אף פעם לא הרגשתי קסם מטורף שכזה

זה קרה לילה אחד, בספטמבר 1981, אולי באוקטובר, תקופת ביניים, עידן הדמדומים שבין סוף התיכון ובחינת הבגרות האחרונה לבין הגיוס לצה"ל. ארבעה חודשים של חופש, לילות ארוכים ללא שינה. נסיעות לקיבוץ פלמחים לחברה שלי, קריאה אובססיבית של ספרי פולחן. נסיון למצות שאריות של תום נעורים וזמן פנוי ממחויבות. ואז הגיע הרגע הזה. יואב קוטנר הגיש תכנית לילה בגלי צה"ל ושיר לא מוכר הלם בי בעדינותו המופלגת  וביופיו המלנכולי השברירי המחבר יחדיו אהבה לא ממומשת ושמיים צפוניים. זו היתה הפעם הראשונה שבה שמעתי את השם ניק דרייק והפעם הראשונה שבה שמעתי את Northern SKY  ואף פעם, אף פעם לא הרגשתי קודם קסם מטורף שכזה.

I never felt magic crazy as this
I never saw moons knew the meaning of the sea
I never held emotion in the palm of my hand
Or felt sweet breezes in the top of a tree
But now you're here
Bright in my northern sky

ניקולס רודני דרייק נולד ביוני 1948 ברנגון שבבורמה, שם שהו הוריו בשליחות וגדל שם עד גיל שלוש. בשובם לאנגליה ניקולס הצעיר נשלח לפנימיית מרלבורו היוקרתית ושם הצטיין בריצות למרחקים ארוכים, בקפיצה לגובה, בנגינה על פסנתר, סקסופון וגיטרה ובספרות אנגלית. דרייק של ימי בית הספר התיכון לא זכור לאיש כטיפוס דיכאוני, אלא דווקא כמי שאהב ספורט, סיגריות ובירה מהחבית, ברנש שידע לעודד חברים לברוח איתו מהפנימיה כדי לראות הופעות של מודי בלוז,  פרוקול הארום, ברט יאנש וג'ון ריינבורן בסוהו של לונדון.

המוזר הוא שעד גיל 18, כשעבר ללמוד באוניברסיטת קיימברידג', דרייק לא חשב על עצמו כעל מוזיקאי. רק בעיר הסטודנטים החל לכתוב שירים משלו, שהושפעו מהמשוררים האהובים עליו, וויליאם בלייק ואודן. בהשראת סצינת הפולק-רוק שפרחה אז דרייק שיכלל את טכניקת הנגינה הייחודית שלו בגיטרה אקוסטית. הופעותיו המעטות נערכו בפני קהל מצומצם, לא זכו לעניין גדול, אבל את אחת מהן ראה ג'ו בויד, המפיק האגדי של פיירפורט קונבנשן, ג'ון מרטין ופינק פלויד ובויד החתים את דרייק על חוזה הקלטות שעות אחדות אחרי שראה אותו שר ומנגן לראשונה והאיץ בו לסיים תקליט בכורה, שיצא ב-1 בספטמבר שנת 1969, וכלל שירים שירים מופלאים על איש הנהר, על שמש שזורחת ביום שבת, על ההרהורים של מרי ג'יין ועל שיר הצ'לו המרעיד את הלב.

תקליט הבכורה. ספטמבר 1969

שמו של התקליט, נותרו חמישה עלים מאזכר סיפור קצר של או הנרי בשם העלה האחרון שמספר על בחורה קליפורנית בשם ג'ונסי, שחולה בדלקת ריאות קטלנית ומאושפזת בגריניץ' וילג' בניו-יורק. ג'ונסי מאמינה שכאשר כל העלים ינשרו מהעץ שמול חלונה, היא תמות. וכשנותרים חמישה עלים על העץ היא אומרת: "בעוד חמישה ימים לא אהיה כאן".  אבל יש מי שדואג שהעלים לא ינשרו מהעץ כדי לשמר את התקוה של ג'ונסי ואת האמונה שלה בחיים. יש מי שמצמיד את העלים בדבק לעץ, בלילה, כשהיא ישנה.

תקליט הבכורה של דרייק לא כבש את הקהל ודרייק גילה שהוא סובל מהופעות חיות. הוא התרכז בהקלטות האלבום השני, ברייטר לייטר שיצא ב-1 בנובמבר 1970 והיה עשיר יותר, מוזיקלית, מקודמו. רביעיית כלי מיתר וקשת, קסילופון, פסנתר וירטואוזי, סקסופון בקטע Poor Boy שבו השתתפו גם זמרות רקע. בשירים אחרים ניגנו ריצ'ארד תומפסון וג'ון קייל (שהפך לחברו הטוב של דרייק בתקופה ההיא) והתקליט כולו היה מעין יצירה, שנפתחת וננעלת בקטעים אינסטרומנטליים.  אלבום מופת שאין בו מילה אחת מיותרת או צליל אחד עודף. מושלם.

תקליט מושלם. אלבום מופת. השני של דרייק, 1970

אבל התקופה היתה שייכת ליוצרים אישיים אחרים. ג'יימס טיילור, קט סטיבנס וגם ארבעת חברי הביטלס שהוציאו תקליטי סולו. רבים הצליחו להגיע לתודעה. דרייק לא. הנסיך שקע במרה שחורה, מאוכזב קשות מחוסר ההצלחה. הוא נסע לצרפת, חזר לאנגליה, עבר שוב לגור בבית הוריו, החל טיפול פסיכולוגי ושהה שעות ארוכות בבית, בהאזנה לבאך ובקריאה של המשוררים הצרפתים המקוללים פול ורלן וארתור רימבו. "הוא התנתק מהעולם", אמר אחרי מותו ג'ון קייל, "כי העולם לא היה עדיין מוכן לקבל אותו".

 אבל בשנת 1972 דרייק יצר מקבץ של שירים חדשים. הפעם, בלי כל הפקה ועיבודים, לבדו, הוא נכנס לאולפן וביומיים בלבד סיים את הקלטת PINK MOON תקליט קצר ומתומצת, נזירי, עירום כמעט, שקולו של דרייק פורט בו על כל עצב חשוף של המאזין, כשרק גיטרה ולפעמים עוד כלי אחד מלווה, ברקע. התקליט הזה כולל כמה מהשירים היפים ביותר שנכתבו אי פעם והוא בית-ספר הכרחי לכל מי שרוצה לדעת מהו שיר מושלם ומדוע שיר מושלם יכול להיות שיר של גיטרה ושירה בלבד, בלי שום תוספת, וכלום לא חסר.

ירח ורוד. תקליט שלישי ואחרון. 1972

גם PINK MOON שיצא ב-25 בפברואר 1972 זכה לתגובות טובות מהמבקרים אבל להתעלמות מהקהל  ודרייק החליט שלא להקליט יותר. הוא חצה את התעלה, נסע לצרפת, התגורר על גדות נהר הסיין, שתה הרבה יין אדום וניהל מערכת יחסים עם הזמרת פרנסואז הארדי שהיתה מבוגרת ממנו בארבע וחצי שנים.

פרנסואז הארדי (למעלה), 1970, וניק דרייק (למטה) בפאריז

דרייק היה בסך הכל בן 26 כשהקליט את ארבעת שיריו האחרונים, ב-1974. הוא אישפז את עצמו בבית חולים פסיכיאטרי למשך חמישה שבועות, נטל כדורים נגד דיכאון, ניהל שיחות ארוכות עם ג'ון קייל ועם אחותו, השחקנית גבריאל דרייק, ובלילה שבין ה-24 ל-25 בנובמבר נטל כמות גדולה מדי של גלולות שינה, ומת. כשאמו מולי מצאה אותו במיטתו, הסתובב על הפטיפון הקונצ'רטו הברנדנבורגי מספר שש של יוהאן סבסטיאן באך. זה היה חמש שנים בדיוק אחרי שיצא תקליטו 'נותרו חמישה עלים', בסוף 69'.  העלה האחרון נשר. דרייק מת, אלמוני למדי.

הוא לא היה היוצר הראשון שגדולתו הופצה ברבים ברחבי העולם רק אחרי מותו. לעתים העולם אינו הוגן בזמן אמת לנסיכים רגישים וגאוניים כמו ואן גוך, פרנץ קפקא וניק דרייק. הם מתים צעירים, עריריים ולא מוערכים, אבל יצירתם נשארת לנצח אחריהם, מעוררת השתאות דור אחרי דור, ותמיד את אותה שאלה שלא תהיה לה תשובה: איך זה יכול להיות? איך ייתכן שהוא לא זכה לכבוד והערצה בחייו?

אי אפשר לתאר את הספרות המודרנית בלי קפקא. השפעתו של ואן גוך על הציירים שבאו אחריו היא בלתי נתפסת. גם ניק דרייק נחשב לאחד האמנים המשפיעים ביותר על מוזיקאים יוצרים אחרים. שמו הפך למושג. שלושת התקליטים שיצר בחייו והשירים שנותרו מאחור והודפסו באוספים מאוחר יותר הם נכס רוחני מהמעלה הראשונה. אני לא חושב שאני מגלה לכם כאן משהו חדש. אני רק מתוודה על אהבתי העזה והנצחית למי שנגע בנפשי לעומק מהרגע הראשון ומלווה את חיי כבר 30 שנה ברצף.  השירים שלו זכו לכמה וכמה אלבומי מחווה ולביצועים שונים, כולל פסנתרנים קלאסים (כריסטופר או'ריילי) ולא קלאסיים (בראד מלדאו) שהקליטו פרשנויות אינסטרומנטליות לשירים שלו.

לניק דרייק היה לכאורה הכל.  עלומים, כישרון והשכלה. בחור גבוה מאוד, יפה תואר, ספורטאי מחונן, סטודנט באחת האוניברסיטאות היוקרתיות בתבל, כותב גאון, נגן גיטרה מעולה בעל טכניקה יוצאת-דופן שרבים מנסים כיום ללמוד ולחקות אבל הוא לא הצליח להצליח ולא היה לו כוח מספיק להיאחז בחיים.

אגב, אנקדוטה: אלטון ג'ון, בשנת 1968 הקליט שירים של דרייק בהיותו טכנאי הקלטות באולפן שבו עבד דרייק על תקליט הבכורה שלו. אלטון ג'ון שלח את הדמו לחברות תקליטים אך לא קיבל שום תגובה על החומר. ההקלטות נמצאו בשנת 1992 ויצאו לאור על גבי בוטלג איטלקי.

קראתי את הביוגרפיה עליו. כתבתי עליו שוב ושוב (בפעם הראשונה, בעיתון הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב, "רוח", בנובמבר 1987). אימצתי ללבי את התקליטים של ניק דרייק ויש לי היום דיסקים שלו ואפילו קסטת-אוסף שקניתי בשעת מצוקה באנגליה, כי הייתי צריך את השירים שלו שיהוו פסקול לחיי אז. במובנים רבים דרייק קרוב ללבי והוא חלק ממני, זורם אצלי בדם, הכי משקף את נפשי. מעטים הם אלה שפגשתי בצעירותי והכירו את דרייק (כמה שמחתי לגלות ב-1989, אצל אבי בללי בבית, את הקופסה של דרייק) אבל אז באו שנות התשעים ורדיוהד, כמו גם REM, מאזי סטאר, בק ורבים אחרים פתאום התוודו על אהבתם האדירה לניק דרייק, ופרסומת עם שיר של דרייק ברקע ועוד ועוד סרטים ששילבו את יצירות המופת הקטנות שלו בפסקול ופתאום לא הייתי לבד כל כך, והיתה לי נחמה קלה שאולי בכל זאת דינו של הצדק להיעשות, גם אם מעט מדי, לאט מדי ומאוחר מדי.

ראש וראשון לכל התקליטים כולם. ירח ורוד

אלוהים, כמה שאני אוהב את התקליט הזה...

על הפטיפון הישן, ניק דרייק מתנגן

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שרית שמיר  On 11/26/2011 at 12:50

    אחת הרשומות היפות שקראתי. הקסם המטורף עבר עד לכאן.

    • שרון לידור  On 11/26/2011 at 15:32

      אני מסכימה איתך. אחת הרשימות הטובות ביותר בלונדון קולינג מאז ומעולם. תמיד אמרתי שאי אפשר לבודד אלבום אחד של ניק דרייק. שהם כולם מהוים מקשה אחת. הרשימה הזו מחזקת את דעתי עוד יותר. כל האלבומים שלו כולם חשובים למי שאוהב אותו

  • טל נחליאלי  On 11/26/2011 at 13:10

    עונג צרוף לקרא את הפוסט ולשמוע ברקע את ניק דרייק. את הסיבה לחוסר ההצלחה ניתן אולי ליחס לתפיסה שרב צרכני (לצערי היום, צרחני) המוסיקה אוהבים לשמוע לחנים שמחים בעלי מילים פשטניות ושטחיות. מעט מאד מתרכזים בתוכן, משמעות ותובנה. זה נכון בהרבה תחומים אחרים כולל לצערי ברפואה, תחום הקרוב לליבי. אבל בא ונהנה ממשחקי המילים ואיכות המוסיקה שהעניק לנו ניק ושתהיה שבת 🙂

  • איתיוש  On 11/26/2011 at 13:13

    תודה על המילים המקסימות, תודה על התזכורת לאמן גדול ותודה על הצלילים ששיתפת אמש בתוכנית שלך רדיו (הנהדרת, כבר אמרנו?).

    אבל בכל זאת תיקון היסטורי קטן: דרייק אמנם זכה לאובר-הערכה (מוצדקת ביותר!) אחרי מותו, אבל זה לא מדויק שלא זכה/נודע בזמנו (כפי שבעצמך הזכרת, הוא זכה מיידית בחוזים יוקרתיים).

    למעשה, אלבומיו נמכרו ממש לא רע (לדעתי בסביבות מיליון עותקים). הבחור היה בדיכאון קיומי ולכן התאבד. לא בגלל חוסר הצלחה או דעיכה תרבותית אחרת.

    שבתשלום ושוב תודה לך!

  • מיקי ארמון-ברק  On 11/26/2011 at 13:22

    I never felt magic crazy as this..

    פעם שלחתי למישהו (ברדיו) מעטפה חומה עם שלל עשבי בר אביביים, את המילים הללו של השיר של ניק דרייק וגם תמונה של אשה מחייכת בפרדס. הרגשתי כשעזבתי את סניף הדואר הצפוני שעשיתי את המכסימום. השיר הכי יפה ומרגש בעולם עם צרור פרחים רעננים (שקיוויתי שיגיעו לתעודתם במצב צבירה ירוק) ותמונה שלי מחייכת – אם זה לא "יעבוד" דבר לא ישנה יותר. ואני שמחה שזה עדיין "עובד".

    בעבר זה קרה לי הרבה עם קוטנר. הוא הניח שם את הנר למראשות המיטה הערטילאית מטאפורית. והלך. הקסם לא פג מעולם. רק איש הרדיו התחלף.

    הייתי נותנת הרבה כדי לראות את ניק דרייק ולו לדקה, צופה בהופעה של מודי בלוז. או יושב ומשוחח עם חברו ג'ון קייל.

    אני יוצאת למעוף קליל בכל פעם שמתחילות 'המחשבות על מרי ג'יין' שעפה לה אל תוך הלילה. ואין יודע מה מניע אותה מדוע.. ולאן.. עפה עם המהות החלילית הלילית המתרחשת בין שפיריות וגחליליות מעוף שממחיש את מיטב הנוף – את מרחבי אנגליה המהורהרת המעורפלת שבכל מקום אחר על האדמה לא תמצא אחת כמותה.

    לו ידעתי שחייו של ניק דרייק תלויים בחמישה עלים הייתי מעלה סולם גבוה אל על ומדביקה אף אני בכל לילה בחזרה את העלים היפים העפים. שישאר שישאר. העולם שלי איתו היה נראה כה אחר… (זוהר ואולי אף מאושר יותר) שישאר שישאר לקטוף את הפירות הבשלים של היופי הגדול שיצר.

    רק הוא יצר שיר מושלם עם כה מעט ליווי וכה הרבה ניק דרייק.

    בועז אתה כן מגלה משהו חדש בפוסט היפהפה שובה הלב הזה, אתה מגלה עד כמה עזה היא האהבה. נוגעת היא בקדושה. אף פעם לא חשתי יותר קרובה אליך אל מול מילותיך: "במובנים רבים ניק דרייק קרוב ללבי והוא חלק ממני, זורם אצלי בדם. הכי משקף את נפשי".
    ואת נפשי גם.

    תודה על הפוסט התמונות הזכרונות הרגש ההתרגשות.

  • שחר  On 11/26/2011 at 13:33

    טל, קשה ל'נסח' (מלשון לשים בנוסחה) מתי אמן מסוים יצליח ומתי לא. הפינק פלויד אף פעם לא נחשדו בלחנים שמחים בעלי מילים פשטניות ושטחיות ובכ"ז הצליחו לכבוש את העולם (לאט אבל בטוח) ואמנים אחרים לא. נראה לי שהמושג החמקמק 'גורל' או 'מזל' עובד שעות נוספות גם בתחום המוזיקה, כמו בשאר תחומי החיים… צירוף נכון של נסיבות, זמן, האנשים הנכונים, וזה לפני שהזכרנו את כמויות הכישרון והאמביציה שבלעדיהם אין מה לצאת מהבית בכלל 🙂
    (אם כמובן, חלק מה'טו דו ליסט' שלך כולל 'לכבוש את העולם').
    ועל אף שטרם הצלחתי להבין למה אני לא כל כך מתחבר לבחור כמו לאמנים מלנכוליים אחרים (או כמו מעריצים מושבעים אחרים שלו) פוסט נהדר, תודה.

    • נטלי ספיר  On 11/26/2011 at 15:30

      פוסט נפלא! כתוב כל כך טוב ומרגש….

  • מרגוליס  On 11/26/2011 at 14:53

    לגבי השם 5 Leaves Left – הסיפור שאני מכיר טוען שזה משפט שהיה מודפס בחבילות של ריזלה כשהניירות היו הולכים להגמר.

  • מוקה  On 11/26/2011 at 15:07

    גיליתי אותו לפני עשר שנים בערך,בחושך,תוך כדי עלעול אקראי בספריית הדיסקים של אחותי.מחפש מוכנית וללא תוחלת צרי לאוזן ולנפש,הפוגה מהלופים המייסרים של המחשבות.
    חוויתי קסם טהור.העדינות,העצב המזוכך,היופי השברירי והמכאיב שהוא הפליא ליצור ולבטא,ליטפו אותי אט אט חזרה לחיים.למשך תקופה ארוכה זאת הייתה המוזיקה היחידה שהאזנתי לה.
    הוא מחולל פלאים גם אצל אנשים מהספקטרום האוטיסטי:
    http://www.nrg.co.il/online/55/ART1/965/281.html

  • Kettercat  On 11/26/2011 at 15:21

    מה שבטוח… כשאני מסיימת לשמוע את ג'ורג' האריסון שכרגע מתנגן לו ברקע, אני רצה להתחיל "מרתון" ניק דרייק. עשית לי חשק מטורף.

    אין כמו Pink Moon בשבת קרירה שכזאת, מתחת לפוך.

  • נצח  On 11/26/2011 at 15:31

    נהנתי לקרוא והזדהתי מאוד
    גם מנפשי הוא חלק -קרוב אל הלב ואהוב
    הכרתי אותו דרך אחד המוסיקאים בחנות הדיסקים המיתולוגית בבאר -שבע של אמצע שנות -ה90
    "את תתאהבי בו" אמר לי הממליץ וצדק
    ניק דרייק זה סוג פגישה גורלית עם איש שלא יכולה לדמיין את החיים שלי בלעדוו
    הוא חלק מהם במובן העמוק של מוסיקאי שהולך איתי שנים ארוכות ואהוב עלי מאוד

    • שרון לידור  On 11/26/2011 at 15:33

      חנות דיסקים "מיתולוגית"? בבאר שבע? איזו חנות?

      • ירמיהו עובדיה  On 10/18/2012 at 7:39

        לטעמי ניתן להבחין בצורה מאוד רבה כי לאחרונה המוזיקה באמת כבר לא נוגעת לנו בלב.
        אם זמרים כמו אייל גולן בעבר שרו שירים שריגשו אותנו עד דמעות, כמובן שהחל באייל גולן ואפילו זמרי מיינסטרים, אני לטעמי חושב שה"טיפשות" בשירים התחילה בבריטני ספירס זמרת המיינסטרים הראשונה שנוגנה על ידי די גיי שונים בעולם.
        מאז איבדנו את החיבור למוזיקה והיא משמשת יותר לנעימות לאוזן מאשר תוכן אמיתי (ע"ע דודו אהרון).

  • נצח  On 11/26/2011 at 16:44

    הי שרון -)
    מיתולוגית במובן הפרטי לא בטוח שהקולקטיבי:)המוסיקאי שעבד שם היה "מיתולוגי" -כי דרכו הכרתי בשנים ההם המון דיסקים שהלכו איתי שנים
    החנות בקניון של אמצע שנות ה-90 🙂

  • מאי קסטלנובו  On 11/26/2011 at 17:33

    בועז, פוסט מרגש.
    אני מחזיקה את עצמי מלייבב, כי שקי הדמעות שלי עשו שעות נוספות בתקופה האחרונה.

    דרייק הוא הכל בשבילי, הוא המילים שנפשי עייפה ונצורה מלהגיד, הוא הקול הפצוע עטוף בחלקיקי תרופות שלא עזרו, הוא הבוקר המוקדם נטול שינה אך מלא בקרירות וברוח שגורמת לקצוות השיער לדבוק על הלחי הרטובה.

    גיליתי אותו בשלהי התיכון, כשעזבתי את הבית ועברתי לגור עם סבא וסבתא בג׳סי כהן, בחדר נעוריו של אבי, שם איחסן הוא את כל התקליטים והדיסקים, שם בפעם הראשונה שמעתי את רוברט וייאט וכך גם את דרייק. במשך כל שנת י״ב הוא ליווה אותי הלוך חזור על קו 20 הבלתי נגמר, כך הוא גם הפך לפסקול הסרט שביימתי וזכה בפסטיבל דימונה, בדיוק שנה אחת אחרי שפגשתי בך, בועז, לראשונה, מרצה מול הכיתה הקטנה שלי שכללה 8 תלמידים עייפים, וילדה אחת, נפעמת מאוד.

  • AmosK  On 11/26/2011 at 21:09

    הבן אדם מת אבל יצירותיו ישארו לעד.
    מאמר יפה בועז

  • טראומה  On 11/26/2011 at 21:40

    כך הכרתי את ניק דרייק:

    טראומה, פאנק רוקר בדימוס.

    • אורן  On 11/29/2011 at 21:33

      גם אני שמעתי על ניק דרייק בפעם הראשונה דרך סבאדו. קראתי ראיון שבו לו בארלו סיפר שהתקליט הראשון של סבאדו גרם להרבה לומר לו שהוא הזכיר להם את ניק דרייק, אבל הוא בכלל לא הכיר אז את ניק דרייק.
      רק אחרי כמה שנים שמעתי את "שמיים צפוניים", וגם אני, כמובן, התאהבתי.

  • אלירז  On 11/26/2011 at 22:39

    רשימה מרגשת מאוד וכל כך יפה.
    אני חושבת שאלכסי מרדוק מזכיר את דרייק –
    במלודיה, באווירה.
    שווה להכיר אותו.

  • saar liven  On 11/26/2011 at 22:41

    דרייק. אדיר שבאדירים.
    פוסט מרגש.

  • אסף  On 11/27/2011 at 0:27

    פוסט מעולה, ועשה לי המון חשק לחזור לשמוע את החומרים שלו אחרי הרבה זמן. שומע ונהנה. תודה

  • זהר  On 11/27/2011 at 9:51

    מקסים.

  • דוד  On 11/27/2011 at 18:05

    הרבה זמן היה לי את דיסק האוסף שכנראה היה גם לך (introduction to Nick Drake) ואני חושב שכל חברי זכו לקבל אותו ממני בזמן מן הזמנים. רק לאחרונה החלטתי לקנות את השילוש הקדוש.

    נודעתי לראשונה לדרייק לפני שנים, כמדומני שזה היה גל אוחובסקי בציפורי לילה, אבל יכול להיות שאני טועה וזה היה מישהו אחר. מדהים כמה מעט הכירו אותו אז.

    עד לפני כעשר שנים כמעט ולא נתקלתי באנשים שמכירים את המוסיקה שלו ואני מדבר על אנשים שכן מכירים מוסיקה איכותית. זה כמובן לא ענין חדש ויוצא דופן מכיוון שהמוסיקה שלו היא מסוג הדברים שעוברים מפה לאוזן, או בכל מני תוכניות לילה נידחות, אבל עדיין היחס בין גודל היצירה לגודל ההתעלמות – או יותר נכון אי ההכרות- זועק לשמים…

    בכל מקרה בועז, שוב תודה על הפוסט הנפלא והמדכא…:)

  • ענת פסו  On 11/27/2011 at 19:36

    כנחלאית לשעבר, בת 18, הכרתי מתנדב מאנגליה שדרכו התודעתי לדרייק. ,מאז ועד היום,
    27 שנים אחרי, דרייק מלווה אותי באהבה רבה.
    בועז, כתיבתך מרגשת ונפלאה, מחכה להודעות במייל שיש פוסט חדש בבלוג שלך.

  • אלי  On 11/28/2011 at 11:47

    מה עבר על המוסיקאים של שנות השבעים שהיו חייבים לכבוש את העולם או למות? קראתי את הביוגרפיה של דיויד בואי וכידוע הבן אדם לא פרץ עם התקליט הראשון. הרצון להצלחה, לא כזאת שרק שמוכרת תקליטים, אלא כזאת שתמלא אולמות של נערות צורחות, בכל אולם, בכל הופעה ואינסוף חשיפה – טלויזיונית, רדיו, מגזינים, הם שהיו דחף בלתי נשלט של בואי להמשיך ולדחוף ולהשתפר ולהשתדרג, עד שפרץ עם זיגי סטרדסט. נכון, זה מה שעושה מגה-סטארים.

    ניק דרייק התייאש מאי-הצלחתו הכלל עולמית, נכנס לדיכאון והתאבד. ניתן לומר שהיתה לו הצלחה מקומית כלשהי, לא? אולי יכול היה למלא מועדון כזה או אחר ולהמשיך לנגן לקהל מצומצם יחסית?
    היום יש אינספור אמנים על אינסוף ז'אנרים המכוונים לקהלי נישה ומסתפקים בקהל מצומצם של כמה אלפים, אבל נאמנים והם יכולים לעשות מוסיקה ולהתפרנס בכבוד מבלי לכבוש את העולם. הם יכולים אפילו להיות מסופקים מאוד.
    כנראה שב70' הכל היה כ"כ בתולי, כל תקליט היה חלוץ של הז'אנר שלו, שמוסיקאי לא יכול היה שלא לחשוב שהנה כל העולם הולך להיות נדהם על המוסיקה הכ"כ מיוחדת שלו…

  • Emilya  On 11/28/2011 at 12:57

    אחת הרשימות המרגשות שקראתי,
    תודה שהזכרת לי את דרייק וגרמת לי להשמיע אותו
    גם אם קצת בחריקות על הפטיפון הישן.

  • אודי ארליך  On 11/28/2011 at 13:47

    קלאסיקה מנצחת. שיריו איתנו לעד.

  • עמיר  On 11/30/2011 at 12:13

    זמר ענק שלטעמי עדיין לא מקבל את הערכה לה הוא ראוי, אני מכיר אותו הרבה בזכותך. אהבתי לקרוא את שכתבת.

  • אורן  On 05/21/2013 at 22:03

    פוסט שגורם לי להתרגש. ולהקשיב לניק דרייק ולמוזיקה הרכה, הזורמת, הפוצעת שלו.

השאר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: