באתי מתוך עצמי כמתוך אדמה

מחר זה יגיע שוב. יום השנה. 25.11.1974. יום מותו של ניק דרייק. אם דרייק היה מצליח בקריירה ושורד את החיים האלה, היינו חוגגים לו יום הולדת 63. אבל הצעיר היפה, המופנם והגבוה מת בגיל 26, אחרי שלושה תקליטים ובתחושה של החמצה משוועת. בשבילי ניק דרייק היה האנגלי האולטימטיבי כמו שרלוק הולמס. דמויות אגדתיות ובסופו של דבר – בודדות.

ב-1986 שהיתי תקופה בדירה של חבר בקווינס פארק. הימים נמשכו ללא אופק. שמענו הרבה תקליט אוסף שהיה לי בשם Heaven In A Wild Flower (שנעלם איפשהו, עם השנים, והיום נחשב לנדיר). דרייק, בקולו העמוק והיצירה הרוויה במלנכוליה ביטא עבורי את העצב המתוק והקסם החמקמק של האנגליות. אי השלמות שלו הפכה אותו למושלם בעיני. דווקא העובדה שהוא לא הצליח בחייו, שהוא מת צעיר, נסיך העצב והיופי, דווקא זה היה בשבילי סוג של משהו שאני יכול להזדהות איתו. ובתקופה ההיא, כשהחבר שלי הלך בבוקר לאוניברסיטה, אני חיפשתי ספסל לונדוני לשבת עליו ולקרוא את יהודה עמיחי. דווקא עמיחי.

עמיחי הגדיר אותי באופן מושלם. לא במקרה חרטתי על לוח לבי ובתודעתי משפטים של עמיחי. קראתי את "בקצה השדה" וחשבתי: הוא כותב עלי. הוא מתאר אותי.

רבים הם ההולכים בכיוון אחד,
אילו רק ידעו, אך זאת יודעים רק מעט.
באתי מתוך עצמי כמתוך אדמה, חם,
עז, לוהט ונשפך בין כולם
לעולם הגדול
עז, לוהט ונשפך בין כולם
לעולם הגדול.

הרגשתי "עז לוהט ונשפך" לעולם הגדול. הייתי רעב לאהבה אדירה ועם זאת כל מה שראיתי סביבי זה את אותה ניק דרייקיות של החיים. כלומר: זה מושלם, דווקא כשזה לא מושלם.  האהבות הכי גדולות בספרות היו אהבות  אסורות. לא אהבות של והם-חיו-באושר-ועושר, אלא דווקא אהבות שאינן מבוססות על יציבות, שהיה בהן משהו ארעי, היה בהן משהו שלא נתן להן להפוך לבטוחות ודווקא זה מה שהפך את האהבות הללו לחזקות, הסוערות (ובסופו של דבר אולי גם הטהורות והאמיתיות ביותר).  מרומיאו ויוליה של שקספיר והגברת עם הכלבלב של צ'כוב דרך בחזרה לבריידסהד  של אוולין וו ועד יהודה עמיחי.

קראו, למשל, את השיר הבא של עמיחי שנכתב באנגליה ב-1962:

כופפי את ראשך מן החלון

חוטים ייאחזו בשערך,

שבשי את לוח הזמנים,

הביני את מעשי. התנסי

בנסיון אחרון. הפשילי שמלתך

ואל תראי את הכרטיס לביקורת. בל יידע איש לאן את נוסעת.

השליכי סיגריה בוערת מן החלון. עשי תבערה בחוץ,

אחות גדולה לתבערות שבעיני.

השאירי את הדלת פתוחה, השאירי את האדמה פתוחה.

זרקי. הישעני. הוציאי. אל תראי את זהותך…דברי.

אהבי אותי.

(מתוך "הוראות לנסיעה",  הוצאת שוקן)

עשי תבערה….התבערות שבעיני…בל יידע איש לאן את נוסעת…הפשילי שמלתך…אהבי אותי. ככה משורר גדול אוהב איש נחשקת. אהבה גדולה שאינה יכולה להיות מושלמת, אבל היא אהבה עזה. בוערת. סוערת.

חשאית.

אסורה.

הנר הבוער. ערב לונדוני (צילום: לילי פרץ כהן)

וכותב המשורר הערבי הנהדר נעים עריידי  בשירו "כל פעם שאדם מתאהב" על אותה מעלית אהבות שעולה ויורדת, אותה תחושת החמצה חוזרת ופסיכוזה שמשתלטת עליו בכל פעם שעיניה היפות של אישה נשואה נפתחות וננעלות כמעלית שאינו נכנס לתוכה.

כל פעם שאדם מתאהב 
הולך אחר אהבתו. 
כל עוד עיניה היפות של אשה נשואה

נפתחות וננעלות כמעלית 
הוא ממתין דוקא למעלית העולה. 

בקומה ששכח מספרה אינו יודע 
מה צפוי לו. ולכן 
הוא מחליט לעלות במדרגות לקראת 
אהבה חדשה שאולי ממתינה 
בקומה הבאה למעלית היורדת. 

אדם שמתאהב הולך אחרי אהבתו 
והאהבות 
עולות ויורדות

דווקא 
במעלית שאינו נכנס  

לתוכה. 

ועוד משורר מאוהב, ת.ס. אליוט, כתב ב-1922:

ועדיין כאשר שבנו מאוחר מגן היסמין

ידייך מלאות ושערך רטוב     

לא יכולתי לדבר

ועיני כשלו

לא הייתי בין החיים או המתים

ולא ידעתי דבר

בהביטי אל לב האור, השקט".

 

אחת לאיזה זמן מוגבל פגשתי גם את תחושת האושר-שוב-מכה הנכספת. זה לא מחזיק מעמד יותר מדי, אבל גם שנה-שנתיים-שלוש של אושר צרוף, אהבה ותאווה, הן משהו ששווה לחיות למענו ולכתוב עליו. באותו זמן קסם, 1991, עת שהיתי גבוה ברקיע היהלומים של חיי פגשתי את התיאור הבא בקובץ הסיפורים הנפלא ביותר של עוזי וייל ועיני מלאו דמעות, לא כמטאפורה – אלא באמת:

"לפתע ידעה שהיא תהיה שלו עד סוף ימיו. לא רבים הרגעים האלה בחיים, ולרוב הם נעלמים לפני שמבחינים בהם. היא היתה צריכה לעבור שנות נדודים, ואחר-כך נזירות, כדי להגיע לרגישות המאפשרת לתפוס את הרגע הזה, כשהוא בא. היא שלחה את ידה ללטפו אך חששה להעיר אותו, ולכן משכה את ידה בחזרה והמשיכה להביט בו. בינתיים השמיים ירדו והתערבבו בתקרה עד שאי-אפשר היה להבדיל ביניהם. היא הניחה את ראשה על הכר, והרגישה מתיקות כמו שלא הרגישה מעולם ממלאת אותה"

חיים כמעט מתוקים, עוזי וייל, 1991

(מתוך הקובץ "ביום שבו ירו בראש הממשלה", עם עובד/ידיעות אחרונות/ספרי חמד)

ואולי בכלל הסופר ההודי טרון ג' טג'פל צודק.

"סקס, לא אהבה, הוא הדבק החזק ביותר שמחבר בין שני אנשים", הוא כותב בספרו האלכימיה של התשוקה. "חוקי הפיזיקה הבסיסיים גורסים שקשה יותר לנתק שני גופים הצמודים זה לזה במרכזם, מאשר גופים המחוברים בחלקם העליון או התחתון. כשעזבתי אותה עדיין הייתי מאוהב בה עד טירוף, אבל התשוקה כבר גוועה וחרף כל אותן שנים של קרבה ושיתוף וגילויים ונדודים – דבר לא היה בכוחו לעצור בעדי מלברוח".

לונדון בגשם. צילום: לילי פרץ כהן

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • tommy  On 11/24/2011 at 13:15

    בועז תודה על הפסקות של שפיות שאתה מביא לחיי .

  • יעל רגב  On 11/24/2011 at 13:59

    נהדר, כרגיל 🙂

  • ענת פסו  On 11/24/2011 at 15:00

    מדהים!!
    ומה שמדהים עוד יותר הוא- שהקטע הנ"ל של עוזי וייל גרם גם לי להתרגש עד דמעות.
    רגע של אהבה אבסולוטית.
    גם בשביל אהבה של רגע שכזה שווה לחיות.

    כתיבתך נפלאה, בועז.

  • תום  On 11/24/2011 at 15:05

    לקרוא אותך באמצע יום עבודה זה כמו למצוא דוכן של תמרה באמצע הסהרה (יצא לי חרוז, מסתבר).

  • הגברת מהצפון  On 11/24/2011 at 16:03

    ניק דרייק אינו עז לוהט ונשפך,
    ניק דרייק הוא ענוג לואט ורך..
    אבל האהבה אליו היא עזה לוהטת ונשפכת עד לבלתי הכיל, מציפה את כל חדרי הבית והלב.
    גם שנים רבות אחרי שאינו – עוד ישנו. נמצא אי שם בחלל המרכזי. אובדנו אינו חדל למלא ולצער את נפש אוהביו. תהא נשמתו של הנסיך הזך צרורה עם שאר המלאכים הנדירים בצרור סיגליות לכל החיים.

  • אור גור אש  On 11/24/2011 at 22:10

    מרגש ונוגע עד מאד הפוסט הזה שלך, עם כל ההקשרים הנפלאים שהבאת.
    האהבות הגדולות הן מסעירות מעוררות ומפיחות בנו חיוניות מוטרפת,
    אבל הן בלתי אפשריות, שורפות ומכלות את הנפש……לרוב הן לא שורדות.

    ומדם ליבו של אלכסנדר פן:

    לך שיש צוואר לבן,
    ולי סכין מעשת,
    זמיר ומשי – לך, בתי מרזח – לי.
    ואם ביום ארור
    תפלי אלי נכבשת –
    זעקתך תטבע בשאגת קולי

  • Michal Zehavi  On 11/25/2011 at 8:08

    את השיר המקסים של נעים עריידי על האהבות שעולות ויורדות במעלית הלחין ושר נורא יפה שפי ישי באלבום סולו הראשון שלו מלפני עשרים שנה,או יותר. זה הדימוי הכי יפה שפגשתי למשמעות העיתוי והבחירות האקראיות באהבה ובכל דבר אחר

  • טל נחליאלי  On 11/25/2011 at 22:23

    תודה בועז על טור מדהים , מלא רגש אשר ממצה בצורה יוצאת דופן את חוויותי בחודש האחרון…אתה גורם להרבה אנשים אושר ותובנות בכתיבתך.
    חזור במהרה לשמונה בבוקר ברדיו, חסרת לנו השבוע
    שבת שלום

  • רן עצמון  On 11/26/2011 at 22:42

    בועז, תיקון קטן. הדעה הרווחת היא ששם אלבום הבכורה של ניק דרייק מושפע מסיפורו של או הנרי אבל האמת היא שהמשפט הזה לקוח מאזהרה שהיתה מופיעה בחבילות נייר גילגול של ריזלה כשנותרו רק חמש ניירות בחבילה.
    חוץ מזה כתבת נהדר על הזמר האהוב עלי ביותר. אני התוודעתי אליו במקרה בשנת 1982 ואז הוא היה סוד כמוס שידוע למעטים. בכל פעם שהייתי פוגש מישהו שמכיר את דרייק זה היה כמו לפגוש חבר במסדר אחווה סודית. היום הוא כבר ממש ידוע אבל אז אהבתי לברר עם כל חבר חדש שהכרתי במסדר איך הוא נחשף לסוד הכמוס הזה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: