פט מתיני, בלז פסקל והמחקר על החלל הריק

 

על מה כל זה?

באביב 1985, קיבלתי מתנה נפלאה ממישהי. קראו לה רחל קלאפיש מוזס, בחורה מבריקה, נעימת הליכות ומומחית לספרות ואמנות, קצינה בכירה ביחידת 504 בצה״ל. מוזס היתה בתם של הציירת המפורסמת ליליאן קלאפיש והפרופסור לספרות סטפן מוזס, יו"ר מכון גתה. פגשתי את רחל במסיבה בסביון אצל חברים. היא שמעה שאני עומד לנסוע לצרפת ונתנה לי מפתח לדירה של המשפחה. "הדירה ריקה רוב השנה", היא אמרה לי. לא ביקשה דבר בתמורה. נתנה באהבה. ואני נסעתי.

וכך, בפאריז, מאפריל עד יוני 1985,  גרתי שלושה חודשים בדירת שני חדרים, עם תקליטים מהרצפה עד התקרה, ולמדתי את העונג שבשתיקה, את העוצמה שבפרטיות, ביני לביני. אחרי שלוש שנים בצבא שבהן לא הייתי אדון לזמני ולא שליט יחיד על חיי, זו היתה התקופה-התרופה המושלמת לנפשי הרעבה לתרבות ולשקט.  היה כל כך הרבה שקט בדירה בסנסייה דובנטן. שקט שהופר אך ורק כששמתי תקליט כלשהו על המערכת. רק הצלילים של המחט על השחור המסתובב ורעש המצית ושאיפות-נשיפות הסיגריה. והקפה.

פט מתיני

הייתי בחיי כל כך הרבה שעות, ימים ושבועות לגמרי לבד. בשדות תעופה זרים, בחדרי מלון קרים, בערים שונות. לבד לגמרי.   פעם אחת קרה לי שכשפתחתי את הפה לדבר, הופתעתי לשמוע את קולי שלי – אחרי 5 ימים שבהם לא דיברתי עם איש, גם לא עם עצמי, בקול רם. לא המצאתי את הבדידות – או שמא יש לומר, את הלבדיות אך בהחלט נהניתי לגלות אותה. בפאריז, בין היתר, ניסיתי לחקור את הבדידות. גיליתי שגם כשאני "לבד" אינני "בודד".  תמיד יש לי את עצמי לבלות איתו. הדברים הנפלאים שכתב במאה ה-17  המתמטיקאי והפילוסוף הצרפתי בְּלֶז פסקל ליוו אותי כל העת: "כשהתיישבתי לפעמים לחשוב על ההפרעות של אנשים, הסכנות והקשיים להם הם חשופים… שמקורם כולם במריבות, בתאוות, במשימות נועזות ולעתים קרובות רעות, גיליתי שכל צרותיהם של בני אדם נובעות מדבר אחד בלבד, והוא חוסר יכולתם להישאר בחדר אחד במנוחה. אדם שיש לו די מידות טובות כדי לחיות, באם יידע להישאר בביתו בהנאה, לא ייצא משם".

ובשפת המקור, שפת אמו של פסקל:

tout le malheur des hommes vient d'une seule chose, qui est de ne pas savoir demeurer en repos dans une chambre

מתיני, Offramp

פסקל כתב את המסה "הקדמה למחקר על החלל הריק" – ולמרות שהמסה שלו עוסקת בכלל בחשיבות הניסוי במדע, אני התאהבתי בכותרת ולקחתי את הטקסט של פסקל לנתיבים אחרים של מחשבה.  ערכתי ניסוי על עצמי. בדקתי האם באמת קיים הפער בין "בדידות" ל"להיות לבד".  החלל הריק של החדר הוא גם החלל הריק של הנשמה. אבל חדר יכול להיות ריק מאנשים ועדיין מלא בתוכן וכך גם הנפש. לא הפליא אותי לגלות שפסקל הפך בסוף ימיו לאיש מאמין שאלוהים והאמונה באלוהים ממלאים תפקיד חשוב בנפשו. פסקל, מגדולי הגאונים בתולדות האנושות, ידע לחבר בשלמות את הרגש עם השכל, את האמונה עם החשיבה הרציונלית, את ההסתמכות על השכל הישר במקביל לצורך לבדוק דברים ולחקור אותם בעצמך באמצעות ניסוי.

יצירת מופת של האוהבים והנעימים. פט מתיני ולייל מייס, התקליט המשותף

שבוע לפני הנסיעה לפאריז נכנסתי ל"אלגרו" – חנות תקליטים מיתולוגית שהיתה נטועה בתחילת רחוב שינקין בתל אביב – וברקע התנגן משהו שלכד אותי. זה היה תקליט כפול בהופעה בשם TRAVELS  של פט מתיני וחבורתו. קניתי אותו. שמעתי אותו הרבה במהלך השבוע שאחרי ואז טסתי לצרפת. אחרי הנחיתה, במטרו, ראיתי מודעה תלויה על קירות הרכבת התחתית, על הופעה של מתיני ב"לה זניט" שבמזרח העיר. צירוף מקרים שהביא אותי להתעמק ביצירה של האיש הזה. אחרי ההופעה הנהדרת ההיא התחלתי לקנות תקליטים שלו.

מתיני הוא איש של מסעות ונדודים. לגמרי לא במקרה עטיפות האלבומים שלו עוסקות במרחבים פתוחים, כבישים ארוכים, נתיבים ריקים. אלה מסלולי הנפש שלו. הצלחתי להתחבר אליו מהמקום הזה, של האדם הנודד, הנוסע. התייר המזדמן, מסתקרן. הרבה מהמוזיקה של מתיני היא טיול מוזיקלי בתוך תוכך. הריגוש שהמוזיקה שלו מצליחה ליצור בי נובע מכך שאני פוגש את עצמי באמצעות הגיטרה שלו והמוזיקה שהוא כותב ומבצע.

אמא שלי אמרה שאם אאהב לקרוא ספרים, לעולם לא אחוש את "צער השתיקה" ולא תאיים עלי "חרדת הבדידות". אמא אמרה:  "אם יהיו לך ספרים ותאהב לקרוא, גם אם תהיה לבד, לא תהיה בודד". היא צדקה. הספרים והתקליטים תמיד היו חברים, מילאו את שעותיי בתוכן וביופי, במהות ובמשמעות. אמא נתנה לי מתנה גדולה. האם יש מתנה מבורכת מזו, שיכול לתת הורה לילדו?

ראיתי את מתיני הרבה פעמים בהופעות. הוא אף פעם לא מאכזב. יש אמנים כאלה. גם כשהוא לא בשיא יצירתו הוא עדיין מצליח לגעת עם המוזיקה שלו, עם נגינת הגיטרות שלו, באיזושהי נקודה רחוקה, פנימית, עמוקה בתוך נפשו של המאזין. המרחבים הגאוגרפיים הם המרחבים הנפשיים. כבישים ריקים, נתיבים אל מקום לא ידוע, לפעמים מעורפל כמו סוד, כמו עטיפת תקליט האוסף המושלם שלו – "WORKS", עטיפה שמיסגרתי ותליתי מעל המיטה שלי בתל אביב, בסוף שנות השמונים.  הביטו היטב בעטיפות התקליטים שלו. הן משקפות את הצלילים. מתיני מצליח בלי מילה אחת להוציא אותנו למסע. אלה אלבומי מסע. תקליטי מילוט. שיגור אל מקום שהוא כל כך רחוק, אבל כל כך קרוב, ועמוק, בתוך תוכנו.

צייד בודד הוא הלב

כביש ריק נמוג בערפל

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • טומי  On 11/18/2011 at 0:14

    תודה מקרב לב על הפוסטים המרתקים שבכל אחד מהם עובר חוט מקשר של רגש ואהבה .

    • עומרי  On 11/18/2011 at 2:10

      פוסט נהדר. מזכיר לי מעט את "המצאת הבדידות" של פול אוסטר.

  • רחלי הר-דגן  On 11/18/2011 at 2:44

    היי בועז, מרגישה אותך לגמרי.
    ראיתי אותו פעם ראשונה בהיכל התרבות – עדיין יש לי את הכרטיס הירוק שעלה 55 ש"ח או משהו כזה – כשיצאתי כולי פועמת באקסטזה, ופעם שניה אחרי כמה שנים בירושלים ואח"כ בפסטיבל הג'ז בהאג לפני שהעבירו אותו לרוטרדם, וגם עקבתי אחריו במהלך השנים.
    איכשהו בשלב מסוים הרגשתי שהוא הלך לי לאיבוד בתוך עצמו – או שאולי אני הלכתי לאיבוד בתוך עצמי – קצת כמו ב"סופו של מר Y".

    אבל עדיין נפתחות לי עיני הנשמה ואני מהדהדת בעוצמה כשאני שומעת את are you going with me ב-פול ווליום, בעיקר בלילה, בגשם, בנהיגה על איילון.

    בקיצור, אתה בא לראות אותו בשבוע הבא?
    רחלי הר-דגן
    Rachel.hardagan@gmail.com

  • צחי  On 11/18/2011 at 8:42

    פוסט יפהפה. גם אצלי מתקשר מת'יני עם מסעות, לא רק בגלל שמו של אותו אלבום , מה גם שהמוזיקה שלו לבדה יכולה לקחת אותך למקומות אחרים.

  • מעין  On 11/18/2011 at 9:28

    תודה, בועז. אני לא יכולה שלא לחשוב על לאה גולדברג, כאן:

    מסע ללא שם / לאה גולדברג
    א.
    היכן אני? איך להסביר היכן אני?
    עיני אינן נשקפות משום חלון.
    פני אינם משתקפים בשום ראי,
    כל החשמליות הרבות שבעיר נוסעות בלעדי.

    והגשם יורד ואיננו מרטיב את ידי.
    ואני פה, כולי פה –
    בעיר נכריה
    בלב מולדת גדולה של נכר.

    ב.
    חדרי כל כך קטן
    שהימים בו נזהרים ומתנמכים,
    וגם אני חיה בו בזהירות
    בריח של עשן ותפוחים.

    בלילה השכנים ידליקו אור:
    מעבר לחצר גדולה, מבעד לענפי לבנה גבוה,
    דולק חלון בשקט ממולי.
    בלילה לפרקים קשה לזכור,
    כי פעם

    אי בזה –
    היה חלון שלי.

    ג.
    זה שבועות שאיש אינו פונה
    אלי בשמי, וזה פשוט מאוד:
    התוכיים שבמטבח ביתי
    עוד לא למדו אותו,
    האנשים בכל רחבי העיר
    אינם יודעים אותו.
    והוא קיים רק על נייר, בכתב,
    ואין לו קול, ואין לו צליל ותו.

    ימים אני הולכת ללא שם
    ברחוב שאני יודעת את שמו.
    שעות אני יושבת ללא שם
    מול עץ שאני יודעת את שמו.
    ולפרקים אני חושבת ללא שם
    על מי שאינני יודעת את שמו.

    ד.
    הלכתי עם הספינות ועמדתי עם הגשרים
    והייתי מוטלת ברחוב
    עם עלי התדהר הנושרים,
    היה לי סתו
    והיה לי ענן מואר ליד ארובה שחורה.
    והיה לי שם מוזר
    אשר איש לא יכול לנחש.

    אלול תש"ך, קופנהגן

    • DD  On 11/19/2011 at 0:44

      תודה על השיר, לא הכרתי אותו. באיזה שפה הוא נכתב במקור?

  • נטעלי  On 11/18/2011 at 10:19

    תודה, בועז.
    כמו תמיד – הפוסטים שלך מרחיבים את הדעת ואת הנפש.
    לאחרונה גיליתי את ז'אנר ספרי המסע. יהיה מעניין לחבר אליהם מוזיקה בעלת מהות דומה.

    נטעלי

  • מיכל זהבי  On 11/18/2011 at 16:00

    הדיון הזה על ההבדל בין בדידות ללהיות לבד הזכיר לי ספר שאני אוהבת "מסע סביב חדרי" של גזביה דה מסטר, צרפתי גם הוא.

    וכן, יש עונג מאוד גדול אם אתה יודע להיות חבר של עצמך ויש לך ספרים שאתה אוהב סמוכים אל מיטתך ומוזיקה אז בכלל…

    תודה.

  • אור גור אש  On 11/18/2011 at 18:37

    אכן מתנה נפלאה קיבלת מאמא שלך, ללמוד לאהוב את האני שלך,
    את עצמך, עם הספרים והמוזיקה שממלאים בקסמם את 'אימת הריק',
    התופס די הרבה את האדם הממוצע מן הישוב.
    מעטים האנשים שיודעים איך ליצור עבור עצמם עולם מלא בעניין,
    גם כשהם נמצאים לבדם עם עצמם בין ארבעה קירות.
    עוד בעבר הקדום, אריסטו טען שתמיד הריק ישאף להתמלא בסוג של אנרגיה,
    (ועל פי פרשנותי, הריק, זה החוסר עניין, השעמום הבדידות).
    זאת האנלוגיה שלי, כמובן.
    יופי של פוסט.

  • שרון  On 11/19/2011 at 8:27

    נפלא ומרגש בשפע. כמו לצאת למסע בנבכי נפשך עם מוסיקאי ענק, פילוסוף גדול, ואחד יחיד ומיוחד, המחבר הכל לצרוף מופלא של צלילים, מילים, והרבה אהבה. אהבתי, אוהבת.

  • אודי ארליך  On 11/19/2011 at 11:26

    שוב, העשרת אותי. תודה!

  • הגברת מהצפון  On 11/19/2011 at 12:29

    "הייתי בחיי כל כך הרבה שעות, ימים ושבועות לגמרי לבד".

    לבד זה המצב הידוע הטבעי המוכר הנוח הנעים של גברות מסוימות, שלפעמים – במוצאי שבת אחרי הרבה שעות בלי מילים מדוברות – הן אומרות דבר מה לחתול לכלבה או למבקר ו… אינן מזהות את קולן.

    לבד זה שקט, אלא אם אינך מתייחס לגלי הקול, גלי האתר העוברים, סובבים תדיר, מקיפים, בוקעים מנגן אמפי 3 ממחשב מהמערכת מהtv או מהחבר הטוב שהוא הרדיו.

    לבד זה לשתוק ורק לכתוב. ולכתוב ולכתוב.
    לבד מהדף הנכתב בשקיקה מהמסך המרצד שיש לו לא מעט מילים לומר. תמיד.

    גברות בודדות נעות לפעמים בתוך בועה של חמימות גם בימים סוערים. תחושה שהן נתונות ברחשי לב טובים עמוסים בכוונות טובות וזיכרונות נפלאים. דווקא בשקט. ובלבד.

    לבדידות יש קירות מהדהדים מכל המחשבות והרחשים והדברים הטובים הקורנים הנפלאים שעשויים להתרחש – לבוא לנפץ את חומת הבדידות. בהנחה שיש למי שרוצה לנפצן.

    נחמד לחזור לפה.

  • אלי  On 11/19/2011 at 21:08

    פת מתיני – אני גיליתי אותו בהולנד, בערך 5 שנים אחריך, בערך באותה צורה. את ההופעה ראיתי בארץ (2000). ההופעה הבאה ב-27/11, עוד שבוע, אני לא אראה: 500 ש"ח למקום נורמלי שעוד מעט גם יתפס…

  • דוד  On 11/19/2011 at 23:43

    איזה פוסט נפלא.
    נהדר הציטוט הזה מפאסקל.
    אני כל כך אוהב את מתיני ובפרט את TRAVELS. אני חושב שזה היה אלבום ה ECM הראשון שלי, וזה היה משהו שבחיים לא שמעתי. הסאונד הזה של הגיטרות… מטורף. יש את הקטע מ STILL LIFE, רגע אני הולך לבדוק מה שמו… כן, LAST TRAIN HOME, כשהשקשוק של גלגלי הרכבת הם הטון הבסיסי של כל השיר. בית ספר למוסיקה.
    כשאני חושב על הפעמים שהרגשתי בחיי בודד זה תמיד מתקשר אצלי למצבי חברה, לעולם לא למצב של "לבד" ולכן אני חושב שההבחנה שלך בין "לבד" ו"בדידות" היא כל כך קולעת

  • רוני  On 11/21/2011 at 10:06

    פוסט מדהים. נקודה. פשוט מאוד.

    אני כל כך מזדהה. עד כאב.

  • llaliiblue  On 08/06/2012 at 14:07

    אני לא יכולה לדבר על פט מתיני, מפני שיש עוד המון מוזיקה בעולם שלא הספקתי לחקור, אבל אני כן יכולה להסכים לחלוטין עם הלבד שתיארת. ישיבה של שעות ארוכות בחדר לבד, עם מוזיקה, ספר ולפ-טופ. לפרקים אפילו דף, צבעי שמן ומכחול. כשהצלחתי להשקיט את הקולות הטורדניים בראש, לא היה שקט טוב מזה. מפליא, כשהלבד כל כך מלא בתוכן, אפילו כשיש ביחד, לפעמים מתגעגעים דווקא אליו. נפלא (נפלא!) לקרוא אותך ברגע של שקט באמצע העבודה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: