אחר הצהריים, שנות השבעים: רוק בחלל

 

המורה לתנ"ך גברת דובדבני לא הגיעה. המחנכת מירה חמו שחררה אותנו שעתיים קודם.  אז הנה, אמצע היום, שמש חורפית נעימה מלטפת ואופפת, השעה 12:30 ואנחנו כבר מחוץ לחומות התיכון, מחפשים טרמפ. עמי הציע שניסע לתל אביב לקנות תקליטים ואני הרי אף פעם לא סירבתי להצעות כאלה. אין לי יכולת לסרב להצעות כאלה. כך שעברנו דרך הבית שלו, השלכנו את הילקוטים במטבח, מחרידים את החתול הענק ג'ונסון ממקומו הקבוע, שתינו מיץ תפוזים ויצאנו ברגל לתחנת האוטובוס ברימון. קו 55 מגיע לאבן גבירול פינת ארלזורוב. משם הליכה קצרה לכיכר מסריק. ל"פאז".

הביטו על הצילום של שאול גרוסברג. הוא משקף את רוח הזמן ואת מה שהיתה החנות ההיא למבקריה. "מחטים", "תקליטים", "קסטות". פאז היתה חנות קטנה ומטריפה עם מוכרים ייחודיים.

אחרי שעה בחנות, אני קניתי את ג'רי ראפרטי וניל יאנג. עמי קנה את ניל יאנג ואמריקה. שני נערים, ארבעה תקליטים. אושר אחד צרוף ומאחד.

ג'רי ראפרטי, מעיר לעיר. 1978

ניל יאנג, אחרי הבהלה לזהב. 1970

ניל יאנג, בא זמן. 1978

להקת אמריקה. הסטוריה. מיטב הלהיטים. 1975

עכשיו לכל אחד מאיתנו שקית ניילון עם שני תקליטים. ולא, אנחנו לא הולכים ברחוב המלך ג'ורג', אנחנו מרחפים מהנאה. עמי מבקש לעבור בחנות האלקטרונאי הצעיר כדי לקחת ערכה כלשהי. עשר שנים אחר כך הוא יהיה גם מוזיקאי וגם מהנדס אלקטרוניקה. אבל למה למהר. אנחנו רק בחורף 1978, נערי פרברים בתל אביב, מחזיקים תקליטים חדשים וקיט כלשהו להרכבה של משהו שאין לי מושג לגביו. מתחיל לרדת גשם. אנחנו בורחים לתוך סניף של סמי בורקס, לוקחים שני בורקסים משולשים עם גבינה, מאפים חמים, בצק עלים מתפורר וכוס גבוהה של שוקו קר בצד.

הרחוב נוצץ ומריח מגשם. הערב יורד מהר. חורף על תל אביב. רוצה לעבור בלוטוס? עמי שואל, ואני מסכים, איך אסרב לו, איך אסרב. למה שאסרב. תקליטים. ספרים. החיים יפים, כדאי לכם לחיות. והנה – שני ספרים שאנחנו לא מכירים מונחים על המדף. אלפרד בסטר "פני מועדות לכוכבים" ו"רשימות מן המאדים" של ריי ברדבורי. עמי לוקח את הראשון, אני את השני. אנחנו נקרא אותם ונחליף בינינו. עסקה טובה.

רשימות מן המאדים, ריי ברדבורי

אלפרד בסטר, פני מועדות לכוכבים

באוטובוס חזרה הביתה אנחנו בודקים את האוצרות החדשים. הזמן הקרוב, ימים, שבועות, חודשים, יוקדשו להם. אנחנו נתעמק בהם, נחפור, נהנה, נשנן, נלמד, נספר, נשתף זה את זה. נשמיע. נקריא. נקרא. נאזין. בשנתיים האלה, בין 1979 ל-1981 אני והוא נקנה כל ספר וספר שיצא בסדרה הלבנה, סדרת המופת של עם עובד שהביאה לנו – ולנוער שוחר מד"ב ופנטזיה כמונו – את הקלאסיקות המובחרות ביותר. אני עומד ומסתכל עכשיו על המדף בספריה שלי שבו מרוכזים כל הספרים שקניתי בשנתיים ההן. אני אוהב כל ספר וספר.

מדף המד"ב שלי: כולם היו בניי, ואזכור את כולם – את זילאזני וסילברברג, את אולדיס והרברט

בצילום של שאול גרוסברג פתחנו ובערב של שאול גרוסברג נחתום. האיש הזה ניהל סצינה באמצע-סוף שנות השבעים. ב"בית לסין" הקטן והמקסים, בית לסין הצנוע והנעים שברחוב וייצמן, ליד ככר המדינה, היו הופעות רוק מרעידות ומרטיטות. אם תשימו לב תראו שהפוסטר הזה מחבר את כל הקוים לאותה נקודת מגוז – מוזיקה, רוקנרול, מדע בדיוני, ספרות. "חלום קוסמי" ו"מפגש על קולי", "רוק חלל" ויצירה בשם "חלום מספר אחד". חלומות, מסעות בחלל, מסעות בזמן, נדודים אל עולם אחר. החוץ הוא הפנים, החלל הוא הבפנים. אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתם. צודקים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אפרת קוטנר  On 12/19/2011 at 19:22

    לפעמים אני מקנאה בך כל כך.

    • גלעד  On 12/20/2011 at 9:24

      פוסט נהדר!

    • omergazit  On 01/14/2012 at 12:58

      כל כך מסכים…

  • D.J MosheL  On 12/19/2011 at 19:25

    פאז החנות המיתולוגית. דורון ומנחם רז שני אנשים שאני חייב להם המון בידע המוסיקלי שלי, ושאול גרוסברג מורי ורבי – הערבים שלו בבית ליסין היו תופעה.
    אני זוכר שיום אחד הוא הביא לבית הנוער ביכורי העיתים אוסף שיקופיות של פינק פלויד שהוא היה בהופעה שלהם והקלטה של המופע זה היה המופע של DARK SIDE OF THE MOON – שים לב: שיקופיות, לא סרט, לא ווידאו – שיקופיות והקלטה פירטית של המופע באו לשם לא פחות מ-200 אנשים אולי אפילו יותר…ואף אחד לא התלונן על האיכות 🙂
    וכולנו חשבנו שאנו בהופעה של פינק פלויד…
    היום כשאני עורך את ערבי הרוק בסינמטק תל אביב
    אם אני לא מקרין הופעה באיכות פצצה אני ישר מקבל תלונות 🙂
    ואז ראינו שיקופיות ושמחנו שיש מה לראות
    נו מה לעשות היו זמנים בשנות השבעים…

  • צביקה  On 12/19/2011 at 19:46

    מרגש, כאילו לקחת יום מחיי בתקופת נערותי , אותה חנות ( עם דורון בפנים ), אותם תקליטים , אותה תקופה…..ברררר…

  • tsachiy  On 12/19/2011 at 20:05

    גם אני! גם אני! הייתי נוסע במיוחד מחיפה לפאז, עם שמוליק – לא עמי – וגם אצלנו זה היה עובד ככה. מחנות התקליטים לחנות הספרים, עם אותם ספרים ממש.איזה כיף לגלות עוד משוגעים.

  • Shahar Bar  On 12/19/2011 at 20:21

    ניחוח של תקופה שחוויתי כנער רק בשוליים שלה, אבל יש הרבה עם מה להזדהות. אצלי זה היה בית התקליט והחנות תקליטים בפסאג' של בית הקרנות בחיפה….

  • אמיר  On 12/19/2011 at 20:32

    איפה הימים הטובים שבהם התחשבו במעמד הפועלים: הופעות היו מתחילות בשעה שבע וחצי ועל המודעה צויינו דרכי ההגעה בתחבורה ציבורית.
    היום אף אחד לא מגיע להופעה באוטובוס, ולכן הן מתחילות בעשר וחצי (פתיחת דלתות) ונגמרות הרבה אחרי חצות. לך תקום למחרת בשש בבוקר, לעמל יומך.

    • בועז כהן  On 12/19/2011 at 20:45

      פעם היינו דומים יותר לאנגלים. הופעות היו מתחילות מוקדם והיתה גישה סוציאליסטית יותר וערוץ טלויזיה עם סדרות של הבי.בי.סי

    • B. Goren  On 12/19/2011 at 20:54

      אמיר, בדיוק המחשבות שלי.

    • הלל ינאי  On 12/28/2011 at 19:18

      אמיר-
      טאם טאאאאדאאאדאאאם!!!
      מזל טוב!
      זכית בתגובת השנה!

  • נעם אשד  On 12/19/2011 at 20:36

    בועז אין מצב שהתמונה אוטנטית , ב 78 קניתי את התקליט הראשון בחיי בפאז וכבר אז היא שכנה
    במשכנה הסופי בפינה ( בערך 5 חנויות אחרי זו שבתמונה). כל אנשי פאז היקרים ומנחם בראשם שהגיע לו פרס ישראל בחינוך מוסיקלי והיום מעביר ימיו כאדם שבור ומרוסק.
    הפוסטר מדהים לחלוטין , האם זה הערב שבו פורטיס פגש את סחרוף ?
    ובעניין הספרים ת רשימות מן המאדים הוא ספר מדהים , כך שיצא לך הטוב מהשניים ( אם כי בתמונה נראה שבסוף שניהם נשארו אצלך………)
    אחלה זכרונות

    • בועז כהן  On 12/19/2011 at 20:44

      התמונה אותנטית לחלוטין. שאול גרוסברג צילם אותה ב-1975

      • jack-in-box  On 12/23/2011 at 17:49

        ואז טאצ'ר הגיעה, וביבי הגיע, והרסו כל חלקה טובה. חשבו שהם אמריקה…

      • נעם אשד  On 12/25/2011 at 10:21

        סליחה , ברור שהתמונה אמיתית , כוונתי הייתה שהיא אינה אוטנטית לשנת 79 שבה עוסק הפוסט.

  • Tzvika Lior  On 12/19/2011 at 20:47

    מרגש, כאילו לקחת יום מחיי בתקופת נערותי , אותה חנות ( עם דורון ומנחם בפנים ), אותם תקליטים , אותה תקופה…..ברררר…רק נראה לי שהחנות עברה יותר למעלה ברחוב בשנת 78 . זו החנות הראשונה ששכנה שם עוד שמנגו המיתולוגית לא פחות ( של הילל אברמוב ) היתה ממול , יותר מתאים לשנת 75-76.

  • יעל/סביון  On 12/19/2011 at 20:56

    בקינג' ג'ורג' לא רחוק מפאז ישנה חנות של פטיפונים ומחטים , אני שנים מאז שאני הייתי צעירה הייתי הולכת רק אליו בכדי שיחליף לי את המחט בפטיפון שלי, שעד היום הוא עובד כבר 25 שנה.
    אני הצלחתי לאסוף 300 תקליטי וניל מפאז אלגרו ובית התקליט. בועז לכל אחד יש את התקופה שלו למוסיקה של פעם ולזכרונות של פעם. בהחלט הזכרונות שלך יפים, נעימים ומעניינים.

  • B. Goren  On 12/19/2011 at 20:57

    אף פעם לא אהבתי מד"ב. רק ספרים על החיים האמיתיים וצרותיהם.

  • רוני  On 12/19/2011 at 21:00

    איזו תמונה מקסימה של פאז. מאז.
    איזו חנות מיתולוגית.
    בדיוק ישבתי שבוע שעבר בתוצרת ובהיתי בחנות שבמקומה, מוצפת בזיכרונות מתוקים.  

  • Ran Shoham  On 12/19/2011 at 21:01

    מועדון הנשמות התאומות… אותה חנות, אותם ספרים ותקליטים, אותה פיסת חיים שהיתה ואיננה.
    תודה על החיאת הזיכרונות הטובים האלה.

  • שרון רז  On 12/19/2011 at 21:02

    אמיר צודק, בועז צודק. פוסט מענג בועז. אני גם זוכר את פאז בפינה בסוף, למרות שרוב רכישותיי היו בבית התקליט, קצת באלגרו וגם בפרבר פ"ת… בועז- קנית שני תקליטים טובים יותר ממה שעמי קנה… הפוסטר הצבעוני נפלא כל כך. תוהה אם אז נפגשו סחרוף ופורטיס לראשונה.

  • אורי זר אביב  On 12/19/2011 at 21:10

    "פני מועדות לכוכבים" קצת שינה לי את החיים.

  • טל נחליאלי  On 12/19/2011 at 21:13

    איזה כיף של נוסטלגיה. לאנשי הקריות, הפרברים של חיפה, היתה חנות תקליטים אחת, צנועה של אסתי לוי שהיתה מזמינה לי תקליטים מהעיר הגדולה ת"א (לקח בערך שבועיים…) ואם באמת הייתי לחוץ , הייתי נוסע לבית התקליט בחיפה (דדה המיתולוגי..). אבל הצ'ופר האמיתי היה כאשר מישהו נסע לחו"ל ואז היה חוזר עם שלל. וכך עדיין נמצאים אצלי תקליטי yes, deep purple, the who…ואפילו את pink floyd הראשון עם סיד בארט, כולם תוצרת חוץ (אז זה נחשב הרבה יותר איכותי :)..)…אחחחח, תודה בועז שאתה מעביר את חוויות הדור שלנו בצורה כל כך רגישה….

  • אלי ארדיטי  On 12/19/2011 at 21:37

    כמי שגדל בבת ים התחבורה הציבורית דהיינו קו 18 הוביל אותנו בעיקר לרחוב אלנבי ,ושם בפינת רחוב סמטת בית השואבה שכנה החנות הראשונה של אלגרו שאליה נסענו לרכוש תקליטים,כמובן שגם בפאז האלמותית ביקרנו, אבל איך שראיתי את עטיפת אלבומו של ג'רי ראפארטי ז"ל נזכרתי בחורף 78 וברכישה שלו אצלי ביחד עם האלבום הכפול שגם מחירו היה יקר יותר out of the blue של e.l.o
    אחלה זכרונות העלתה לילידי תחילת שנות השישים

  • טוני  On 12/19/2011 at 22:00

    מקסים 🙂

  • איילת  On 12/19/2011 at 22:11

    נהדר.
    העברת את האווירה במדוייק, הזכרת לי שיטוטי צהריים עם אבא שלי באיזור לונדון-מיניסטור, ליד העבודה שלו, בימים בהם התלוויתי אליו למשרד, בדיוק באותן שנים.

  • pachter  On 12/19/2011 at 22:32

    לי יש את אותן החוויות, רק עשור מאוחר יותר.
    זכיתי להציץ בפאז לפני שנסגר (לדעתי קניתי שם איזה תקליט של להקת שיקאגו), אבל המסלול שלי היה להגיע מראשל"צ בקו 174, לרדת בכיכר מלכי ישראל, לחצות את הכביש לכיכר מסריק ולהגג באזני החבר שלי "פעם הייתה פה אחלה חנות תקליטים…", ולהמשיך לחור בשחור בשלמה המלך, ומשם לפיקדילי אי שם בסימטה ליד כיכר דיזינגוף, עוד לפני שעברו לרחוב עצמו, עברו לדיסקים והורידו מחירים לרצפה, ומשם לבית התקליט בפינסקר, איפה שאפשר היה למצוא את כל העטיפות תוצרת חוץ המיוחדות, הנפתחות, עם הפוסטרים ושלל מרצ'נדייז מעורר תאווה.
    כל הכסף של הבר מצווה שלי "התבזבז" על אלבומים תוצרת חוץ של הפינק פלויד מבית התקליט. זה בערך הדבר היחיד שהולך איתי מהשנים ההן.

  • דוד  On 12/19/2011 at 22:34

    מקסים
    חנות התקליטים המיתולוגית שלי היתה פיקדילי בירושלים, סיפור עצוב- בתחילה כחנות ירושלמית צנועה ברחוב ש"ץ, התפשטה בכל הארץ, הצטמקה לממדי החנות המקורית, ובסוף נסגרה כשלא עמדה בתחרות מצד מתחרים אחרים ובעיקר טאוור רקורדס. השנים הרלוונטיות אצלי הן אמנם עשור אחרי שלך אבל אני לגמרי מזדהה עם התחושה הזו של "המכולת השכונתית" עם המוכר מסביר הפנים. היום אני מוצר התו השמיני בירושלים תחליף לא רע למה שפיקדילי היתה בשבילי, אבל עדיין זה לא אותו דבר.

    • דוד  On 12/19/2011 at 22:36

      והטעם שלך במדע בדיוני, כל כך מזכיר לי את עצמי 🙂 (די נדיר שאדם מתחבר לז'אנר המדע בדיוני וגם ל"ספרות הגבוהה")

  • עופר פורת נהריה  On 12/19/2011 at 22:47

    פעם לחנויות התקליטים היה ריח מיוחד, ואיפה האבק שהיה דבוק לניילון החיצוני 🙂
    האזנה לתקליט זה פולחן שלם ומיוחד שאין היום לCD

    שמתם לב לכרזה מ 1975 יש שם כמה שמות גדולים ומוכרים של אז ….ויש גם שם אחד שלימים נעשה גדול ומוכר …. ברי סחרוף

    NICE

  • Eyal  On 12/19/2011 at 23:16

    אני הייתי ילד יותר צעיר כשהסתובבתי בכיכר מסריק.
    מצחיק, אבל אני עוד זוכר את הירקן עם ה'פרות וירקות', משם 🙂

    מתי פאז נסגר?
    אני די בטוח שגם אותו ראיתי.
    וכן, אני קצת ירוק מקנאה שחווית את התקופה הזאת.

  • שחר  On 12/20/2011 at 0:04

    למרות שנולדתי רק אחרי שצולמה התמונה הזאת, איכשהוא ההורים שלי הצליחו לשמר כנראה את התחושה – הרבה פחות במוזיקה, הרבה יותר בספרות, ואני כל כך שמח שרוב הספרים האלו נחתו גם אצלי מתישהוא. 'קץ הילדות' זה משהו שהתעקשתי (מבין האחים) שיישאר אצלי גם היום… פשוטו מעולה, הלוואי ואחזור לשקוע ככה בספר מתישהוא…

  • דרול  On 12/20/2011 at 0:21

    אילו ימים . איזו סדרה.
    הייתי מוסיף גם את "חרב השאול" ואת "מגילת החרבות".

    מי זה ניל יאנג, בשם אלוהים?

  • מיקי ארמון-ברק  On 12/20/2011 at 0:53

    כל שם מעורר געגוע.

    פאז.

    לוטוס.

    בית לסין.

    שאול גרוסברג.

    האוטובוס הביתה.

    אשרייך שהיה לך חבר כעמי.

    • בועז כהן  On 12/20/2011 at 3:21

      אשרי שיש לי חבר כמו עמי. עדיין חבר טוב מאוד. חבר נפש. עברנו הרבה דברים יחד, מאז ועד היום.

  • עדנה  On 12/20/2011 at 6:37

    איך אתה תמיד מצליח "לעשות לנו את זה" עם המאמרים שלך, סוג של מנהרת הזמן…. אמנם לא ל"פאז" בת"א אלא לחנות המיתולוגית "התקליט חיפה" שהיינו ממש גרים שם… אחח שנות ה-70 המפוארות (!) ת'שמע זה מרגש, געגועים לתקופה, ממש.

  • גיל  On 12/20/2011 at 8:11

    נהדר.
    מזכיר לי מאוד את הביקורים שלי לקנות תקליטים בת"א של 7-8 שנים אח"כ, בבית התקליט, אצל צ'רלי בדיסקוטון של החצי-מרתף ליד הכיכר ובחנות תקליטים בכיכר מסריק שאני חושב שכבר לא היתה פאז. אני זוכר שקניתי שם את "טרבל-לוג" של הליגה האנושית. קצת שונה מהטעם שלך בסוף הסבנטיז אבל היי, גם לאייטיז היו הילה וקלאסיקות משלהם.

    • בועז כהן  On 12/20/2011 at 8:46

      אני מסכים לחלוטין. גם בעיני לשנות השמונים יש קסם רב. הסמית'ס, הקיור, הסטון רוזז, U2, באוהאוס, טוק טוק, דיס מורטל קויל. יש לי כבוד גדול ואהבה עצומה לאייטיז.

  • ליאור  On 12/20/2011 at 9:25

    מעתיק מה שכתבתי בקיר של רוקר טוב

    בועז, הסיפורים על שנות הילדות כל כך חיים, המסע בין חנויות התקליטים, סמי בורקס, לוטוס, עם עובד, הכל חי, ממש תבנית נוף הילדות.
    אבל מבחינתי הדובדבן זה הפוסטר של ההופעות – פורטיס, סחרוף, דיכנה, רנרט, איקי לוי, בכניסה לאולם יושמע האלבום של פינק פלויד,מחיר 12 ל"י.
    ממש נהניתי. תודה גדולה!

  • Yael Ya'acovi  On 12/20/2011 at 9:26

    וואו, איך העפת אותי לילדות שלי בחזרה.
    השמות והריחות של הרחובות של אז…
    יומולדת שמח על אף ולמרות העצב…

  • רוית  On 12/20/2011 at 9:29

    אני כ"כ מקנאה בך, ממש עשית לי חשק לגדול בתקופה הזו , אני רק נולדתי שעברת את היום הזה זו היתה תקופה הרבה יותר רגועה של גילויים

  • רונית  On 12/20/2011 at 9:49

    עשית לי חשק לגשם 🙂
    וגם געגוע נדיר לנעורים. הקרבה הזאת, החוויה הטוטאלית מספר או מתקליט
    כתבת מקסים בועז

  • יוסי מפ"ת  On 12/20/2011 at 10:00

    בועז,
    פעם אחר פעם אתה מצליח להעביר את הצבעים, הריחות, הצלילים מאותה תקופה נפלאה של שנות ה-70. בכישרון, ברגישות, באהבה… כמה יפה.  את הכותרת לרשימה היית צריך להשאיל משם הספר של אלפרד בסטר "פניי מועדות לכוכבים". אתה ראוי לכך. ושיהיה לך הרבה מזל טוב, רק טוב.

    • בועז כהן  On 12/20/2011 at 10:14

      פני מועדות לכוכבים זה שם נהדר לספר נהדר.

      תודה על המילים הטובות.

  • מאיר  On 12/20/2011 at 10:10

    היי בועז
    מי הוא אותו עמי ? מישהו שאנחנו מכירים ?

    • בועז כהן  On 12/20/2011 at 10:14

      עמי לוי, חברי-כאח-לי, מהיום הראשון בתיכון, חברי הטוב מזה 34 שנים.

  • ofer  On 12/20/2011 at 10:15

    אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי…
    בכרזה יש קסם… אנשים כמו פורטיס וסחרוף היו אז בהרכבים נפרדים… מי יודע אולי שמה הם נפגשו. ולהיכנס למקום ולשמוע אולי בפעם הראשונה את "wish you were here" זה בטח היה מיוחד

  • גלעד ענבר  On 12/20/2011 at 10:50

    פוסט נהדר בועז, תיארת נפלא את הקסם החמקמק של צהריים גנובים בעיר הגדולה.
    כמה עצוב שהחוויה הזאת של לקנות תקליט חדש כבר כמעט לא קיימת היום עבור תלמידי תיכון.
    היכולת להוריד בקובץ אחד גנוב את כל הדיסקוגרפיה של פינק פלויד או של ניל יאנג היא מדהימה אבל גם איומה. כמו להוריד מחיי האהבה שלנו את שלבי החיזור, חוסר הוודאות, הטלטלות והייסורים. חיים ללא העצב המתוק.

    כי היחסים שלנו עם המוסיקה היו חיזור מתמשך אחרי אהובה מיתולוגית שדרשה מאיתנו התמסרות אובססיבית, השקעה אין סופית, ומחיקת הגיון. לפעמים היא הנחילה לנו אכזבות מרות ולפעמים העלתה אותנו לגבהים שלא הכרנו. לפעמים היינו צריכים לרדוף אחרי תקליט שנים עד שהשגנו אותו ורק יכולנו לדמיין איך הוא יישמע ואיך יתנהל לילה אלכוהולי בחברתו… לפעמים כשהשגנו אותו , גילינו שהוא מיתוס ריק מתוכן.

    האם הכסף ששילמנו על כל תקליט הוא זה שעשה את ההבדל ?
    לא, הכסף היה רק אחד החסמים שבדרך. העובדה שהיית צריך להתלבט ולבחור רק שני תקליטים מתוך האלפים שהיו ב"פאז", הפכו אותם ליקרי-מציאות ובלתי-נשכחים עבורך.

    מאחורי כל תקליט שקניתי בנעוריי עמדו לא פעם תחקיר, קריאת כל ביקורות הרוק בכל מקומון שהזדמן לידי, האזנה ל"לא רוצים לישון" בגלי צה"ל בשתיים בלילה, אמון במוכר או בחבר ואלמנט מסיום של סיכון – האם אני הולך להתאהב מעל הראש בתקליט המורכב הזה של סופט משין – או למצוא את עצמי נבוך מול רצף בלתי שמיע של חיצרוצים תמהוניים
    שלא מתחברים לכלום (כמו במקרה של הנרי קאו)

    כילד שלא קיבל דמי כיס, אלא קנה תקליטים רק כשקיבל שטר מסבתא בשעת רצון, או תשלום צנוע עבור כיסוח הדשא של השכנה, התייחסתי אל כל קניה כהרת גורל. ובין קניה לקניה הפרידו לפעמים שבועות ארוכים בהם התמסרתי לקנייה הקודמת , גם אם אהבתי וגם אם לא, כי זה מה שהיה.

    ולפעמים תקליטים מסוימים פתחו בפני את שערם המוצפן רק בשמיעה העשרים.
    מי נותן היום עשרים האזנות לתקליט שלא מוצא חן בעיניו בשמיעה הראשונה?

    יום הולדת שמח בועז היקר והלוואי שלעולם לא נפסיק להתרגש ממוסיקה, גם אם נקבל אותה כקובץ דיגיטלי היישר אל תוך המוח…

  • דרור, לונדון  On 12/20/2011 at 11:18

    אמש רקדנו במועדון ה- Walkabout Embankment London. זבל של מוסיקה מעשר השנים האחרונות (וגם מערכת קול מזעזעת). איך הצעירים של היום (בגיל של ילדיי) סובלים (או, יותר נכון, נהנים) ממוסיקה שכזו? כנראה שלא למדו אחרת. כנראה שכך הורגלו והתרגלו. חבל להם שלא זכו.
    בועז – אתה נהדר: מדוייק וחד כסכין ובעל זיכרון של מחשב. כתבת נפלא. תודה.

  • סיוון  On 12/20/2011 at 11:28

    בועז, כיף לקרוא אותך. עשית לי חשק לקפוץ לשנות השבעים. פוסט נהדר. "תקליטים. ספרים. החיים יפים, כדאי לכם לחיות"- איזה יופי של משפט.
    (אחלה של עטיפה לתקליט של ג'רי ראפרטי)

  • Micky  On 12/20/2011 at 11:42

    שנים עברו מאז אני עשיתי מסעות דומים מבת-ים אל רחבי העיר הגדולה ת"א, יחד עם רינה ומירב, חברותי הטובות. כמוכם בועז, היינו רעבות מסקרנות לאלבומים החדשים ולספרים שאספנו ורכשנו על הדרך, וגם לבורקס והשוקו הנהדרים של סמי בורקס. אילו זכרונות נפלאים בועז, תודה שעזרתי לי להציף אותם. פוסט מרגש ומענג כאחד

  • ראובן ברד"ך  On 12/20/2011 at 11:48

    Those were the days
    מה הפלא שאנחנו עורגים אל התקופה הזו וחוזרים אל המוזיקה ההיא, שכמותה כבר לא עושים היום…אחלה פוסט, כרגיל.
    והרבה מזלטוב!

  • ליאור ב  On 12/20/2011 at 11:54

    עברתי שם פעם כשגרתי בת"א [בתחילת שנות ה-80], צלילים משכו אותי פנימה, ויצאתי עם תקליט של להקה שלא שמעתי את שמעה לפני וגם לא אחרי – להקת LOVE (מכיר?)

    אני חושבת שזה גם היה התקליט האחרון שקניתי, אם כי עכשיו אני שוב מלקטת תקליטים עבור בני מיכאל וחבריו [בני 17] שהקימו מועדון בעליית גג של אחד מהם ומרגישים הכי מתוחכמים בעולם כשהם מאזינים לתקליטים בפטיפון ישן שמצאו.

  • עדי  On 12/20/2011 at 11:56

    איזה יופי. מתפעלת מהיכולת שלך לזכור פרטים ותחושות בדיוק שכזה. וגם כאן, מזל טוב.

  • סער ליבן  On 12/20/2011 at 12:19

    איזה פוסט. אפשר להריח את הגשם, הבורקסים והשוקו…ריחות, טעמים ושירים
    מרגשים ומעוררים ערגונות.
    תודה
    ויומולדת שמח:)

  • יונת  On 12/20/2011 at 13:16

    איזה מדהים… פשוט להיכנס לתקופה הפשוטה והיפה הזאת שלך. אפשר להרגיש כל צליל, טעם, תחושה, להזדהות ולהתגעגע למקום וזמן שבחיים לא ידעתי… חבל שזה כל כך קצר. אתה חייב להוציא את הספר באורך מלא…!

  • אני  On 12/20/2011 at 13:35

    מזל טוב ליום הולדתך.
    אוהבת כל כך לקרוא אותך.
    הולך לדמיס רוסוס?

  • רוני  On 12/20/2011 at 14:20

    פוסט מדהים ומרגש ( כרגיל ). אני מסכים עם הכותבים מעלי. אכן, זורק אחורה כל אחד לתקופתו ומעיר הפריפריה שלו ולחבר/ה נפש שלו. אני הגעתי לתל אביב מפתח תקוה כעשור מאוחר יותר ובעיקר ל"אלגרו", "בית התקליט", "האוזן השלישית" ו"חור בשחור".
    והפלא ופלא עדיין, עד היום, יום חופש ובילוי עבורי הוא יום שבו אני עדיין נוסע כנער ל"חור בשחור" וחופר ונובר ומתלבט בין תקליטים וכמובן אחר כך עובר בחנויות ספרים יד שניה ולבסוף חוזר הביתה עם שלל. ונכון שהכל בר-השגה וניתן להורדה אבל החוויה המרגשת של להגיע לחנות לחפש לרוץ הביתה לשמוע בלתי ניתנת להחלפה.
    אגב, בועז: חגגת יום הולדת? מתי? מזל טוב וישר כוח

    רוני
    נ.ב
    הפוסטר הזה מדהים ונדיר.

    • בועז כהן  On 12/20/2011 at 16:10

      היום, ה-20 בדצמבר, הוא יום הולדתי.
      חגגתי? לא בדיוק. היום הוא גם יום מותה של אמי.

      • רוני  On 12/20/2011 at 16:18

        מתנצל ,שלא תדע צער . אתה איש מיוחד אשר מצליח לרגש רבים כל כך על כך שלוחה לך תודה ורק אושר ובריאות .

      • נעם אשד  On 12/25/2011 at 10:19

        בועז יקר ,

        ה – 20 בדצמבר ישאר תמיד יום הולדתך ויום פטירתה של אמך. מהקצת שקראנו אודותיה בפוסטים שלך , אין ספק שהיא הייתה רומה לראות אותך מאושר ביום הולדתך. אפשר לחגוג ולזכור בעת ובעונה אחת , על כן אכתוב ( באחור) : יום הולדת מוצלח

  • אלעד שופן  On 12/20/2011 at 14:49

    מצטרף לשבחים על הפוסט :}
    וגם לברכות יומההולדת!
    שתמשיך להתרגש ולרגש בנגינתך, בכתיבתך ובמעשיך.

    Elad Shufan

  • מיכל  On 12/20/2011 at 15:04

    כתבת כאן קסם במילים, געגוע לתקופה נהדרת של ספרים ותקליטים….

  • טראומה  On 12/20/2011 at 18:59

    תודה בועז על הפוסט היפה

  • ped  On 12/23/2011 at 9:25

    each trip to Fuzz was a joyful pilgrimage

  • Tamir  On 01/02/2012 at 8:35

    WALLA – אנחנו בדיוק מאותו הכפר – אותם ספרים, אותה מוזיקה רק שאני קניתי אותה בחנות קונצרטו באמסטרדם,
    CONCERTO
    Utrechtsestraat 52-60
    1017 VP AMSTERDAM
    Neighbourhood: Rembrandtplein
    חוייה מומלצת לחובבי הויניל. אני עדיין מקפיד לבקר בה (היא שם משנת 55')
    בכל ביקור בעיר הגדולה, שהיא ה"לונדון" שלי..

  • שירלי  On 04/28/2012 at 13:04

    אין קץ לילדות.
    המילים נגמרות והמוסיקה שבליבך נשארת.

  • שרון  On 06/07/2012 at 8:48

    "פני מועדות לכוכבים". אין מילים. למה באמת רק במדע בדיוני ניתנה האפשרות להתוודע לרעיונות כמו אנרכיזם? מה ידענו בגיל 17? אפילו התרגום המוזר לא הפריע. NOMAD זה "אינמנוס"… העיקר שיהיה איפה לתקוע את החץ של סימן הזכר.

  • llaliiblue  On 10/22/2012 at 11:36

    איזה מושלם ! הצילום ! והתיאור ! וגם ובעיקר זה –

    "מתחיל לרדת גשם. אנחנו בורחים לתוך סניף של סמי בורקס, לוקחים שני בורקסים משולשים עם גבינה, מאפים חמים, בצק עלים מתפורר וכוס גבוהה של שוקו קר בצד. הרחוב נוצץ ומריח מגשם."

    בועז !

  • דורון  On 11/05/2012 at 21:26

    איזה יופי. גם אני זכיתי לבקר ב"פאז" ולקנות שם תקליט של CREAM.

    גם אני הייתי שורץ באלגרו, ב"האוזן השלישית" (כשהיתה בשינקין) וגם ב"בית התקליט".

    איפה שנות השמונים?

  • zohar  On 04/27/2015 at 14:02

    יום אחד היגעתי לפאז לקנות, ואז תפס אותי מנחם רז ואמר לי "קח את האלבום הזה, זה האלבום שאני הכי אוהב בעולם!" זה היה האלבום Love – Forever Changes באמת תקליט נפלא אחד האהובים עלי.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: