שנות השבעים, אחר הצהריים: גרמניה אחרת

"אני לא פגשתי מעולם את פסבינדר. גם וים ונדרס שונה ממני לחלוטין. הוא בכלל מאוהב באמריקה. ושלנדורף? הוא מאוהב בספרות. בחיים לא היה בינינו שום קשר או חזון משותף. איך אפשר לקרוא לנו קבוצה?"

(ורנר הרצוג, 1982)

"בית אסיה" בתל אביב

בכל פעם שאני עובר בשדרות שאול המלך בתל אביב, ליד שורת הבנינים המודרנים – "בית אסיה" ו"בית IBM" ו"בית אמריקה", משהו נצבט בי בלב. בבית IBM שכנה מערכת כתב העת "מחשבות", שהיה מגזין אינטלקטואלי שערך צבי ינאי, והיה מחולק חינם, ללא מטרות רווח, והוא העשיר את חיי וגרם ללבי להתרונן מאושר, בכל פעם כשיצא גיליון חדש, והייתי נכנס בשערי הבנין, ניגש לשומר, ומקבל עותק. בחינם.

ו"בית אסיה"? הבנין הזה מזכיר לי יותר מדי. יותר מדי געגועים לחוויות פילמאיות עזות, למוזיקה מרגשת ששמעתי שם, לקולנוע מסעיר. כשאני עובר שם תוקף אותי הרעב הישן, הרעב האמנותי המטורף של הנער בן ה-15 שרק רצה עוד, ועוד ועוד. עוד ספרים, עוד סרטים, עוד תקליטים. עוד. עוד. רעב שאינו יודע שבעה, עד היום.

בינואר 1979 גיליתי את מכון גתה  בתל אביב. המיקום שלו היה אידאלי. בית אסיה – שדרות שאול המלך פינת ויצמן. קו 68 או קו 55 מקיראון הגיעו קרוב מאוד; ומשם בהליכה נעימה אל העולם האחר. מכון גתה לתרבות הביא את כל טוב שנות השבעים אל הקהל שרצה את זה. הקהל הזה כלל בעיקר אנשים מבוגרים, ייקים דוברי גרמנית. שם לקחתי ספרים שתורגמו לעברית, של יוצרים גרמנים בני זמננו. שם התוודעתי לג'וזף בויס אמן המיצגים הפוליטי (באותה שנה, שנת 1979, התקיימה לכבודו של בויס תערוכה רטרופרספקטיבית במוזאון ה"גוגנהיים" שבניו יורק) ולמרטין קיפנברגר הצעיר הפרוע.

מישהו גילה לי שמקרינים סרטים גרמנים במכון גתה וזה היה בינואר 1979, כשהשאח ברח מאיראן למצרים – אירוע שהסעיר מאוד את המשפחה שלי – והתחיל המשפט של סיד וישס, אירוע שהסעיר אותי.  הייתי מנוי מכור של הסינמטק בבית מפעל הפיס ופתאום נפתחה לי עוד אפשרות לצריכת סרטים ייחודיים. הקהל היה רבגוני. היו שם נשים ייקיות מבוגרות ומטופחות וסטודנטיות צעירות שלמדו גרמנית, גברים שקטים לבושי חליפות וצעירים בג'ינס עם שיער ארוך (כמוני) שנכנסו עם תיק בית ספר.

לב של זכוכית של ורנר הרצוג היה הסרט הראשון שראיתי שם. herz Aus Glas המהפנט (תרתי משמע) משנת 1976, אגדה בווארית המתרחשת בכפר קטן בימי הביניים על אמן זכוכית שנפטר מבלי להוריש נוסחה סודית של אמנות ייצור הזכוכית. הרצוג היפנט את שחקניו במהלך הצילומים והביא למסך תמונות עוצרות נשימה ביופיין ואווירה סהרורית-חולמנית, כשהמוזיקה המדהימה של פופול וו והצילום והאור מזכירים ציורים עתיקים. ההורים שלי, שבאו איתי, שנאו את הסרט. אני התמכרתי להרצוג.

הרצוג עסק במצבים גבוליים ומוזרים של בני אנוש. בסגנונו החזותי הושפע מהאקספרסיוניזם הגרמני. לב של זכוכית שבה אותי, אז עקבתי בדריכות מאותו רגע ולכדתי בתכניה של מכון גתה כל סרט שלו. הסרט השני שראיתי היה אגירה, זעם האל ובאותה שנה ראיתי, בסופו של דבר, את כל סרטיו כולם. המסתורין של קספר האוזר; גם גמדים התחילו קטנים; וויצק; סטרושק.  כולם.

קלאוס קינסקי ב"אגירה, זעם האל". 1972

הרצוג הפך לבמאי אהוב במיוחד. יוצר שמרגש אותי. היה זה חיבור בין אגדות שהיו באמת, מחוזות רחוקים ונופים מוזרים, אמיתיים לחלוטין, דמויות מחורפנות, גמדים, לוחמים, נשים יפות, ילדים פרועים, קופים, צעירים מיואשים ומוזיקה מהפנטת. הוא נותר נאמן ללהקת פופול וו – והם עשו לו פסי קול מושלמים לחלומות המופרעים שהרצוג העלה על הבד.

פסקול הסרט "אגירה, זעם האל". עטיפת התקליט של פופול וו

ואז התגלה לי גם וים ונדרס. ראיתי את כל סרטיו. אהבתי את כולם. את "אליס בערים" (1971), אבל גם את "מהלך הזמן" (1976), "ידיד אמריקאי" (1977) ו"חרדת השוער בזמן הפנדל" (1972). הרבה גברים בודדים יש בסרטים של ונדרס. ומסעות. ושתיקות. ונדרס היה האלוהים של הזמן החדש. המציאות של גרמניה בשנות השבעים, גרמניה שאחרי מלחמת העולם השניה, של נשים יפות וגברים נודדים בודדים, תוהים, טועים. סרטיו ריגשו והסעירו אותי מאוד.

ברונו גאנץ. "ידיד אמריקאי". 1977


"במהלך הזמן", וים ונדרס בשיאו

והיה את פולקר שלנדורף.  במבט לאחור, האיש היה במאי די פרברטי. אני מניח שבגיל 15 יכולתי לסבול את "תוף הפח" אבל היום לא הייתי שורד את הסרט הדוחה ההוא, שנעשה לפי גינתר גראס –  והייתי בטח אוהב גם היום את "נבוכותיו של החניך טרלס" לפי רוברט מוסיל והייתי מבין יותר את "הכבוד האבוד של קתרינה בלום" לפי היינריך בל – אבל אני חושד בו, בשלנדורף, שהוא השתמש במקורות ספרותיים כדי לבטא נפש חולה. היה משהו מסקרן בעיוות הנפשי של גיבורי הסרטים שלו, ואז מצאתי בהם ענין גדול, אבל היום אולי הייתי בורח מהאולם אחרי רבע שעה.

ילד מפלצת. "תוף הפח" של שלנדורף, 1979
מתוך "ברלין אלכסנדרפלאץ" של פאסבינדר

גם ריינר ורנר פסבינדר לא היה אוהב אדם גדול. "הדמעות המרות של פטרה פון קאנט" או "יסוריה של מריה בראון" היו דקדנטיים. מותו, בגיל 37, לא הפתיע אותי. הוא חי את אמנותו והפך את הניהיליזם לדרך חיים. ברלין אלכסנדרפלאץ שלו הוקרן במשך שלושה ערבים רצופים. הסדרה עוקבת אחר פרנץ ביברקופף שלאחר שחרורו מהכלא, בעודו משוטט בברלין הכאוטית של ימי רפובליקת ויימאר, נקלע למסכת אירועים ומפגשים מבולבלים ומבלבלים. העיבוד הקולנועי לרומן של אלפרד דבלין היה שיא יצירתו ופסגת שאיפותיו של פאסבינדר מפני ש"ברלין, אלכסנדרפלאץ" היה, לדבריו, הספר שהציל את חייו. הוא סיפר כי בנעוריו, לאחר שגילה כי הוא הומו ועזב את בית הספר, האיר הספר את דרכו וסייע לו לפתור קונפליקטים שעמם התמודד.

סכין בראש

וחוץ מזה היה גם סרט בשם "סכין בראש", בכיכובו של ברונו גאנץ הגדול, שנה אחרי "ידיד אמריקאי", תשע שנים לפני "מלאכים בשמי ברלין". הבמאי הוא ריינרד האוף. לא ראיתי שום דבר אחר שלו. מעט מאוד אנשים מכירים אותו, אבל האמינו לי: זה סרט מדהים!

וכמה חבל שכל כך מעט אנשים מכירים את הסרט הזה: סכין בראש. ריינהרד האוף, 1978

ולא רק במאים. גם סופרים כותבי גרמנית היו להיט בתפריט שלי באותו הזמן בזכות הספריה של מכון גתה, ממנה לקחתי בהשאלה וקראתי את "אומללות שמחה בחלקה" של פטר הנדקה, שכתב את "חרדת השוער" (וביים בעצמו את "האישה האיטרת"), קראתי היינריך בל – כל מה שנפל לידי (כולל הסיפור הקצר הנפלא "שתיקותיו המקובצות של ד"ר מורקה"), את זיגפריד לנץ ואת גינטר גראס, ועוד רבים – וטובים – אחרים.

ספרים גרמנים. הסה, הנדקה, תומס מאן, דבלין, לנץ

השנה היתה 1979. גרמניה זו גרמניה, לא זו של סרטים על השואה בשחור לבן, אלא של אנשים בודדים ונופים אירופיים קרירים, וצלילי אלקטרוניקה מיוחדים וספרים יוצאי-דופן.

מתוך "פיצקרלדו", וורנר הרצוג. 1982

כשיצאנו מגרמניה הקטנה שבמכון גתה אל המזרח התיכון, אכלנו בורקס ב"סמי בורקס".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גיל  On 01/28/2012 at 6:49

    מחשבות באמת היה כתב עת מופתי. אני זוכר שיצא בצורה לא סדירה לפי החשק של צבי ינאי ואיך היה קשה מאוד להשיג אותו.

    היום אודיסאה מנסה לשחזר את הימים ההם אבל זה לא עובד. לא בגלל שהוא לא כתב עת טוב, אלא בגלל שכל הקונספקט של כתב עת מחתרתי, משהו שחושף אותך לעולמות חדשים ומרתקים, פשוט לא קיים היום יותר. עוד משהו שהאינטרנט דפק.

    • בועז כהן  On 01/28/2012 at 15:15

      לא היה קשה להשיג את מחשבות, דווקא.

      היית צריך פשוט להגיע לבית IBM ולבקש עותק מהשומר בלובי.

  • ורד נבון  On 01/28/2012 at 7:18

    תודה על הפוסט 🙂
    גם אני הייתי צמאה לעוד ועוד תרבות, ומקורות המידע היו אז מוגבלים. נדמה לי שאת מכון גתה גיליתי כשהתחיל עיתון "העיר", וזה היה כבר אחרי הצבא. נדמה לי שהצמאון הזה הוא מה שהוביל אותי ללמוד קולנוע באוניברסיטה, ושם בקורסים של מיכל פרידמן "הקולנוע הגרמני החדש" ולפני כן "הקולנוע האקספרסיוניסטי" שקדם לו, נחשפתי לרוב הסרטים שתיארת, וגם לסרטים חזקים מאוד שיצרו נשים כמו הלמה סאנדרס בראהמס.
    וים ונדרס הוא ה"רך" ביניהם, גם עלי השפיע רבות.
    אבל יש מוטיבים חוזרים בקולנוע הזה, למרות הייחוד של כל במאי – העיסוק האובססיבי בהפרשות הגוף למשל (הקאות, צואה, דם), ותיאורים שמנהלים מעין דיאלוג עם קולנוע האקספרסיוניסטי.
    חלק מהסרטים האלה שכחתי, אבל הרושם נשאר – תחושת הגועל, הדמויות האקסצנטריות וכו'

  • נתי  On 01/28/2012 at 8:00

    אם היית מפרסם את זה לפני שנה וחצי עוד הייתי נשאר:)

    "…ויש גרמניה אחרת" – גירסה מוקלטת ראשונה של השיר,
    "זה יכול להיות להיט" (קובי אור באזור שנת 2000):
    http://stage.co.il/Stories/375763

    איזה יום היום?

    שבת

    שבת שלום חביבי היקר

  • מיכל  On 01/28/2012 at 8:56

    לאוהבי הרצוג וקלאוס קינסקי כדאי מאוד לצפות בסרט
    "my best friend"
    שיצר הרצוג על השחקן שהיה מזוהה עם סרטיו יותר מכל. סרט נפלא.

    http://www.imdb.com/title/tt0200849/

  • טראומה  On 01/28/2012 at 10:34

    הי בועז ותודה על הטקסט המרתק. רוצה לקרוא על ג'זואלדו: מוות בחמישה קולות של הרצוג?
    ברור שכן!
    הנה לינק לפוסט על הסרט ב"תרבות הפנאי", הבלוג היפה של חמדה רוזנבאום, חברתי.
    http://hemduska.wordpress.com/2008/10/10/gesualdo/

  • י.א  On 01/28/2012 at 11:05

    מעולם לא אהבתי את הרצוג, וחשתי זרות ומשהו מאיים בסרטיו.
    האמירות שלו על וודי אלן ("לא איש שיילך ברגל" ברעיון בו הילל את מעלות המסע הרגלי, ו"הוא הטיפוס שלא יודע לחלוב פרה") פחות או יותר הבהירו לי מדוע.

  • בעז  On 01/28/2012 at 11:07

    מכון גתה היה חלק בלתי נפרד מילדותי/נעורי, אבל תחומי העניין שלי, מאז ומעולם לא כללו סרטים. יש לי כנראה בעייה עם המדיום הויזואלי.

    מכון גתה היה בשבילי מפלט מהתרבות הישראלית, ואזור של שקט ארופאי (ואני יליד הארץ הזאת , ולא חייתי מעולם במקום אחר…) מקום של תרבות יקית בה גדלתי.

    למדתי מכיתה י' גרמנית, והייתי מגיע 4 פעמים בשבוע מיד אחרי התיכון למקום הכ"כ שונה הזה. מכיתות של גיר ולוח ירוק, לכיתות עם לוח לבן שכותבים בטושים. טלויזיה ווידאו בכיתה ללימוד !!

    מדי פעם הייתי בא עם סבתי זכרונה לברכה, איתה התחלתי גם לדבר גרמנית, ולהבין את מה שבמשפחתי המבוגרים דיברו אחד עם השני.

    עד היום אני נזכר באוסף התקליטים המדהים, כל הקנטטות של באך בספריה מוזיקלית שאין שני לה, וחושב איפה התקליטיה הזאת היום ?

    ריחות ילדות. ההיו או חלמתי חלום?

    בעז

    • בועז כהן  On 01/28/2012 at 15:14

      הפצת תרבות, הגות ואמנות זה לא משהו מובן מאליו, בימינו.
      לצערי.

  • אור גור אש  On 01/28/2012 at 12:47

    ועכשיו העלית בי געגועים ל'מחשבות'.
    אין לי מה להגיד הרבה על הקולנוע הגרמני,
    מלבד מעט מאד סרטים שהותירו בי רושם.
    אבל עשית לי עונג של שבת, כיף גדול לקרוא אותך

    • בועז כהן  On 01/28/2012 at 15:12

      יש לי עד היום המון גליונות של "מחשבות" ששמרתי.

      למדתי מהם הרבה מאוד.

      אני אוהב את מה שהם סימלו – ומסמלים עדיין: תרבות, אמנות, ידע רחב, עומק, עושר אינטלקטואלי, וכל זאת בלי כוונת רווח.

      המגזין הזה היה מחולק חינם, כתרומה לקהילה. לא שילמו עליו שקל. והוא העשיר כל כך הרבה אנשים בכל כך הרבה יופי ותוכן.

  • אחת העם  On 01/28/2012 at 13:35

    גם אני מאוד אהבתי את הרצוג, אבל תחילה בגלל רשימות הקולנוע של המבקר משה נתן ז"ל. לצערי לא ידעתי באותן שנים על מכון גתה, ולכן ראיתי רק מעט מהסרטים של הרצוג.
    בניגוד למגיב י.א. מאוד אהבתי את הרצוג בין השאר בגלל אותן התבטאויות שציטט, שמבטאות את הטוטאליות שלו כאדם וכיוצר. תודה רבה, בועז.

  • גד  On 01/28/2012 at 19:04

    תודה בועז.
    לצערי לא ראיתי את מרבית הסרטים שהזכרת. דורש תיקון, ויתוקן.
    הקולנוע הגרמני העכשוי מביא לנו סרטי איכות מענינים, חזקים, שנשארים איתנו זמן רב.
    מאוד אהבתי את סרט לבן, ארבע דקות וחיים של אחרים, שמוכיחים שגם במאה ה – 21 אפשר לעשות קולנוע מעולה שאינו מבידור להמונים.

  • diti  On 01/29/2012 at 17:40

    את מחשבות לא הכרתי ואת תל אביב לא הכרתי, עדיין, אז. לתל אביב הגעתי ב-1984 ללמוד, בין השאר, קולנוע, ובארבע השנים הבאות התוודעתי לקולנוע הגרמני החל מתחילת המאה הקודמת ועד הגל החדש של שנות השבעים, שאליו שייכים כל כל הסרטים שאתה מפרט כאן.

    ההתאהבות שלי בקולנוע הגרמני היתה מיידית וגורפת. אהבתי הכל, מהסיבות שסיפרת עליהן, ומסיבות נוספות, ולא הבנתי איך זה לא בעייתי לי (רקע שואתי), אבל עובדה שכך היה.

    בהמשך חיי הגורל הביא אותי למרבה ההפתעה לחיות כמה שנים בגרמניה, התווספו לי עוד זויות ראייה רבות לגבי אותם הסרטים, והקסם עוד התחזק. גם את המשפט שציטטת בפתיחה אהבתי מאוד.

    • בועז כהן  On 01/30/2012 at 22:02

      גם אני התאהבתי בקולנוע הגרמני, באותה תקופה.

      היה בו משהו שמשך אותי.

  • Goethe-Institut Tel Aviv  On 01/31/2012 at 13:22

    תודה לך בועז, גם בשם מכון גתה!

    דרך אגב: בספרית מכון גתה תל אביב תוכלו למצוא את
    DVD Edition – Documentaries and shorts
    של ורנר הרצוג.

  • טלי גור  On 01/31/2012 at 21:37

    מקסים, אוהבת מאוד – וגם את סרטו האחרון של ונדרס "פינה" על פינה באוש הנפלאה והאינסופית.

    הסרטים שהצגת משקפים אווירה של חיפוש עמוק ותהליכי בעצם אחרי "זהות" גרמנית – אחרת, אנושית יותר (אולי), בתנועה, שואלת שואלת ועושה מעשים…כיוונים בולטים בחברה ובתרבות הגרמנית בכללה באמצע שנות ה-70' ולאחריהן.

  • גד  On 06/22/2013 at 16:22

    http://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/1.1743187

    "אל תוך השאול" – סרט דוקומנטרי חזק של הרצוג על נידון למוות בטקסס. האלימות האכזרית והסתמית, העליבות החברתית, והעונש עצמו מתוארים ביובש גרמני, קר כמו קרח, שנותן אגרוף בבטן.

    הוצג בסינמטק ירושלים לפני שנה או שנתיים.

  • ורד נבון  On 06/24/2013 at 21:05

    משיכה-דחיה, זה הרגש שהיה לי, מניחה שעדיין, לסרטים הללו (מלבד ונדרס האהוב מאוד), את רובם ראיתי אצל מיכל פרידמן בקורס "הקולנוע הגרמני החדש". הם לא השתייכו לקבוצה, להיפך- לכל אחד מהם היה הסגנון האינדיוידואלי שלו, אבל אפשר היה למצוא מכנה משותף- למשל האיזכורים של הספרות הגרמנית, איזכורים של מיתוסים ואגדות ילדים שיש בהן אלימות – כמו הזקן שזורה חול בעיני ילדים שלא עוצמים עיניים בלילה, והאגדות של האחים גרים (שמתם לב פעם כמה אלימות יש בהם?). קולנוע ישיר, בוטה, הרבה עיסוק בגוף (גם בעיוות שלו), הרבה הפרשות גוף- הקאות, דם, שתן, צואה. כאילו הקולנוע הזה מנסה להקיא החוצה את הגועל שהוריו האכילו אותו. זוכרת גם במאית בשם הלמה סנדרס ברהמס, הסרט שלה שנקרא "גרמניה אם חיוורת", סרט חזק שנשאר חקוק בתודעה עוד המון זמן.
    למכון גתה הגעתי באותה תקופה כדי לשאול ספרים, ולחפש חוברות של DU, מגזין אמנות ועיצוב, וספרים על הבאוהאוס. זוכרת במעומעם שהיו שם גם תקליטים להשאלה, ופוסטרים מעוררי השראה. הספריה הזו באמת היתה מקום של רוגע, מאוד אהבתי להיות שם. תודה שהזכרת.:)

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: