כל חיי חיפשתי את הלוק שלי , את האלמנט שיוציא את הבועז שבפנים, ולא הצלחתי למצוא. אז מה עשיתי? הלכת לעשות שופינג בין כל מיני סוגי גבריות.

קודם שדדתי את המלתחות של הרוקרים. אפשר להגיד על פרינס שהוא נראה כמו גמד טבול בשיערות ערווה, אבל הבן-אדם היה כובש-סדרתי של מושאי-תשוקה. אפשר לתהות לגבי בריאן פרי והחליפות האלה, שמזכירות סוכן ביטוח משעמם בסיטי של לונדון, אבל על כל עטיפות התקליטים של "רוקסי מיוזיק" היו נערות פלייבוי מהחלומות. פרי טעם את כולן. דייויד בואי נראה כל שנות השבעים כמו מלכת דראג פיליפינית. מיק ג'אגר היה מאותגר אורכית עם שפתיים רטובות ומנופחות של זונה קובנית. אז מה?  

רוקרים יודעים משהו שאני לא יודע, אוקיי? אחרי הכל הרוקר הוא זכר האלפא הגדול ביותר של המאה העשרים , שולטן סווינג שההרמון שלו הוא איצטדיון, שמסוגל להיראות גברי אפילו במכסחי המפשעה האולטימטיביים –  מכנסי העור, וגם אם הוא מגיע, כשהוא נמתח היטב למטר שישים ותשע סנטימטר. רוק הוא אבקת קסם , הילה מכשפת ההופכת את החננה של השכונה לפצצת-סקס מתקתקת ומלאת סטייל.

הארכתי שיער כמו דייויד גילמור מפינק פלויד (אבל – איך לומר זאת בעדינות? – לא נראיתי כמו אחיו הצעיר), וקרעתי ג'ינס כמו ג'וני ליידון מסקס פיסטולס ונראיתי כמו פאנקיסט צעצוע, ילד אוויל שקורע בבשרו של ג'ינס טוב ותוקע סיכות ביטחון בחולצה כדי להיראות מגניב. נראיתי חרא. לא.  זה לא היה רעיון מוצלח לחקות את ג'ו סטראמר אבל ישועה לא נמצאה גם בחולצות הסגולות כמו מוריסי. זה היה עגום כי נראיתי כפקיד מס היוצא לחפש פורקן זול אצל נער בגן.

בגלל ברוס ספרינגסטין ניסיתי בנדנה אדומה. הבחורה אמרה בסוף הערב שהיה לה נחמד, למרות ש… – הממממממ… – אם אני רוצה שיהיה דייט שני, שאתרום את הבנדנה לאיזה קוסם בר-מצוות.

מכיוון שיש לי את הגנים האזאריים-אפגניים של אבא וסבא שלי, ולא את אלה של קארי גרנט, בגיל 30 איתרתי שצפויה כאן קרחת, חשבתי שאולי אלך בעקבות בוב דילן ואתחמש לי בכובעים נאים. קניתי שניים-שלושה, אחד קסקט של ראפרים, אחד עשוי לבד גס של ג'וני קאש. "לא, לא מתאים לך כובע", פסק צוות השופטים, שהורכב משופטות נחושות.

 "מה זה הכובע הזה??" הזדעזעה אשתי פעם. "תוריד אותו מיד".

 בגלל דייויד ביירן מטוקינג הדס קניתי מכנסי פנסים אפורים, עם פס מגוהץ למשעי, וז'אקט תואם עם חולצת כפתורים לבנה, בול כמו השער של "מלודי מייקר". "הנה חתן הבר מצוה", התמוטט שי מצחוק, מול החליפה האפורה המבויישת. "עכשיו רק נשאר לנו להזמין מקום בבלינצ'ס של שושנה".

נסיונות כואבים מותירים מזכרות תלויות בארון.  24 עניבות מסנוורות ביופיין, למשל, כלא שהן על תקן "לראותן בלבד". אדם כמוני לא יכול להסתובב עם עניבה וחולצה מחוייטת מבלי להיראות כמו הדוד הפרסי בחתונה של בת הדודה מחולון באולמי המוצץ.

איבוד הבתולים הגרדרובי שלי אירע בלונדון, עם האישה הראשונה. היא היתה מישהי שראתה עולם. היא ריתקה אותי בסיפורים על החיים בסינגפור, בניו יורק, בפאריז. בגיל 22 היא ידעה הכל. ככה חשבתי אז, לפחות, ואני הייתי פרחח לטנטי. הגענו ללונדון והיא לקחה אותי לשיחת "בגדיך  – לאן".

זה לא יכול להמשיך ככה, היא אמרה.

מה? נבהלתי.

להתלבש ככה, היא אמרה בחוסר סבלנות. זה לא לענין. אין לך את זה.

אני משתדל, אמרתי בקול ענות חלושה.

להשתדל זה יפה, אבל זה לא מספיק. היא קבעה. אתה פשוט חסר כשרון. אין לך מושג בבגדים.

שתקתי בבושה.

אתה צריך עזרה.

המשכתי לנעוץ מבטים בנעליים השחורות, שנראו לי לפתע מסורבלות ומכוערות.

אני לא מתכוונת לפגוע בך, אתה יודע את זה, אבל זה לא ייתכן להמשיך ולהסתובב ככה בעולם.

הפקדתי את עצמי בידיה הבוטחות.

"כשלמישהו אין שמץ של מושג ואין לו טעם, הוא צריך להתחיל מהבסיס", היא אמרה. "זה כמו מישהו שלא מבין כלום במוזיקה. תן לו קודם כל באך, בטהובן, ביטלס, לד זפלין ומיילס דייויס, ואחר כך תמשיך הלאה".

יצאתי מסיבוב השופינג איתה עם 3 ג'ינסים ליוויס 501 משופשף, 2 חולצות לבנות גרי קופר סטייל, זוג מגפיים קצרים תוצרת איטליה בצבע שחור,שגם קלינט איסטווד היה יורה בשבילם, וחמש חולצות T שחורות. תואמות. חלקות. מרלון ברנדו סטייל. זו המלתחה שלך, היא אמרה.

בבית, בערב, ראיתי אותה אורזת בשקית זבל את חולצותיי הישנות, כל הטי שירט הצבעוניות עם הכיתובים ואת נעלי ההתעמלות המהוהות, שחשבתי להו-כה-מגניבות. הכל הלך לפח.

זה הכל? תמהתי.

כן, היא אמרה. תתחיל בזה. אחר-כך נמשיך.

כל יום? ללבוש ג'ינס וטריקו שחורה?

בדיוק. היא אמרה. תתאמן בלהיראות נורמלי.

התאמנתי יפה. "סוף סוף אתה נראה כמו גבר, לא כמו תיכוניסט דביל", אמרה לי ידידה טובה כשחזרתי ארצה. "אנגליה עשתה לך טוב".

גבר גבר. המפרי בוגרט

חלפה שנה, האשה הראשונה עזבה לניו יורק, התחתנתי עם אשה אחרת – וגם היא שמרה עלי ממחוזות הזוועה שנמשכתי אליהם. כששלחתי ידי פעם למשש עניבה עם הדפסים של וולט דיסני – בחיי (היתה תקופה כזו בעולם, תשאלו את פליטי-ניצולי בועת ההייטק משנות התשעים) – היא נעצה בי מבט מקפיא.  "גבר, התחתנתי עם גבר", היא אמרה, "לא עם ליצן פופ מהחלל החיצון".

כל מיני טרנדים באו והלכו, אבל אני נשארתי צמוד לתכנת הבייסיק של הלבוש כמו חייל מארינס לתכנית האימונים שלו. אז בחורף – גולף שחור ומעיל עור, ג'ינס ומגפיים. זה היה קל להבין. ז'קט ג'ינס היה מקובל עליה. גם מעיל גשם ארוך שחור נוסח שדרות החלומות השבורים של ג'יימס דין עבר את האודישן. "אל תנסה להיות יצירתי", היא אמרה. "לך על בטוח. עזוב את הרוקרים. תחפש בקולנוע".

הטאץ' האיטלקי. מרצ'לו מאסטרויאני

זו היתה הארה, שצרה צרורה בצדה. סגידתי להמפרי בוגרט, גרי קופר ורוג'ר מור לא יכולה להתבטא בלבוש בתוך מרחץ הזיעה המזרח תיכוני הזה. הרצון העז לגונן, להציל, להקסים בשרמנטיות לא יכול להתממש כאן בלי להסתובב בחליפות באמצע אוגוסט ולהראות, מקסימום, כמו כומר-קברן במיסיסיפי.  

 מצד שני, סוף סוף הבנתי מי אני באמת. לא בראד פיט  ושלל נערי הפוסטר החדשים. אני גבר ישן. לא קול, לא פרש ולא טרנדי. גבר ישן, שתובע את זכותו לתרפיית-טקסטיל, שעומד על זכותו לחלום להיות מה שהוא לא. מה יש. רק לנשים מותר?

וזה אני. פברואר 2010. צילום: אילן בשור


Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Vered Navon  On 01/29/2012 at 6:32

    איזה פוסט מקסים ומחויך, כתוב ביד אמן. עושה לי חשק לכתוב.
    טוב, כשמדובר בזמרים וגם בשדרני רדיו, לא חשוב מה אתה לובש, הקול והמימיקה עושים את הסקס אפיל… 🙂

  • קובי קורן  On 01/29/2012 at 6:55

    מקסים , לבשתי חיוך הבוקר … 🙂

  • שרון רז  On 01/29/2012 at 8:04

    צחקתי את עצמי לדעת, זה היה פוסט שכתוב משעשע במיוחד, בועז, וזה שאתה יודע גם לצחוק על עצמך, גם אם בדיעבד ובמבט לאחור, זה נהדר, פוסט כייפי לאללה. נהניתי.

  • מבריק….אומנם יוצא שלהתלבש לא היה הצד החזק שלך..אבל להלביש את סיפורך במילים משעשעות..מילים חדשות …מילים של רטרו…מילים דיבוריות..מילים סיפוריות.. מילים חושניות..ובעיקר מילים שמעוררות בנו את הזיכרון ונוגעות בחוויות מקבילות של חיינו -זו גאוניותך הנשגבת.
    אז כל עוד אתה כותב כך ,לא נורא אם מתפלק לך לפעמים על הגולף האגדי השחור גם בנדנה אדומה של ברוס ספרינגסטין משולבת בכובע של גו'ני קאש.

  • לואי לואי  On 01/29/2012 at 8:58

    הלוק הנוכחי מנצח בכל החזיתות. בנקודות, לא בנוק אאוט, אבל הכי טוב ככה: עובר גם בפרמיירה שיקית, בישיבת הבוקר בחברת הייטק, בערב משוררים צעירים והכי חשוב – בכל ג'ורת רוקנרול שמכבדת את עצמה. רק החיוך שבע רצון מדי, אבל גם זה יעבור. לך על זה.

  • הולי גולייטלי  On 01/29/2012 at 9:04

    אני הייתי הולכת על מראה לאנרד כהן: חליפת ארמני וכובע. סקסי גם בגיל 77. אבל אתה יכול לחכות עם זה לעוד איזה עשור. ואולי גם לאקלים אחר.

  • לילך  On 01/29/2012 at 9:42

    יופי של אתה 2010. הכי חשוב להרגיש נח בתוך הבגדים ובתוך עצמנו..
    השאר כבר יבוא יותר בקלות.

  • דורית  On 01/29/2012 at 11:05

    עלית פה על משהו מאוד חשוב שבדרך כלל לא מדברים עליו…אופנה היא משהו שצריך לברור ממנו ולא לאמץ בעוורון. מצד שני אפשר ללמוד הרבה ממנה אם מאמצים אותה לפי חוקיות מסוימת.
    אהבתי את גרסת 2010 שלך:)
    http://dollcake.blogspot.com/

  • מתי ג'י Matt Gee  On 01/29/2012 at 18:03

    "פרינס גמד טבול בדלי של שיערות ערווה"… בוי ג'ורג' אמר פעם משהו כזה, לא?

  • בילי  On 01/30/2012 at 10:26

    אין כמו פ-וסט מצחיק…..לקרוא ולצחוק, ממש בקול רם!
    אהבתי

  • מייק  On 01/30/2012 at 13:50

    הרגת עם הבלינצ'ס של שושנה

  • דוד  On 02/01/2012 at 12:10

    כמה נפלאים אתם- אתה והפוסטים שלך

    1. אדם שמסוגל להסתכל על עצמו בחיוך הוא אדם שלם
    2. בארץ לא יודעים להתלבש, את זה מבינים רק כשיוצאים לחו"ל (אירופה. בארה"ב המצב לא יותר טוב). ובאמת הרבה פעמים אנשים כאן מתבלבלים בין אופנה לטעם טוב. אני חושב שזה גם ביטוי לעומק התרבות האירופית לעומת הישראלית והאמריקאית

  • llaliiblue  On 02/02/2012 at 17:32

    יו. פוסט של בועז כהן על אופנה!

    1. בועז, מעיל עור. פשוט מעיל עור, לא משנה מה יש מתחת.

    2. מה זה משנה מה אתה לובש, כשאתה- בועז כהן?

    🙂

  • הגברת מהצפון  On 02/05/2012 at 14:32

    ואני חושבת שנשותייך בעבר בהווה ובעתיד צריכות פשוט לאהוב אותך, ממש כפי שאתה.

  • מיכל  On 02/06/2012 at 1:15

    אמור לי מה לבושך ואומר לך מי אתה…

  • מארינס  On 02/15/2012 at 0:15

    איזו כתיבה קולחת ומבריקה

  • סטייליסטית אישית  On 03/14/2012 at 18:48

    כתבה מדהימה! כתובה בצורה רהוטה ומעניינת
    רציתי להביא לדוגמא את יאיר לפיד שלנו, שהסטייל שלו לא השתנה (עד שנכנס לחדשות) חולצת טריקו שחורה ג'ל בשיער ומכנס שחור. אני מקווה שעכשיו שהוא נכנס לפוליטיקה, הוא ישנה את הסטייל הקבוע שלו וקצת ירענן

  • סטייליסטית אישית  On 03/15/2012 at 13:02

    הסטייל של הגברים בלונדון לדעתי הוא ברמה הכי גבוהה שיש, הם הגברים שהכי משקיעים בלבוש ופרטים הקטנים, כנראה משהו באוויר האירופאי גורם להם להיות יותר אלגנטיים 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: