אף פעם לא הרגשתי קסם מטורף שכזה

זה קרה לילה אחד, בספטמבר 1981, אולי באוקטובר, תקופת ביניים, עידן הדמדומים שבין סוף התיכון ובחינת הבגרות האחרונה לבין הגיוס לצה"ל. ארבעה חודשים של חופש, לילות ארוכים ללא שינה. נסיעות לקיבוץ פלמחים לחברה שלי, קריאה אובססיבית של ספרי פולחן. נסיון למצות שאריות של תום נעורים וזמן פנוי ממחויבות. ואז הגיע הרגע הזה. יואב קוטנר הגיש תכנית לילה בגלי צה"ל ושיר לא מוכר הלם בי בעדינותו המופלגת  וביופיו המלנכולי השברירי המחבר יחדיו אהבה לא ממומשת ושמיים צפוניים. זו היתה הפעם הראשונה שבה שמעתי את השם ניק דרייק והפעם הראשונה שבה שמעתי את Northern SKY  ואף פעם, אף פעם לא הרגשתי קודם קסם מטורף שכזה.

I never felt magic crazy as this
I never saw moons knew the meaning of the sea
I never held emotion in the palm of my hand
Or felt sweet breezes in the top of a tree
But now you're here
Bright in my northern sky

ניקולס רודני דרייק נולד ביוני 1948 ברנגון שבבורמה, שם שהו הוריו בשליחות וגדל שם עד גיל שלוש. בשובם לאנגליה ניקולס הצעיר נשלח לפנימיית מרלבורו היוקרתית ושם הצטיין בריצות למרחקים ארוכים, בקפיצה לגובה, בנגינה על פסנתר, סקסופון וגיטרה ובספרות אנגלית. דרייק של ימי בית הספר התיכון לא זכור לאיש כטיפוס דיכאוני, אלא דווקא כמי שאהב ספורט, סיגריות ובירה מהחבית, ברנש שידע לעודד חברים לברוח איתו מהפנימיה כדי לראות הופעות של מודי בלוז,  פרוקול הארום, ברט יאנש וג'ון ריינבורן בסוהו של לונדון.

המוזר הוא שעד גיל 18, כשעבר ללמוד באוניברסיטת קיימברידג', דרייק לא חשב על עצמו כעל מוזיקאי. רק בעיר הסטודנטים החל לכתוב שירים משלו, שהושפעו מהמשוררים האהובים עליו, וויליאם בלייק ואודן. בהשראת סצינת הפולק-רוק שפרחה אז דרייק שיכלל את טכניקת הנגינה הייחודית שלו בגיטרה אקוסטית. הופעותיו המעטות נערכו בפני קהל מצומצם, לא זכו לעניין גדול, אבל את אחת מהן ראה ג'ו בויד, המפיק האגדי של פיירפורט קונבנשן, ג'ון מרטין ופינק פלויד ובויד החתים את דרייק על חוזה הקלטות שעות אחדות אחרי שראה אותו שר ומנגן לראשונה והאיץ בו לסיים תקליט בכורה, שיצא ב-1 בספטמבר שנת 1969, וכלל שירים שירים מופלאים על איש הנהר, על שמש שזורחת ביום שבת, על ההרהורים של מרי ג'יין ועל שיר הצ'לו המרעיד את הלב.

תקליט הבכורה. ספטמבר 1969

שמו של התקליט, נותרו חמישה עלים מאזכר סיפור קצר של או הנרי בשם העלה האחרון שמספר על בחורה קליפורנית בשם ג'ונסי, שחולה בדלקת ריאות קטלנית ומאושפזת בגריניץ' וילג' בניו-יורק. ג'ונסי מאמינה שכאשר כל העלים ינשרו מהעץ שמול חלונה, היא תמות. וכשנותרים חמישה עלים על העץ היא אומרת: "בעוד חמישה ימים לא אהיה כאן".  אבל יש מי שדואג שהעלים לא ינשרו מהעץ כדי לשמר את התקוה של ג'ונסי ואת האמונה שלה בחיים. יש מי שמצמיד את העלים בדבק לעץ, בלילה, כשהיא ישנה.

תקליט הבכורה של דרייק לא כבש את הקהל ודרייק גילה שהוא סובל מהופעות חיות. הוא התרכז בהקלטות האלבום השני, ברייטר לייטר שיצא ב-1 בנובמבר 1970 והיה עשיר יותר, מוזיקלית, מקודמו. רביעיית כלי מיתר וקשת, קסילופון, פסנתר וירטואוזי, סקסופון בקטע Poor Boy שבו השתתפו גם זמרות רקע. בשירים אחרים ניגנו ריצ'ארד תומפסון וג'ון קייל (שהפך לחברו הטוב של דרייק בתקופה ההיא) והתקליט כולו היה מעין יצירה, שנפתחת וננעלת בקטעים אינסטרומנטליים.  אלבום מופת שאין בו מילה אחת מיותרת או צליל אחד עודף. מושלם.

תקליט מושלם. אלבום מופת. השני של דרייק, 1970

אבל התקופה היתה שייכת ליוצרים אישיים אחרים. ג'יימס טיילור, קט סטיבנס וגם ארבעת חברי הביטלס שהוציאו תקליטי סולו. רבים הצליחו להגיע לתודעה. דרייק לא. הנסיך שקע במרה שחורה, מאוכזב קשות מחוסר ההצלחה. הוא נסע לצרפת, חזר לאנגליה, עבר שוב לגור בבית הוריו, החל טיפול פסיכולוגי ושהה שעות ארוכות בבית, בהאזנה לבאך ובקריאה של המשוררים הצרפתים המקוללים פול ורלן וארתור רימבו. "הוא התנתק מהעולם", אמר אחרי מותו ג'ון קייל, "כי העולם לא היה עדיין מוכן לקבל אותו".

 אבל בשנת 1972 דרייק יצר מקבץ של שירים חדשים. הפעם, בלי כל הפקה ועיבודים, לבדו, הוא נכנס לאולפן וביומיים בלבד סיים את הקלטת PINK MOON תקליט קצר ומתומצת, נזירי, עירום כמעט, שקולו של דרייק פורט בו על כל עצב חשוף של המאזין, כשרק גיטרה ולפעמים עוד כלי אחד מלווה, ברקע. התקליט הזה כולל כמה מהשירים היפים ביותר שנכתבו אי פעם והוא בית-ספר הכרחי לכל מי שרוצה לדעת מהו שיר מושלם ומדוע שיר מושלם יכול להיות שיר של גיטרה ושירה בלבד, בלי שום תוספת, וכלום לא חסר.

ירח ורוד. תקליט שלישי ואחרון. 1972

גם PINK MOON שיצא ב-25 בפברואר 1972 זכה לתגובות טובות מהמבקרים אבל להתעלמות מהקהל  ודרייק החליט שלא להקליט יותר. הוא חצה את התעלה, נסע לצרפת, התגורר על גדות נהר הסיין, שתה הרבה יין אדום וניהל מערכת יחסים עם הזמרת פרנסואז הארדי שהיתה מבוגרת ממנו בארבע וחצי שנים.

פרנסואז הארדי (למעלה), 1970, וניק דרייק (למטה) בפאריז

דרייק היה בסך הכל בן 26 כשהקליט את ארבעת שיריו האחרונים, ב-1974. הוא אישפז את עצמו בבית חולים פסיכיאטרי למשך חמישה שבועות, נטל כדורים נגד דיכאון, ניהל שיחות ארוכות עם ג'ון קייל ועם אחותו, השחקנית גבריאל דרייק, ובלילה שבין ה-24 ל-25 בנובמבר נטל כמות גדולה מדי של גלולות שינה, ומת. כשאמו מולי מצאה אותו במיטתו, הסתובב על הפטיפון הקונצ'רטו הברנדנבורגי מספר שש של יוהאן סבסטיאן באך. זה היה חמש שנים בדיוק אחרי שיצא תקליטו 'נותרו חמישה עלים', בסוף 69'.  העלה האחרון נשר. דרייק מת, אלמוני למדי.

הוא לא היה היוצר הראשון שגדולתו הופצה ברבים ברחבי העולם רק אחרי מותו. לעתים העולם אינו הוגן בזמן אמת לנסיכים רגישים וגאוניים כמו ואן גוך, פרנץ קפקא וניק דרייק. הם מתים צעירים, עריריים ולא מוערכים, אבל יצירתם נשארת לנצח אחריהם, מעוררת השתאות דור אחרי דור, ותמיד את אותה שאלה שלא תהיה לה תשובה: איך זה יכול להיות? איך ייתכן שהוא לא זכה לכבוד והערצה בחייו?

אי אפשר לתאר את הספרות המודרנית בלי קפקא. השפעתו של ואן גוך על הציירים שבאו אחריו היא בלתי נתפסת. גם ניק דרייק נחשב לאחד האמנים המשפיעים ביותר על מוזיקאים יוצרים אחרים. שמו הפך למושג. שלושת התקליטים שיצר בחייו והשירים שנותרו מאחור והודפסו באוספים מאוחר יותר הם נכס רוחני מהמעלה הראשונה. אני לא חושב שאני מגלה לכם כאן משהו חדש. אני רק מתוודה על אהבתי העזה והנצחית למי שנגע בנפשי לעומק מהרגע הראשון ומלווה את חיי כבר 30 שנה ברצף.  השירים שלו זכו לכמה וכמה אלבומי מחווה ולביצועים שונים, כולל פסנתרנים קלאסים (כריסטופר או'ריילי) ולא קלאסיים (בראד מלדאו) שהקליטו פרשנויות אינסטרומנטליות לשירים שלו.

לניק דרייק היה לכאורה הכל.  עלומים, כישרון והשכלה. בחור גבוה מאוד, יפה תואר, ספורטאי מחונן, סטודנט באחת האוניברסיטאות היוקרתיות בתבל, כותב גאון, נגן גיטרה מעולה בעל טכניקה יוצאת-דופן שרבים מנסים כיום ללמוד ולחקות אבל הוא לא הצליח להצליח ולא היה לו כוח מספיק להיאחז בחיים.

אגב, אנקדוטה: אלטון ג'ון, בשנת 1968 הקליט שירים של דרייק בהיותו טכנאי הקלטות באולפן שבו עבד דרייק על תקליט הבכורה שלו. אלטון ג'ון שלח את הדמו לחברות תקליטים אך לא קיבל שום תגובה על החומר. ההקלטות נמצאו בשנת 1992 ויצאו לאור על גבי בוטלג איטלקי.

קראתי את הביוגרפיה עליו. כתבתי עליו שוב ושוב (בפעם הראשונה, בעיתון הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב, "רוח", בנובמבר 1987). אימצתי ללבי את התקליטים של ניק דרייק ויש לי היום דיסקים שלו ואפילו קסטת-אוסף שקניתי בשעת מצוקה באנגליה, כי הייתי צריך את השירים שלו שיהוו פסקול לחיי אז. במובנים רבים דרייק קרוב ללבי והוא חלק ממני, זורם אצלי בדם, הכי משקף את נפשי. מעטים הם אלה שפגשתי בצעירותי והכירו את דרייק (כמה שמחתי לגלות ב-1989, אצל אבי בללי בבית, את הקופסה של דרייק) אבל אז באו שנות התשעים ורדיוהד, כמו גם REM, מאזי סטאר, בק ורבים אחרים פתאום התוודו על אהבתם האדירה לניק דרייק, ופרסומת עם שיר של דרייק ברקע ועוד ועוד סרטים ששילבו את יצירות המופת הקטנות שלו בפסקול ופתאום לא הייתי לבד כל כך, והיתה לי נחמה קלה שאולי בכל זאת דינו של הצדק להיעשות, גם אם מעט מדי, לאט מדי ומאוחר מדי.

ראש וראשון לכל התקליטים כולם. ירח ורוד

אלוהים, כמה שאני אוהב את התקליט הזה...

על הפטיפון הישן, ניק דרייק מתנגן