לשוט מגדה אחת לגדה השניה של שנות השבעים

המלחין האמריקאי אהרון קופלנד ("תרועה לאדם הפשוט") נשאל פעם בראיון: "מר קופלנד, האם יש למוסיקה משמעות?"

כמובן, ענה המלחין.

"האם תוכל להסביר במלים מהי המשמעות הזאת?", תהה המראיין.

"בשום פנים ואופן לא", ענה המלחין המהולל נחרצות.

אז למוסיקה יש משמעות. היא משקפת תקופה ומתעדת אותה. היא נייר הלקמוס שלה. ויקטור הוגו כתב: "המוסיקה מביעה את שלא ניתן לומר על מה שאי אפשר להחריש". גם ג'ונתן קו מנסה לקחת את המוסיקה שהיתה פסקול לגיל ההתבגרות שלו, בברמינגהם של שנות השבעים, ולא יכול לתאר אותה במלים.

שנות השבעים באנגליה היו תקופת המהפך הגדולה, הבוקר שאחרי המסיבה הגדולה של שנות השישים, ההתפכחות מהחלום על עולם חדש ומסומם, שלום ואהבה לי ולך ולוסי בשמי היהלומים. אחרי פירוק הביטלס, עידן לונדון העולצת, המיני וטוויגי, אחרי שהאוכל ההודי, חנויות המכולת הפינתיות וצלילי הסיטאר כבר הפכו לחלק מהנוף הבריטי וכשההערצה לספרי ג'.ר.ר. טולקין היתה דומה לסגידה לסדרת הארי פוטר של רולינג בימינו.

שנות השבעים היו גם העשור שנפתח והסתיים במותם של גיבורי הרוק, שהיו סמליה של מהפכת תרבות. ב-1971-1970 היו אלה הצעירים והיפים ג'ים מוריסון, ג'ימי הנדריקס וג'ניס ג'ופלין. ב-1979 מותו האלים והמכוער של סיד וישס מהסקס פיסטולס, האיקון של מהפכת הפאנק. בין לבין מתו גם מארק בולן מ"טי רקס", ניק דרייק, טים באקלי, פול קוסוף, מאמא קס מ"דה מאמאס אנד דה פאפאס" וסנדי דני מ"פיירפורט קונוונשן".

אין זה ניים-דרופינג רהבתני. השמות הם חלק בלתי נפרד מעלילתו של "מועדון האידיוטים", הרומן השני המתורגם לעברית (אחרי "בית השינה") של הסופר האנגלי ג'ונתן קו. ספרו של קו רווי מוסיקה והוא פועל באופן מעניין על התודעה. בד בבד עם היכרותנו את הדמויות והצלילה לתוך התקופה והסיפור עצמו, אפשר לשמוע את הפסקול מתנגן ברקע, בתוך ראשנו. גם שם הספר (בתרגום משונה במקצת) לקוח מאלבום מוסיקלי ידוע של התקופה: "The Rotters' Club", אלבומה השני, המהולל, של הלהקה האנגלית "האטפילד אנד דה נורת'" מהעיר קנטרברי, שהוציאה שני אלבומים בשנות השבעים.

עטיפת התקליט שנתן לספר את שמו

מי שהתבגר דרך שנות השבעים והסתובב בחנויות תקליטים, קורא את "מועדון האידיוטים" אחרת. זהו ספר שמפעפע לתוכך כמו צלילים, באטיות כובשת. זהו רומן התבגרות הנפרש כמניפה ככל שמעמיקים לתוכו. הוא נפתח בשנת 2003, בברלין, כשילדיהם של שניים מהגיבורים נפגשים בעיר הגרמנית המשתפצת והולכת, ונע שלושים שנה לאחור, אל 1973, הסוערת והמסעירה.

העלילה מתחילה עם הרבה קצוות חוטים, מגוון גיבורים וסיפורי חיים של דמויות שונות. המפעל הגדול בעיירה מפרנס ומעסיק את רוב התושבים. האיגוד המקצועי דורש זכויות, העיתון המקומי מסקר כל תנועה קלה בו וכולם מכירים את כולם ויודעים הכל על כולם. בין הדמויות גבר נשוי בתפקיד בכיר שמנהל רומן אסור עם צעירה מפתה, מזכירה במפעל שלו. הוא בן 39, היא בת 18, היא רוצה שיעזוב את אשתו וילדיו, הוא מסרב, הנערה נעלמת. זוג אחר, שהכיר דרך מודעה בעיתון מוסיקה, נקלע לפאב בערב רומנטי שהופך לטרגי: מלקולם נהרג בפיצוץ מטען חבלה שהטמינה במקום המחתרת האירית, לויס מתמוטטת נפשית ומתאשפזת במוסד לחולי נפש.

סטיב הוא הנער השחור היחיד בתיכון, ספורטאי מצטיין ששואף להיחלץ ממצב כלכלי קשה ומלוהק לתפקיד המובן מאליו בהפקה של "אותלו". שון הרדינג הוא הנער החכם והמוזר, שניחן בחוש הומור זדוני ומעולל תעלולים ומעשי-קונדס יצירתיים. דאג אנדרטון, בעל התודעה החברתית המפותחת, נוסע יום אחד ללונדון, מגיע למערכת עיתון המוסיקה האגדי NME (ניו מיוזיקל אקספרס), נשלח לסקר הופעה, נקלע בטעות לרגע ההיסטורי שבו ה"קלאש" מתחילים את תפקידם ההיסטורי ומסיים במיטתה של פאנקיסטית צעירה שמלמדת אותו שלושה-ארבעה דברים על סקס ועל החיים הסוערים בעיר הגדולה.

פיליפ צ'ייס הוא מוסיקאי שרוצה להצליח ורואה את אמו מנהלת רומן עם המורה שלו לאמנות ואת אביו שמנסה להתמודד עם הפרשה. בנג'מין טרוטר הוא חברו ללהקה, שחולם בכלל להיות סופר ומאוהב בסיסלי בויד, היפהפייה של התיכון, שאמה היא שחקנית תיאטרון והיא עצמה מנסה ללכת בדרכיה, ללא הצלחה.

ג'ונתן קו

קו, מסופריה הבולטים של בריטניה, מתאר חבורת צעירים, שכל אחד מהם מנסה לחצוב את דרכו העתידית באחת התקופות המרתקות של המאה העשרים. כמו ב"בית השינה" האפי והגדוש (שיצא בשנת 1998 והפך ללהיט גדול גם בישראל), גם "מועדון האידיוטים" הוא רומן רחב יריעה, גדוש מבנים ספרותיים, הומור וחושניות. קו, בן 42, נולד וגדל בברמינגהם ופירסם את ספרו הראשון כבר בגיל 15. "האומללות בבית הספר", אמר בראיון לא מזמן, "היא שגרמה לי לרצות לכתוב ולפרסם". מכאן, שדמותו של בנג'מין טרוטר והסביבה הגיאוגרפית שהוא פועל בה מבוססות לא מעט על דמותו של קו עצמו.

בזמן שבני החבורה התוססת של מחוז לונגבריג' שבעיר התעשייתית ברמינגהם ניגשים למבחנים, מפלרטטים ומתאהבים, מאזינים לתקליטים של אריק קלפטון, "נשיונל הלת'" ו"רוקסי מיוזיק" (ומתווכחים עד אין סוף בנוגע להם), השלטון והמבנה החברתי בסכנת התמוטטות והתפוררות. קו מצליח להביא לפני קוראיו באומץ ובדייקנות את תיאור התקופה הקשה והמרתקת של תחילת שנות השבעים. איגודי העובדים שובתים, מנהלי המפעלים מנסים לשבור את רוחם, השוטרים שוברים אלות על ראשיהם וההתפרעויות מאיימות על הסדר החברתי הקיים. האבטלה גואה, המיתון קשה ושלטונות ההגירה יורדים לחייהם של המהגרים החדשים, השחורים והאסיאתים. נשמע מוכר? לא במקרה. אנגליה 1973 מזכירה את ישראל העכשוית, רק שכאן יש גם איום מבחוץ.

המהגרים השחורים מאסיה ומג'מייקה מסומנים כאויבי העולם המעמדי הישן. פוליטית, בריטניה היתה במצב של עימות פנימי בין מעמד הפועלים למעמד העליון והכלכלה נקלעה למצב של חוסר התפתחות. הימים הם טרום עליית מרגרט תאצ'ר וממשלת השמרנים לשלטון, והמוסיקה שנוצרה באנגליה באותו זמן ומלווה את כל עלילת "מועדון האידיוטים" משקפת את התהליך החברתי.

אילו ביקשו ממני לתמצת את הרומן של קו במשפט, הייתי מתאר אותו כ"התבגרות באנגליה, מלהקת YES ועד ה-CLASH. הרוק המתקדם הבריטי היה מופת של אינטלקטואליות צרופה. אמנים כמו פיטר גבריאל ובראיין אינו היו משכילים ואנינים. להקות כמו "ג'נסיס", "קינג קרימזון" ו"פינק פלויד" נולדו בבתי ספר לאמנויות. האמנים הללו חילצו את הרוק מסד צר של שלוש-דקות-בית-פזמון-סולו. הם שילבו בין מיתוסים עממיים, כתבי שקספיר וג'ון מילטון, המוסיקה הקלאסית של באך והג'ז של ג'ון קולטריין, הכתבים של ג'.ר.ר. טולקין וסרטי מדע בדיוני ליצירות רוק מתקדם.

מוסיקלית וחברתית היה זה עידן מדהים בתולדות המוסיקה הפופולרית. הפופ היה, למשך כמה שנים, לא רק תרבות צריכה. האינטלקטואלים החדשים של המוסיקה הפופולרית הצליחו לחצות את הקווים מ"בידור" ל"אמנות". אבל אז החלו המהומות במכרות ובמפעלים הגדולים דרשו הפועלים זכויות. המצב החברתי דרש דוברים חדשים. מהפכת הפאנק של 1975 היתה למעשה המרד הגדול של נערי הפרוורים. מעמד הפועלים השתלט על סדר היום הציבורי וכך נולד "הצליל של הפרוורים" (במובן האנגלי, לא המאריקאי). את הלהקות המפוארות והמשכילות עם הנגנים הרהוטים והיפים החליפו בחורים רזים, עם מבטא חריף, ג'ינס קרועים ופירסינג בלחי.

ה"סקס פיסטולס" שצרחו "אלוהים, נצור את המלכה" ו"אנרכיה בממלכה" על ספינה ששטה בנהר התמז ו"הקלאש" שזעקו "לונדון קוראת" – אולי זועקת – ו"יש רובים בבריקסטון" – ומה תעשה כשיבואו לקחת אותך, איך תצא לקראתם, עם הידיים באויר, או עם האצבע על ההדק – היו רלוונטיים פתאום על חשבון כל אותם גיבורי גיטרה, אמני קלידים וחלילים כמו להקות קנטרברי, לונדון וליוורפול ששרו וכתבו סיפורי-אגדה על ימים רחוקים, אוקיינוסים, נסיכים ופיות, טרולים ויערות קסומים. הפאנקיסטים דחקו הצדה את אלה שרק אתמול היו אלילים. בתוך זמן קצר הפכו חברי האליטות הישנות לבלתי מקובלים, ה"גאונים" היו ל"דינוזאורים" (כינוי גנאי שהדביקו מבקרי מוסיקה עתירי קלישאות לאמני הרוק המתקדם, בהאשימם אותם ביומרנות, ניתוק והתנשאות).

ג'ונתן קו, בהומור אבסורדי שלא סותר את האהבה הגדולה שלו לתקופה, לכתבי העת ולמוסיקה שלה, מצליח להדגים באמצעות התקליטים, ההופעות והביקורות עליהם את השינוי החברתי והפוליטי, את ההתבגרות בברמינגהם של שנות השבעים, כשהעולם מסביב משתנה במהירות מסחררת, אופנות מתחלפות וז'אנרים מוסיקליים מפנים את מקומם לאחרים. הנעורים מלאים חיוניות, תשוקה וחלומות, החברים לומדים בתיכון, מפיקים עיתון, לומדים שקספיר ומציגים את "אותלו", מנסים להקים להקה, ששורדת חזרה אחת בלבד, מתעמתים עם דור ההורים ומנסים למצוא את דרכם בתוך התקופה הסוערת של גאווה אנגלית פצועה מול לאומנות אירית, גילויי גזענות והתרופפות שלטון הלייבור במשבר הכלכלי הקשה.

בין שני הקטבים הללו – תום ויופי של נעורים מול עולם חיצוני מאיים ומתפורר מצד אחר – נע "מועדון האידיוטים". אם ב"בית השינה" קו התייחס לטקסטים קולנועיים ("האדם השלישי" ו"בכבלי השיכחה") ולספרות ("תקוות גדולות" של דיקנס), ברומן הזה הוא מנהל דיאלוג עם העיתונים והצלילים של התקופה. זהו רומן-רוק סוחף, מעורפל בחלקו ובהיר בסופו רווי באותם שני אלמנטים שקו מציין כ"מאפיינים את התרבות האנגלית": אלימות ומלנכוליה. לפי קו, האלימות פורצת באופן בלתי נשלט במוקדים שונים בחברה האנגלית, אבל מיד בעקבותיה מגיעים רגשות האשם, שמולידים את המלנכוליה. העצב הזה מחלחל למוסיקה וכמובן גם לספרות. גם הסרקזם האנגלי הוא חלק מאותה התנהלות נפשית, התגוננות של הציניקן מפני הצפה רגשית ומצפון מיוסר.

כך גם "מועדון האידיוטים" עצמו משיט אותך מגדה אחת של הסבנטיז אל הגדה האחרת. זו חציית נהר רחב וגועש של אירועים, מלים, התרחשויות וצלילים, כשמעל הכל נסוך עצב דק ויופי רב. המלחין קלוד דביוסי הגדיר מוסיקה טובה כ"משהו שגורם לך להתגעגע למשהו שלא היה לך ולעולם לא יהיה לך". לא לעתים קרובות התמכרתי כך לרומן. התגעגעתי כך לאנשים בדויים, לעיר שלא חייתי בה. סיימתי את "מועדון האידיוטים" בתחושה של ריגוש וכמיהה.

למחרת בבוקר פתחתי אותו בעמוד הראשון והתחלתי את המסע מבראשית.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איל  On 01/21/2012 at 10:12

    עוד חוזר הניגון

  • אבינועם  On 01/21/2012 at 11:43

    נעוריי היו בדיוק בין 1972 ל 1982. לא ידעתי אז מכל הסתלבט שהתפתח על הרוק המתקדם והדינוזאורים. פשוט לא היה גוגל באופקים הקטנה. גילוי פינק פלויד היה הלם עבורי ( אורי שבח חרש אז את הרדיו הישראלי). יש מוזיקה כזו?

    לפחות פה בארץ שמעתי מהרבה מומחי מוזיקה את הטיעונים על "המוזיקה המתקדמת הזו" ו"מה מתקדם שם?" – כאילו במובן המתנשא, היהיר. אני פיתחתי לי תאוריה, תמיד לשמוע מוזיקה בתמימות, אבל בנושא ה"מתקדם" … הטעות פה היתה ההבנה ומהתרגום באנגלית של "פרוגרסיב רוק".

    בשבילי, פרוגרסיב זה, תהליכי, נע, נבנה. פרוגרשן.

    ככה הרוק המתקדם ההוא, שלטעמי זו מוזיקה פשוטה. היא לא מורכבת, היא מרוכבת. אוסף של שירים/קטעים קטנים, מעברים, ולולאות שלא תמיד מייצרות בית-פזמון, וכו', אלא ערימת חלקים.

    היתה אז, במיוחד בארץ, איזו התעמלות על אקורדים "מסובכים". מה מסובך? הרי אלו אותן 4-5 אצבעות ביד שמאל על הגיטרה.

    גם פה – הסוד הוא הפרוגרשן. כל אקורד הוא יפה בזכות זה שבא לפניו.

    הבנייה, ההולכה, הפרוגרסיב … רוק.

    • אבינועם  On 02/03/2012 at 19:35

      או הו, ג'טרו טול מוציאים בעוד חודשיים , אפריל 2014, אלבום המשך ל ת'יק אז א בריק , שאוהבים לכנותו הכי פרוגרסיב רוק של הלהקה הזו.

      פה: http://www.youtube.com/watch?v=q7jZMCBEsZM&feature=g-upl&context=G28a66e6AUAAAAAAAAAA

      יש הצצונת למוזיקה, והיא בהחלט נשמעת כאילו נכתבה אז.
      אפשר גם לשים לב, שנגן הגיטרה מרטין בר , לא משתתף.
      מעניין.

      השנה תהיה מעניינת – מרקנופפלר מוציא אלבום, כנראה בסביבות יולי, ניק הרפר (הבן המופלא של רוי הרפר) מוציא באיזור יוני, וכאמור, ג'טרו טול באפריל.

  • עומרי  On 01/21/2012 at 14:51

    מאוחר יותר הוציא קו ספר המשך ל"מועדון האידיוטים" (שטרם תורגם לעברית) בשם The Closing Circle, שנותן תמונה בוגרת ומפוכחת של אותה חבורה ותקופה. אני חייב להודות שלפרקים מעט מאכזב לגלות שהפנטסטיות של הספר הראשון ותום הנעורים נתקלות בראליזם של המציאות הבוגרת והמורכבת.

  • מיקי ארמון-ברק  On 01/21/2012 at 18:12

    בועז כהן – אתה כמו משפך מוזהב ששופע פתיתים אינסופיים של יופי מבעבע קומות של ידע שמות מקומות זמנים ופנים ששינו לי סדרי עולם.

  • איילת  On 01/21/2012 at 23:08

    יש ספר שנקרא Subculture: the meaning of style מאת Dick Hebidge, שתורגם לעברית (תרגום גרוע למדי) בשם "תת-תרבות: פאנק. משמעותו של סגנון" ויצא בהוצאת רסלינג. הוא שופך הרבה אור על התקופה מזווית אקדמית.

    ומלבד זאת – ההגדרה של דביוסי – תפור עלי!
    תודה, בועז.

  • sivi  On 01/23/2012 at 14:25

    עכשיו אני חייבת לקרוא אותו אחרי המלצה כזו.
    אני אוהבת ספרים שהם רטרו מהסוג הזה, סוג של תיאור תקופתי שנמצא בסתירה מוחלטת לידיעות של הקורא על העתיד שיבוא.

  • רוני  On 01/24/2012 at 9:39

    גם אני עכשיו חייב לקרוא אותו במיוחד כחובב התקופה וכסוציולוג תרבות (בעיני עצמי כמובן למרות שגם אקדמאית ).פוסט מעולה שאף הדפסתי לקרוא בו שוב . את הספר לא קראתי ואעשה בהקדם .אהבתי את ההגדרה של שנות השבעים כהתעוררות לאחר המסיבה של שנות השישים . אגב מעניין גם ההמשך שהן שנות השמונים שהתרחשו בתקופת תאצ'ר ובאו לידי ביטוי בתופעות אופנתיות ומזויקליות של ניכור מחד (פוסט פאנק -באוהאוס ,קיור,סמיתס אקו והבנימן)ובריחה לשמחה בילוי והתכנסות לעיסוק עצמי מאידך ( ניו רומנטיקס ומודס ).

  • קפקאי  On 01/25/2012 at 3:53

    בית השינה ספר נפלא. אחד מסיפורי האהבה הגדולים שקראתי.

  • אתי  On 02/01/2012 at 23:17

    קראתי את הפוסט שלך, ניגשתי מיד לספרייה, מצאתי את הספר, מחכה לי.
    מכיר את הספרים האלה שאתה לא רוצה שיגמרו? שכל עמוד מביא אותך לקראת הסוף אבל הרצון שימשך לנצח?
    ספר נפלא, הדמויות כל כך אמינות וההכתיבה שלך מוסיפה ומעמיקה את הפן המוסיקלי בספר.
    תודה מקרב לב על ההמלצה. ובכלל, על כל המלצות על ספרים. אני מאמצת אותם תמיד.

  • עודד היילברונר  On 02/07/2012 at 8:14

    יופי של מאמר.
    כדאי לך לקרוא את ספרו האחרון של קו "הפרטיות של מקסוול סים".
    יופי של ספר על אנגליות אינדיבידואליות.
    אגב,שים לב לתופעה מעניינת.רוב (אך לא כל) חברי להקות פרוג באו מדרום ומזרח אנגליה,למדו בביתי ספר פרטיים,הוריהם היו בני מעמד בינוני וחלקם אף היו נערי מקהלה בצעירותם.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: