סיאנס

 

סיאנס נשמע כמו רעיון טוב, מסקרן.  שמענו שמועה שבלאק סאבאת מתעסקים בפולחן השטן וג'ימי פייג' מלד זפלין במאגיה שחורה. ספר בשם "גילגול נשמות" של מַרְגוֹט קלאוזנר הסתובב בתיכון, אותה קלאוזנר שהקימה את אולפני הרצליה וטענה שבגלגולים קודמים היא היתה זונה אתיופית ועוד לפני כן כוהנת-מין שנמלטה מיבשת אטלנטיס. מַרְגוֹט קלאוזנר הקימה חוגים של ניו אייג' וערכה סיאנסים וטקסים ספיריטואליסטים, כל זאת במקביל להיותה אשת עסקים ומצאנטית לאמנות.

היינו בני 16, עודד ואני, ויותר בזכותו מאשר בזכותי הצלחנו לקבוע דייט כפול עם שתי בנות מרמת-אילן. הראשונה היתה י' בת מחזור, מהכיתה המקבילה, והשניה היתה חברתה רותי צעירה מאיתנו בשנה ותלמידת גמנסיה הרצליה. ישבנו בפיצה רימון וחשבנו איך לגלגל את הערב בצורה שתהיה בו זמנית מעניינת ושונה אבל גם מהוגנת, שהרי בכל זאת, דייט ראשון אמור להסתיים בלא כלום, מבחינתנו, דייט ראשון – ידענו אז – הוא רק המבוא לפתיחה.

זו היתה תקופה של לימוד ואיסוף ידע. בכל יום הכרנו תקליט חדש, ספר חדש. על השולחן שלו היה "עול ימים" של דוסטוייבסקי לצד Thick As A Brick של ג'טרו טול, ג'וד האלמוני של תומס הרדי ליד האחים אולמן. יסורי ורתר הצעיר של גתה אוסף הלהיטים של בוב דילן לצד מאדי ווטרס בהופעה חיה.

ידענו שאנחנו בעמדת נחיתות, אנחנו גברים, "אנחנו כל הזמן חושבים אם יהיה או לא יהיה", אמר עודד, "אבל בחורה תמיד יודעת איך יסתיים הלילה, היא יודעת שזה נתון להחלטתה, לא שלנו". אז לפחות רצינו שיהיה מעניין. החלטנו על הסיאנס. להעלות רוח כלשהי באוב ולשאול אותה שאלות. אם מרגוט קלאוזנר יכולה לקבל מסרים אולי גם אנחנו נוכל. קראנו את הספר היטב. למדנו שהסיאנס הזה אמור להיות טקס מיסטי, שבו אנו צריכים ליצור קשר עם נשמת אדם מת כלשהו, כדי לקבל מסר. בכתב עת כלשהו גילינו שצריך להיכנס לטראנס באופן טקסי בנסיון לתקשר עם המתים או ישויות רוחניות אחרות, וישנה איזו פרוצדורה של גרירת כוס על פני לוח אותיות בנסיון לקרוא את המסר מעולם האמת, ושאנחנו אמורים להיאסף במעגל, בישיבה, בחושך.

בשום מקום לא היה כתוב איזו מוזיקה צריכה להיות ברקע. החלטנו ללכת על בוב דילן או לאונרד כהן, או שניהם – אם הסיאנס יימשך זמן רב. הבנות התלהבו מהרעיון. דילן הסתובב על הפטיפון. ישבנו על השטיח, בחדר של עודד הנחנו אצבעות על הכוס וחיכינו לאות משמיים. הצד הראשון של התקליט הסתיים. הפכתי צד. גם הצד שני הסתיים. התחלנו מהתחלה. הגיטרה, המפוחית, הקול החורקני של צימרמן הגדול. היה קצת משעמם. הכוס לא זזה. לא קיבלנו סימן. ואז עודד אמר: אולי צריך חושך מלא, חושך מוחלט. אולי הרוחות לא מוכנות לבוא אלא בתנאים של אפלה גמורה.

לא ידעתי אם הוא רציני או ציני. אבל הייתי מוכן לבדוק כל אופציה.

גם הבנות אמרו: אפשר לנסות.

שמנו את התקליט מהתחלה. דילן התנגן והחושך עטף אותנו לחלוטין. ישבנו במרחק סנטימטרים זה מזה, אך לא ראינו דבר. רק שמענו נשימות.

חשבתי שאני מדמיין כשהרגשתי אצבע עוברת על גב כף ידי.  האם זו רוח רפאים? האם עולה בידינו להעלות באוב?  התרכזתי בתחושת האצבע העוברת הלוך ושוב על ידי.  לא רציתי להרוס את הסיאנס ולעשות דבר חריג מדי ולכן דחקתי מעט את היד למעלה, אל האצבע החוקרת.  חלף עוד שיר של דילן וידי האחת נשארה על הכוס הצמודה ללוח הסיאנס אבל ידי השניה כבר ליטפה את גבה, ירדה אל זרועותיה ואז קדימה, בתאוותנות, אל חזית חולצתה הגדושה. איש לא ראה דבר אבל כולם שמעו התנשמויות מהירות יותר כשחפנתי את שדיה. רציתי שהסיאנס יימשך לנצח.

אבל הצד נגמר ועודד נשבר ולפתע נדלק האור בפתאומיות והוא אמר: "לא הלך לנו, משהו אנחנו לא עושים טוב. אני לא יודע מה", וקם להוריד את דילן מהמערכת ולשים פרנק זאפה אנרגטי במקום ולהכין לנו שוקו חם בכוסות גבוהות.

לא העזתי להרים את עיני מהשטיח אבל במבט מלוכסן ראיתי שרותי מחוייכת, מכפתרת את החולצה.

הלכנו ברגל שעה שלמה ללוות את הבנות הביתה, ועוד שעה שלמה בחזרה, לבדנו. סיפרתי לעודד מה עשיתי. הוא לא כעס. הוא צחק. "עכשיו אני מבין למה הסיאנס לא הצליח", הוא אמר. "הידיים שלך בכלל לא היו על הכוס".

התקשרתי לרותי למחרת, היא אמרה שהיא עסוקה. היא היתה עסוקה גם בהמשך השבוע. ניסיתי את מזלי שוב ושוב. חשבתי שהיה לנו סטארט מופלא, אז למה לעצור, אבל היא אמרה רק שאני יכול לבוא לפגוש אותה בתל אביב, בכניסה לגמנסיה וכשבאתי עם האופנוע והיא אמרה ש"איזה כיף שבאת, עכשיו יש לי טרמפ הביתה". נסענו, והיא חיבקה אותי קליל, שדיה הצעירים שאליהם כמהתי נלחצים נמחצים אל גבי, אבל המטרה נשארה רחוקה. שוב לא עליתי אליה הביתה. פעם אחר פעם נפגשנו, לקחתי אותה הביתה, הבאתי לה ספר של מילן קונדרה שביקשה, נתתי לה תקליטים של קט סטיבנס שמעולם לא שבו אלי, הקשבתי לה בארשת של רצינות אדיבה שניסיתי לסגל לעצמי, ובכל פעם היא סירבה להגיש את שפתיה לנשיקות, חמקה ממגע, תמיד עם אותו סוג של חיוך מופגן וצחוק שופע, אבל ללא שום התקדמות. אחרי חצי שנה של תאווה והשקעה חד-צדדית, נשברתי. הפסקתי להתקשר ולחזר. פעם אחת נפגשנו במקרה באוטובוס ועוד פעם, אחרי ארבע שנים, כשפתאום נתקלנו ביציאה מקולנוע דן, אחרי הופעה של פיטר גרין,  אמרנו שלום מהיר ולא מחייב ונעלמנו אל תוך הלילה.

מאותו לילה נשארה בי האהבה העצומה לשיר מסוים של דילן, לא שיר מפורסם במיוחד, לא חשוב במיוחד, אבל שיר שנחרט בי באותו סיאנס כושל ואותה פתיחה נפלאה שלא הובילה לכלום עם אותה בחורה. למרבה האירוניה שמו של אותו שיר הוא SHE BELONGS TO ME וגם 32 שנה אחרי הוא מצליח להרעיד את לבי עם הגיטרה הזו והתיפוף העדין היבש והמפוחית והשירה הנפלאה, להרטיט אותי כמו הייתי עדיין אותו נער לכוד באותה כמיהה ובאותה תקופה ובאותה תחושה שלא התממשה.

SHE BELONGS TO ME

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תמיר  On 12/11/2011 at 7:21

    אחחחח….. איזה פתיח לשבוע חדש….
    נער הייתי ולא עוד ואיכשהוא, אתה מצליח להעיר את משקעי זכרונותי בכל פעם מחדש
    ו… כן, גם הבוקר – נוסטלגיה של מתחילים עם נפלאות המוסיקה ברקע.
    כבר יהיה לי על מה לחשוב היום – ולמה להקשיב בערב, עם תום סערות היום.
    תודה ושבוע נפלא.

  • mg  On 12/11/2011 at 7:53

    לקרוא את זה על הבוקר זה כמו לצלול עמוק לתוך חיי , נשמע כמו העתק מדוייק לסצנת חיים שלי כולל מרגוט,דילן,סיאנסים,גמנסיות וקטנועים :):)
    בהבדל אחד גדול- שאני לא יכולתי לכתוב את זה בצורה כל כך מוצלחת עם כל הפרטים החיים והניואנסים הקטנים שאתה זוכר שהופכים את כתיבתך כה אישית, חיה ואינטימית .
    תודה
    !!!! נהניתי מכל רגע.

  • ראובן  On 12/11/2011 at 8:10

    יפה

  • איתן  On 12/11/2011 at 8:41

    בועז, נפלא נפלא נפלא!
    תמים במובן הנהדר שיכול להיות.
    תודה רבה!

  • אורלי  On 12/11/2011 at 8:49

    תענוג תענוג תענוג !

  • יגאל פישר  On 12/11/2011 at 10:53

    הראשונה שחפנת את שדיה?

    יגאל פישר
    igal.fischer@gmail.com

  • רוני  On 12/11/2011 at 15:35

    נפלא תודה

  • א.  On 12/11/2011 at 16:01

    וזה מה שלא יכולת לספר ברדיו? …

  • דוד  On 12/11/2011 at 17:56

    מקסים
    (מי עוד, לעזאזל, קורא בגיל 16 את גתה ודוסטוייבסקי ושומע להנאתו זאפה ודילן…)

  • טל נחליאלי  On 12/12/2011 at 9:45

    LIKE. מגע בשדיים במפגש הראשון יכול להוביל לגן עדן או לגיהנום…

    בתור מנתח פלסטי (עם ניסיון של כ-4000 ניתוחי שדיים) ובעל נטיה להתענינות בפסיכולוגיה ומעט בפילוסופיה – רציתי רק להוסיף שנושא השדיים ומשמעותם הוא ענין לספר עב כרס, ומדהים כמה קיים שוני בין המינים, הגזעים והתרבויות בתפיסתם את השדיים.

    אבל דילן בסוף היה מדהים. תודה !

  • אודי  On 12/12/2011 at 10:32

    ..She belongs to you

  • הילה דניאל  On 10/11/2012 at 15:50

    מקסים.

  • Bracha  On 11/03/2012 at 2:24

    איזה יופי ! איזה השקעה כל הכבוד !

  • ורד נבון  On 11/03/2012 at 7:23

    סיפור יפה. יש מוטיבים חוזרים בסיפורים האלו – תשוקה לא ממומשת, תבוסה, כישלון והחמצה. מרתק כשיודעים (טוב, וירטואלית :)) מי הכותב ואיפה הוא נמצא היום.

  • אופירה אלון  On 11/09/2014 at 15:01

    תענוג לקרוא אותך כל פעם מחדש. ת ו ד ה.

  • נועה  On 07/12/2015 at 23:00

    יש משהו טוב בלגלות פוסטים ישנים..אפשר לקרוא אותם ברצף ולהתענג. אוי, הנעורים והתשוקות הלא ממומשות…הצלחת, כרגיל להעביר את הרגעים האלו. ו she belongs to me הוא אחד האהובים עלי של דילן.

  • נימי  On 05/24/2016 at 8:54

    בועז ריגשת עד מאוד!

    והיום גם יומולדת של דור, הבן, 26, מגמת תופים ברימון, והקדשתי לו את god bless the child, בבצוע דם, יזע ודמעות עם התיפוף המדויק של בובי קולומבי, אותו ראיתי מנגן יחף על בימת היכל התרבות, והסולן האולטימטיבי דיוויד קלייטון תומס.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: