האימה. האימה

"אנחנו פוחדים משני דברים. אחד, שיזיינו לנו את הנשים. שניים, שיאכלו אותנו".  קוונטין טרנטינו
ז'אנר האימה ישן כמו הקולנוע עצמו. "טירת השטן" של ז'ורז' מלייה נוצר כבר בשנת 1896. מאז ומתמיד ידעו שצופים אוהבים לפחד. מדובר במנגנון אנושי באמצעותו אנחנו מתמודדים עם החרדות בחיים האמיתיים. קרקסים נודדים במאות הקודמות נהגו להחזיק מוטציות אנושיות (אישה עם זקן, גמד, גברתן שרירי הלועס זכוכיות) ובירידים הפתוחים הציגו תיאטראות נודדים מחזות ששיאם עריפת ראשים או גירוש שדים.בהכללה, בישראל לא אוהבים סרטי אימה. מעטים הם סרטי ה"הורור" שבאמת הצליחו כאן. אפשר להסביר זאת, אולי, בכך שהמציאות כאן מספיק מפחידה וכל מהדורת חדשות מלאה בזוועות גם ככה.

בעשר השנים האחרונות הז'אנר השתנה. במקום "אימה" נוצרים סרטי "זוועה".  במקום "מתח" יש "גועל" (GORE). זהו לא שינוי מקרי. במציאות שבה אפשר לצפות ביו-טיוב במוסלמים החותכים את ראשו של שבוי בסכינים – מה כבר יכול להפחיד ב"המנסרים מטקסס"?

התהליך הזה שעבר הז'אנר הוא מרתיע, מכיוון שהוא מקבל לגיטימציה מצד סוכני התרבות וקברניטי התעשייה. לא במקרה שוטפים סרטי הפסיכופטים כמו "המסור", "הוסטל" או "הצילצול" את המסכים. כולם סרטים משוכללים טכנולוגית, אך שטוחים כמסך אל סי די. המעשה המחריד, ההתעללות כשלעצמה – זהו המסר. סאדיזם נטול פשר. טרנטינו לפחות טובל אותו בהומור. אצלו תמיד יהיה אדם קשור לכסא, כשסאדיסט כלשהו עושה בו מעשים. אבל זה תמיד יהיה שנון מאוד, עם קריצה קולנועית לסרט ישן או לז'אנר אחר (ברוס ויליס מוריד חרב סמוראים מהקיר בבית המשכון, ומשסף את Z – השוטר האונס את מרסלוס השחור הענק ב"ספרות זולה").

 

נחזור אחורה בזמן. סוף שנות השישים. תקופה מעניינת. יוצרים רציניים כפליני, לואי מאל ורוז'ה ואדים ביימו שלושה סיפורים של אדגר אלן פו. פולנסקי יצר את "תינוקה של רוזמרי". 

 

ועשר שנים אחר-כך פרד וולטוון יוצר את "זר בטלפון" ב-1979 ג'ון קרפנטר את "ערפל"

רידלי סקוט את "הנוסע השמיני".

סרטי אימה ניסו באמת לומר משהו על העולם שאנו חיים בו ועל המנגנונים האנושיים שמעירים את המפלצת שבאדם. אלה היו סרטים שהיה בהם פן נוסף. אפל, גותי, מיתולוגי, פילוסופי.

פורץ הדרך היה רומן פולנסקי עם "תינוקה של רוזמרי" שעסק באישה צעירה (מיה פארו) היולדת את בנו של השטן אחריו באו "מגרש השדים" בבימויו של ויליאם פרידקין (עם המוזיקה הרפטטיבית של מייק אולדפילד מ"פעמונים צינוריים") ו"אות משמיים". של ריצ'רד דונר האנגלי (1976) – סרטים מצויינים בודדים בין מאות סרטים איומים ונוראים שבהם כיכב השטן המכניס להריון נשים מהוגנות, ואחר-כך אוחז בילדים הנולדים ומפעיל אותם לצרכיו הדמוניים. דיבוק וגלגול נשמות הפכו לנושאים מבוקשים.

הקולנוע הפך לאמנות פסיכולוגית חשובה מאוד בשנות השבעים. "תרבות הנגד" של הסבנטיז השתמשה בסרטים כדי לבטא תחושות תת-קרקעיות. השינוי של מוסד "המשפחה", המהפכה המינית של שנות השבעים, המתיחות בין רוסיה לארצות הברית ומלחמת וייטנאם השפיעו על הז'אנר.

"הבית האחרון משמאל", סרטו של ווס קרייבן משנת 1972 לקח למקום קיצוני מאוד את ההשראה מ"מעיין הבתולים" של אינגמר ברגמן. מעשה בשתי נערות שחבורה תוקפת ואונסת אותן, ואחר-כך גם מתנחלת בביתה של אחת מהן. הפחד מפני "הזר", מפני הלא ידוע, הפרימיטיבי, שנמצא "בחוץ" ומאיים על המהוגנות והשמרנות קיבל ביטוי קולנועי קיצוני ביותר. אצל ברגמן מעשה האונס הפך לאקט דתי – הנקמה כסוג של לידה מחדש והיטהרות. אצל קרייבן לא. אין קתרזיס זולת שפיכות הדמים.

קוונטין טרנטינו הסביר פעם בהרצאה: "אנחנו פוחדים משני דברים. אחד, שיזיינו לנו את הנשים. שניים, שיאכלו אותנו".  את שני הפחדים יישמו בסרטי האימה והמדע הבדיוני.  השטן (או היצור מהחלל החיצון) זיין את הנשים ועיבר אותן. יצורים מפלצתיים או חייזרים אכלו את הגברים. "המנסרים מטקסס" של טובי הופר משנת 1974 עסק במשפחה מטורפת וקניבליזם. כך גם "לגבעות יש עיניים". בתחילת שנות השמונים ייצור קרייבן את "סיוט ברחוב אלם" ויקבע את הז'אנר כולו על נושא אחד בלבד: נערים ונערות מול גורם רצחני.

ובינתיים, באיטליה: דריו ארג'נטו, מוזיקאי ובמאי, מביים ב-1977 את "אישה בצל הפחד". ובאותה שנה מצטרפים גם שני במאים בשם דייויד לז'אנר, ויוצרים סרטים מכוננים וחשובים: דייויד לינץ' עשה את "ראש-מחק" (התייחסות בהמשך) ודייויד קרוננברג את "RABID" המוזר. "ראביד" עוסק באישה בשם רוז (מרילין צ'יימברס, כוכבת פורנו עד אז) שעברה תאונת אופנוע. בבית החולים מבוצע בה ניתוח נסיוני להציל את חייה. הניתוח מצליח אבל רוז יוצאת משם עם צמאון עז לדם אדם, וכל תושבי העיר הופכים לקורבנותיה. קרוננברג ייסד תת-ז'אנר: בודי הורור (אימת גוף). בהמשך הקריירה שלו הוא יעשה את "וידיאודרום" הגאוני והנבואי ואת "הזבוב".

סופר המתח סטיבן קינג סיפק טקסטים לבמאים הצעירים. בשנת 1976 יצר בריאן דה פלמה את הסרט "קארי" על פי ספרו של קינג, העוסק בצעירה בעלת כוחות על טבעיים הנוקמת בבני כיתתה המתעללים. הסרט "הנוסע השמיני" משנת 1979 שילב את ההתקדמות הטכנולוגית בפעלולים, עם נושאים ותיקים של סרטי האימה והמדע הבדיוני. במהלך שלושים השנים הבאות ייווצרו לסרט עשרות חיקויים כמו גם המשכים רבים.

 

סרטים כמו "ערפל" של קרפנטר, "קארי" של דה פלמה או "הילדה מהבית במורד הסמטה" שהשיק את הקריירה הקולנועית המוקדמת של ג'ודי פוסטר. סרטים כמו "המלח שחזר מהים" לפי ספרו של מישימה או "התינוק" שנולדו כתוצאה ממהפכת התרבות של שנות השישים.

יוצרי שנות השבעים ידעו ליצור סרטים מפחידים מאוד גם בקצב התרחשות איטי ומבלי להזדקק לדימויים פלסטיים קיצוניים מדי. האימה שנוצרה בלב היתה עמוקה והסתייעה במוזיקה ובצילומים.

ומעניין שכבר עשרים שנה שז'אנר סרטי האימה מורכב בעיקר מסוג אחד ועיקרי של "סלאשר". סרטי מרטשים. רצוי של בני נוער, תיכוניסטים וסטודנטים, מכיוון שכך, אני חוזר דווקא אל ארבעה סרטים פחות ידועים מהעשור שלא יחזור. "הילדה שגרה במורד הסמטה", "המלח שחזר מן הים", "התינוק" ו"הערפל".

 

 

"הנערה מהבית במורד הסמטה" (1976)

The Little Girl Who Lives Down the Lane

מותחן אימה של במאי קנדי (ניקולס גסנר) שעלילתו מתרחשת בעיירה קנדית נידחת, ליד האוקינוס לקראת ליל המסכות.

רין ג’ייקובס בת ה-13 (ג'ודי פוסטר) חיה לבדה בבית גדול, מפני שאביה נמצא מעבר לים לרגל עסקיו. הנער המאוהב פרנק האלט (מרטין שין) ואמא שלו (השחקנית הנהדרת אלקסיס סמית) סקרנים לגבי הנערה התמהונית – והעלילה רווית הפתעות ופחד, תוך שילוב של מיניות מתפתחת ותמימות ילדותית שפוסטר היטיבה להציג על הבד גם ב"נהג מונית" שיצא באותה שנה.

הסרט מבוסס על ספרו של ליירד קוניג משנת 1974.

"המלח שחזר מן הים" (1976)

The Sailor Who Fell from Grace with the Sea

מעט מאוד, מעט מדי, ראו את הסרט הזה. ההורים שלי צפו כשהוקרן בישראל (לזמן קצר. הוא ירד מהר מאוד מהמסכים) ואני זוכר שיחות שלהם על הסרט. ראיתי אותו 5 שנים אחר-כך, בהקרנת חצות בקולנוע פריז.  והוא הרשים אותי. למדתי ממנו על אכזריות הנובעת מקור-מזג ולא – כפי שהייתי רגיל – מזעם, תאוות נקם או שנאה – הדברים האיומים שמתרחשים בסרט, בידי ילד מפלצתי המנהיג חבורת ילדים הנוהה אחריו, נעשים באופן אנליטי, מחושב וצונן. וזה היה מפחיד מכל.

אבל חוץ מזה, היה בסרט פן אפל שעסק בסקס ובנשיות, במשיכה פרוורטית ובגבולות הטאבו הנפרצים. מישימה, בספרו, ניסה ליצור סוג של משל הבוחן סוגיות של מלחמות ומיליטריזם במאה ה-20; מעמדן של הנשים בחברה היפנית; נושא קבוצות המיעוט ויחס החברה אליהן; והפערים הבין דוריים.

 

שרה מיילס וכריס כריסטופרסון ב"המלח שחזר מן הים"

בסרט שרה מיילס, חרמנית כבושת-יצרים, מודחקת מינית, עם שפתיים בשרניות ורטובות תמידית, מגלמת אם חד-הורית של הילד "הטוב", הנגרר אחר דמותו הכריזמטית של הנער חסר המעצורים, מנהיג עם נטיות פאשיסטיות שמנהיג חבורת נערים. הבמאי לואיס ג'ון קרלינו העביר את העלילה ממקום התרחשותה המקורי בספר (האי היפני שתיאר יוקיו מישימה) לדרום אנגליה, במחוז קורנוול שעל הים. הספר תורגם לעברית באמצע שנות השמונים, אבל הסרט עדיין לא ידוע ולא מוקרן בשום מקום.

המלח שחטא לים. יוקיו מישימה. הוצאת כנרת, 1986

הערפל, ג'ון קרפנטר (1979)

הערפל, ג'ון קרפנטר. כרזת הסרט 1979

הבמאי קרפנטר, התסריטאית דברה היל והשחקניות ננסי קיס וג'יימי לי קרטיס היו שותפים להצלחה הגדולה של ליל המסכות, Halloween, סרטו של קרפנטר משנת 1978. "ליל המסכות" נוצר בתקציב זעום של 325 אלף דולר בלבד(!), הרוויח 56 מיליון דולר והפך לסרט העצמאי הרווחי ביותר אי פעם. הצלחתו העצומה הובילה לכך שקרפנטר יכול היה לגייס את הצוות שלו ליצירת סרט אימה פסיכולוגי נוסף: הערפל.

ג'יימי לי קרטיס, "הערפל". 1979

ג'יימי לי קרטיס מלוהקת לצד אמא שלה, ג'נט לי. "הערפל" –  יצירה חשובה מאוד של הז'אנר – בנויה על זרמים נפשיים תת-קרקעיים והיחסים בין ג'יימי לג'נט טוענים את הסרט ברגשות סבוכים.

הסיפור, בקצרה: עיירה קטנה במפרץ אנטוניו בקליפורניה מותקפת בידי כוחות על-טבעיים המגיעים בצורת ערפל מהים. קרפנטר חיפש דרך שונה ליצירת סרט מפחיד והאימה נוצרת כאן באמצעות אווירה מעוררת צמרמורת, שירטוט נבון של דמויות הנמצאות במצור ותחושה של פחד קמאי וחרדות עמוקות מפני הלא ידוע.

למרבה העוגמה, יצרו גירסה חדשה (וגרועה) לסרט הזה, והאנשים נחשפו דווקא אליה, ולא למקור של פרנקהיימר.

"התינוק" – פיטר סאסדי (1975)

I Don't Want to Be Born

התינוק. 1975

תינוקות היו חלק חשוב מסרטי האימה של סוף שנות השישים עד סוף שנות השבעים. "תינוקה של רוזמרי" הגאוני של רומן פולנסקי צולם בעיר ניו יורק ועסק בפולחן השטן ו"ראש מחק" – סרט הבכורה המדהים של דייויד לינץ' – היה כמו צילום של חלום בלהות, פנטסיה סוריאליסטית על רקע עולם עתידני תעשייתי.

בין "תינוקה של רוזמרי" לבין "ראש מחק" יצא סרט טראשי למדי ובו בזמן חשוב לחסידי הז'אנר שנקרא במקור "לא רציתי להיוולד" – אך הופץ בארץ בשם "התינוק" (נא לא להתבלבל עם סרט בשם "התינוק" של טד פוסט משנת 1973)

"לא רציתי להיוולד" (AKA – "התינוק") בכיכובם של ג'ואן קולינס ודונלד פלזנס (מי שמשחק גם ב"ליל המסכות") מספר על אישה המביאה לעולם תינוק-מפלצת, הרדוף בידי רוחו של גמד. התינוק מתחיל לקפד חיים מיד עם צאתו לאוויר העולם.

כתמיד בסרטים שמעמידים תינוק לא קונבנציונלי במרכזם הדיון הוא בסוגיית ההורות/האימהות, האחריות לרך הנולד וחוסר היכולת לשלוט באופן מוחלט ביצור שבראת והבאת לעולם באו לידי ביטוי חריף, סוריאליסטי ומעורר אימה בשלושת הסרטים גם יחד, אבל "התינוק" מצליח בדרכו המוזרה לשלב מסורות עממיות של סיפורי זוועה ופחדים מודרניים.

עוד קריאה

איתן גפני – המוחות מאחורי האימה

http://www.metalist.co.il/MoviesPrivate.asp?id=47

שמואל דובדבני בווינט על נצחון העבר ויתרונם המוחץ של סרטי האימה הקלאסיים

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3238351,00.html

פורום סרטי מתח ואימה בתפוז

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מ  On 01/05/2008 at 17:25

    האימה היא בדברים הקטנים. לא צריך להגזים, לראות הרבה דם וצרחות כדי ליצור אימה. לפעמים גם לחישה בעורף מספקת את זה.

    יש סרט קצר שנקרא "אודישן" מבית היוצר של קמרה אובסקורה.
    http://www.third-ear.com/p_prod.aspx?id=27217

    אני חושבת שהוא מתכתב חלקית עם מה שכתבת כאן.

  • אביבה  On 01/05/2008 at 20:53

    האומנם לא מוכר?
    לא ראיתי את הסרט, אבל קראתי את התקציר(!) שלו, עם תמונות… בלהיטון כמדומני. דווקא לא זוכרת שום דבר שקשור לילדים ואלימות, רק את הילד המציץ לחדר השינה של אמא שלו ורואה אותה עם המלח. אירוטי מאוד זה היה.

  • אורי בר  On 01/05/2008 at 21:36

    איכשהו, פרחו מזכרוני.

    תודה שהזכרת לי. זה הוקרן בקולנוע אורלי ברמת גן. גם מחרמן וגם מזעזע זה היה, עד כמה שאני זוכר

  • גדי שמשון  On 01/06/2008 at 3:25

    אבל את הסצינה המחרמנת בבית הקפה, זכרתי גם זכרתי.

  • רונה  On 01/06/2008 at 14:44

    איזה יופי של רשימה.

    באמת אימה היתה פעם מסר קולנועי מעניין ועיקר האימה היה במתח שבין הנראה על המסך לרוחש מתחת לפני השטח.
    בשנים האחרונות הז'אנר בעצם מת ויורשו הוא סרטי הזוועה המוחצנים. כמה שיותר אלים, יותר דם על המסך, יותר רגעים שבהם הקהל צורח או מכסה את פניו בידיו.

    בסרטי האימה הקלאסיים, מ"הציפורים" להיצ'קוק ועד "פלישת חוטפי הגופות" של דון סיגל, הכל עדיין מאופק, ויש בסרט הרבה יותר מאשר הסיפור בלבד.

  • נעם  On 01/12/2008 at 8:43

    "וגם לא מבין בזה כלום אבל זוכר את "המבט
    סרט מפחיד עם דונלד סאטרלנד ( שבגללו ראיתי הרבה סרטים גרועים) וגולי כריסטי ( שבגללה היו לי הרבה חלומות טובים)
    DONT LOOK NOW
    אני חושב היה שם הסרט באנגלית – סרט מטריד מאוד
    ואם במוזיקה עסקנן , את שיר הנושא מתינוקה של
    רוזמרי מלהגת מיה פארו בעצמה !
    שיר ערש מאיים ונפלא כאחד – מאוד ממולץ

  • avha  On 01/12/2008 at 8:59

    אוהבת סרטי אימה, אבל לא רק.
    תכתוב עוד הרבה על קולנוע.
    אולי על רוב זומבי..?

    • שרון לידור  On 11/26/2011 at 16:07

      אין כמו סרטי אימה קלאסים משנות השבעים והשמונים. רמה אחרת לגמרי. היום זה זבל. פשוט סרטי זבל לילדים

  • מישהו  On 02/10/2008 at 2:08

    שלום רציתי לדעת מאיפה אפשר להוריד את הסרט התינוק?

  • נעמי  On 01/04/2012 at 15:48

    מעולה. ויש גם את
    http://www.imdb.com/title/tt0054167/
    peeping tom

  • יריב  On 01/07/2012 at 14:20

    ואיך אפשר לדלג על The Blob מ- 1958, שזכה לגירסה מחודשת 30 שנה אחר-כך.
    בסוף האייטיז נחרדתי מבית קברות לחיות אדפטציה מצויינת של סטיבן קינג.

    על סרטי הזוועה באמת אפשר לדלג.

  • בועז כהן  On 04/10/2014 at 13:28

    פרסם את זה מחדש ב-לונדון קולינגוהגיב:

    הלילה ב-MGM יוקרן הסרט "התינוק"

  • motior  On 04/10/2014 at 15:10

    מעניין… לי יש יחס דו ערכי לסרטי אימה – אני מניח שכמו לרבים – נרתע מהם וקצת נמשך אליהם. אבל יותר נרתע

  • zfashli  On 05/08/2014 at 8:17

    אי אפשר לא להזכיר גם את "הניצוץ" המטריד של קובריק. בעיני הוא אחד המפחידים
    ואת הסצינה החדשה כמו של פרוייקט המכשפה מבלייר דל התקציב שהפך לאחד הסרטים המפחידים בזאנר

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: