השיעור

קוצים ודרדרים היו לאורך כל הדרך. גם ברקנים וקיפודן מצוי, חוחן, גדילן, קוצים חדים כמחט, עבים וגסים. חלקם רעילים. פה ושם נשרטנו, שוקיים זבי דם, נעליים מאובקות, המימיה מתנדנדת לצד הגוף, התרמיל על הגב, המסלול התפתל סביב אנדרטת ההנצחה לחיילי חטיבת אלכסנדרוני. והנה שביל עפר שבצדיו עצי זית המוביל לרחבת ההנצחה, "כאן", שאגה המחנכת, "הוקמה האנדרטה עם שמות הנופלים במלחמת השחרור, ופה", הגבירה עוד יותר את קולה הצווחני, "תראו  סלע שעליו מסופרים הקרבות על המקום במלחמת השחרור".

 

אנחנו יגעים והמסע משמים. הגבעה נקראת בשם גבעת כ”ח. השיעמום אוכל בי בכל פה. הבנות יפות אך בלתי נגישות. שיערן אסוף במקלעת צמה, מתחת לכובע, אינן מאופרות, מדי פעם נחשפת רצועת חזיה צחורה מבעד לחולצה הפתוחה מדי, ועינינו כלות.

 

בסוף היום, באוטובוס, הבנים בחלק הקדמי, שרועים, מיוזעים, הבנות מאחור, צוחקות, בינן לבין עצמן, הן שם, אנחנו כאן, מאחורי גבו הרחב של הנהג הגברתן, ובמושב הקדמי, לבדו, יושב אמנון, המורה למתמטיקה שקראנו לו סטרסקי, כי הוא היה דומה כל כך לבלש ההוא מ"סטרסקי והאץ'". אמנון הרזה, הקטן, עם רעמת התלתלים, הקול הנמוך והעיניים הבוערות, שמונה להיות לנו מורה מלווה, שומר הסדר והמשמעת, עזר כנגדה של המחנכת.

 

אמנון ישב שקוע בתוך עצמו, רציני, חמור כתמיד, אדם בתוך עצמו. אדיש ונעול לחלוטין ללהגנו השוצף וגועש, לקולנו הצעקני, המנסה להתבלט, קולם של נערים מתבגרים, שטופי הורמונים, חפצים להתבלט, למקם את עצמם במקום מעט יותר גבוה מזה שנקבע להם לעת עתה.

 

אנחנו מדברים על כדורגל, אנחנו מדברים על סדרות מתח בטלוויזיה, ואנחנו מדברים על מוזיקה. נכנסים זה לדברי השני, מתפארים בתקליט זה או אחר ששמענו, או רכשנו, או למדנו בעל פה. מהאווישנו אורקסטרה, אומר מיכה בידענות, זה ה-דבר הכי מפותח.

 

אמנון המורה מסתובב לפתע ונועץ במיכה מבט חודר. מה אמרת? הוא שואל.
מיכה מתבלבל. אני?
כן, מיכה, אתה. מה אמרת עכשיו?
מהאווישנו אורקסטרה זה הדבר הכי מפותח, עודד מתריס בלעג כלפי המורה למתמטיקה, זה מה שהוא אמר.
מהאווישנו אורקסטרה, מה? חוזר אמנון על המילים.
כן, מגחך עודד. מ-ה-א-וו-י-ש-נו  אורקסטרה.
אה, אומר אמנון המורה. ולא מוסיף.
מכיר אותם, המורה? ברק מנסה להבליע את צחוקו.

 

מה זאת אומרת, אומר אמנון המורה ברצינות גמורה. מהאווישנו אורקסטרה של ג'ון מקלפלין?

 

 

שתיקה גמורה נחתה על חלקו הקדמי של האוטובוס. דממה נדהמת.


אתה מכיר את ג'ון מקלפלין??!  התקשה ברק לבלוע את הרוק.

 

מה זאת אומרת, מכווץ אמנון המורה את גבותיו. מקלפלין? גיטריסט אנגלי. נגן-על. נולד בינואר 1942 וכבר בגיל צעיר היה חלק מההרכב החשמלי של מיילס דייויס…

 

גם אם היה קרנף לבן עולה באותו זמן לאוטובוס, ומבקש מהנהג אש, לא היינו המומים יותר. ההלם הכבד אחז בכולם. איש לא העז לנשום, כשאמנון המורה פתח את המימיה ולגם ממנה ארוכות.

 

"… אבל הוא לא רק ניגן עם מיילס", המשיך בטבעיות, מוחה בגב כף ידו את פיו, "מקלפלין גם ניגן עם צ'יק קוריאה. הוא עשה תקליט משותף עם קרלוס סנטנה שהיה מחווה לג'ון קולטריין, לאב דיבושן סרנדר. זה יצא ב-1973 וזה תקליט מופתי".

 

עודד התאושש ראשון מההפצצה. "אה…אה…המורה, ו…אתה…יש לך תקליטים שלו?"
"כמובן", ענה אמנון בקול יציב ושלו. "את כולם. אקסטרפוליישן, פורצ'ן סמיילס, מיי גולז ביונד, דבושן… כולם יש לי ואפילו בוטלג אחד נדיר בהופעה".

 

מיכה שפשף את עיניו בתדהמה. אני רק נעצתי מבט קדימה. סקרן. הייתי חייב לשאול משהו. שאלתי.
תגיד, המורה, איזה הכי טוב?

אין דבר כזה, הכי טוב, אמנון ענה בשקט. לכל אחד יש את הייחוד שלו…"

הוא נשם עמוק. אנחנו לא. הדממה היתה מוחלטת. 

 

 

"אקסטרפוליישן יצא ב-1969 – והוא תקליט, נהדר, אגב, מנגן בו סקסופוניסט אנגלי מעולה בשם ג'ון סורמן – ו- Where Fortune Smiles  זה משהו אחר. ג'אזי. דייב הולנד מנגן שם. ויש את מיי גולס ביונד מ-1970, שזה פיוז'ן, אבל עם נטיה הודית חזקה, אבל Devotion  – שזה התקליט הרביעי שלו אהוב עלי במיוחד.

 

כנראה שהייתי פעור-פה, כי אמנון עצר לפתע, וחייך חיוך נדיר.
וכמובן, המשיך בקולו החם, אסור לשכוח שיש את שני התקליטים של מהאווישנו אורקסטרה ולמרות שרוב ה
אנשים אוהבים בדרך כלל את בירדז אוף פייר,  אבל אני אישית מעדיף את התקליט הראשון, The Inner Mounting Flame

 

הערב ירד בחוץ, האוטובוס דהר בכביש לתל אביב. עודד שאל "המורה, ומה דעתך על קינג קרימזון?", ואמנון המורה ענה מיד: תלוי. ארבעת התקליטים הראשונים – מצוינים. אחד אחד. למרות שהם החליפו שלושה סולנים, הם שמרו על הרמה. כל ארבעת הראשונים מומלצים מאוד".

 

ומיכה שאל: …והמורה, מה אתה אומר על אמרסון לייק ופלמר?

ואמנון שלף: אני מעדיף את ג'נטל ג'יאנט.

 

הגענו לבית הספר התיכון. ברחבה חיכו לנו ההורים. היינו עייפים, מותשים, מאובקים, צרובי שמש.  אמנון המורה ירד והלך בצעדים קטנים אל מכוניתו, פולקסווגן חיפושית מודל 1970.

 

זה היה השיעור הטוב ביותר שהוא נתן לנו. שיעור בצניעות. בענווה. בהכרה מכאיבה של טיפשות הנעורים, הרברבנות הריקה ובחוסר התוחלת שבדעות קדומות.

 
 
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ריקי כהן  On 03/15/2009 at 21:41

    אבל אני רואה דווקא בדברי אמנון חוסר ענווה. נפנוף אנציקלופדי מודע לעצמו של פרטים.
    מאוד גברי

    • ניר  On 11/14/2011 at 16:18

      רציתי לאמר את דעתי על ענווה (המשך למה שריקי העירה)
      אני חושב שענווה היא דבר חשוב אבל לא תמיד הכי חשוב ולא תמיד צריך להיות צנוע
      גם זכרון זה דבר חשוב (מישהו היה זוכר את אמנון לולא היה מתפרץ לשיחה)
      גם שיעור בענווה לילדים זה דבר חשוב – פתאום הוא הראה להם שיש גם בוגרים שהם קצת ילדים

      וחןץ מזה זה אחלה סיפור ואחלה חוייה לעבור אותה בכל גיל
      תודה

  • רק אומרת  On 03/15/2009 at 21:42

    אמנון, האיש החכם שלימד אותי לפסיכומטרי בתחילת שנות ה-90 והיה בעברו מורה למתמטיקה בתיכון יהוד.
    אהבתי אותו מאוד, גם אחרי שהקורס נגמר והשיחות הארוכות שלנו בהפסקות באו אל סופן.

  • גבר  On 03/16/2009 at 9:05

    צניעות היא מידה מוערכת יתר על המידה. מה הקטע בלהיות צנוע? מי שיש לו מה לתת, שייתן. חלאס עם האובר רייטינג הזה של הצניעות והענווה. העולם שייך לחכמים. לא לסתומים.

  • אלינור ברגר  On 03/16/2009 at 9:12

    סיפור נפלא. "מורה טוב הוא מורה לחיים". הוא נתן לכם שיעור הגון.

  • שגיאB  On 03/16/2009 at 9:16

    קלאסיקות כאלה…
    http://blip.fm/profile/sageeb/blip/5103425

  • שרון רז  On 03/16/2009 at 11:51

    פוסט יפהפה בועז, ושוב אני משתומם איך אתה זוכר הכל לפרטי פרטים, וואהו, יפה
    אני בעד צניעות, בעד ענווה, אבל גם בעד חוכמה ובעד ידע ובעיקר בעד מוזיקה, זה לא סותר, העיקר האיזון
    ולא מסכים איתך הפעם ריקי, גם אם הענווה במקרה זה גבולית, הרי שהנפנוף הזה שאת קוראת לו הוא אותנטי ומסעיר, בעיקר נערים מתבגרים שכל עולמם זו מוזיקה, וגם אם זה אכן קצת גברי, אז מה, גם לא חושב שזה אמור להיות רק גברי, לא ההתעניינות במוזיקה ולא השיחות עליה

    ואני מבקש בפעם הבאה בועז, פוסט על סטרסקי והאצ', משוכנע שהרבה בשכונה שלך לבשו את הטישירטס הללו של פעם עם דמויותיהם, והמכונית האדומה הזו בפתיחה, אחח, איזה ימים

  • שי טוחנר  On 03/16/2009 at 14:29

    וכל כך טיפוסי, בעיקר היום…

    צעירים שנחשפים היום ליוצרים מסוגם של לאונרד כהן ובוב דילן ורבים אחרים וקשה להם לקבל שיש מבוגרים שמכירים את היוצרים האלו עשרות שנים וגדלו לצידם…

  • יעל אוסטרליה  On 03/16/2009 at 16:01

    לא יכולת לשים תמונה של השחקן דייויד סול?
    זה ההוא ששיחק את האץ'.

    היה לי פעם פוסטר שלו מלהיטון
    אבל הוא נקרע

    באסה

  • אסתר  On 03/16/2009 at 18:05

    אותי הפוסט הזה מאוד שיעשע – ממש נקרא בחיוך. אולי בגלל שדימית את המורה לסטארסקי, שגם בסדרה היה לא מורגש לעומת האץ' החתיך ההורס.

    זה קורה הרבה פעמים שאנשים שאנו נתקלים בהם כבר יש לנו דעה עליהם , לרוב בגלל מראה חיצוני.
    חבל שדעות קדומות כל כך משתלטות עלינו וכל כך קשה להתגבר עליהן.

    באמנון מצאתי המון ענווה. זה היה במקום ולא כדי להרשים. הוא פשוט יודע.

  • בועז  On 03/16/2009 at 19:43

    למה לשים תמונה של האץ'?

    אמנון היה דומה לסטרסקי, וככה גם קראנו לו, בינינו. סטרסקי.

  • שרון רז  On 03/16/2009 at 21:10

    בועז, ל-האצ', דיוויד בלאדי סול, היה איזה להיט או שניים, אתה בטח זוכר, אבל זה יותר מתאים לאיזו תכנית נוסטלגיה ברדיו, ולא לרוקר על הבוקר, אם כי, זו יכולה להיות הפתעה מעניינת…

  • בוב מורס  On 03/16/2009 at 21:57

    "סילבר ליידי" ולינדה"

  • sami  On 03/17/2009 at 13:13

    יש סיבה להכנס לרשימות…

  • בני תבורי  On 03/17/2009 at 20:21

    את מה שסטרסקי עשה לכם עם מקלכ'לין
    אני עושה לצעירים עם אלן הולדוורת' – ואין כיף גדול מזה

    ממרומי גילי, לראות את הצעירים האלה עוסקים בכל מה שאצלי נחשב כבר לזכרונות רחוקים, זה לא ממש מלבב, וכשיש הזדמנות להיפרע מהם דרך ידע במוסיקה, התחושה נהדרת.

  • המעריצה הסמויה מהעין  On 03/17/2009 at 20:31

    "שיעור בצניעות. בענווה. בהכרה מכאיבה של טיפשות הנעורים"…כן…גיל הנעורים הוא גיל טפשי ויש בו את אכזריות הנעורים המפורסמת.
    כתבת מקסים!

  • קולולוש  On 03/17/2009 at 23:19

    באמת מפליא איך אתה זוכר כל פרט ופרט. אהבתי במיוחד את המשפט הציורי
    "גם אם היה קרנף לבן עולה באותו זמן לאוטובוס, ומבקש מהנהג אש, לא היינו המומים יותר."

    ובכלל זה קצת הזכיר סצינה בסרט "הלקוח" עם סוזן סרנדון (עפ"י ספר של גרישם) שבו שולפת סרנדון בטבעיות גמורה את כל ההיסטוריה של לד זפלין וכובשת ברקע את ליבו של בן נוער שחשב שהזפלין זה תגלית המאה הפרטית שלו.

  • E  On 03/26/2009 at 17:30

    פוסט שלי, גם על מורה שלימדש אותנו כל כך הרבה יותר ממה שכתוב בספרי הלימוד:
    http://israblog.nana10.co.il/tblogread.asp?blog=697&blogcode=9541739

  • עידית  On 03/26/2009 at 18:24

    כדי לראות את הפרצופים המובסים האלה בתוך האוטובוס…
    (את החרוזים שלי לא, זה מוגזם…את המרק הכתום, הוא מעולה הייתי נותנת למישהו…אה, את כל השוקולדים שקניתי היום,)

    כל מה שיש בסוגריים הייתי נותנת רק בשביל לראות את הפרצופים אחרי שהוא אומר את שמות התקליטים כאילו שהניח אבנים על השביל במחנה של הצופים…
    (בועז, תעשה שאפשר יהיה לשים פה פרצופים מחייכים בתגובות, זה נורא קשה ככה!!!)

  • רועי  On 04/04/2009 at 13:10

    מחזיר לימי הנעורים הדרמטיים,תחושות ורגשות עזים של הערצה התאהבות ואכזבה.
    נגעת בעצב חשוף

  • אהוד אמיר  On 04/10/2009 at 0:26

    הוא בסך הכל שוטט במרחבים המוכרים לו והאהובים עליו. נכון, היה בזה אלמנט של הפגנת עליונות. אבל זה כמו שראיתי לפני 20 שנה את המורה שלי למתמטיקה מגיע לחצר בית הספר וכולם משחקים כדורסל ומביטים בו, בחצי עין, עובר ליד, נוגע-לא-נוגע, והכדור מגיע אליו והוא פשוט לוקח אותו וקולע חלק מטווח של שלוש נקודות. ככה סתם. וממשיך ללכת.
    לא, זה לא היה פוקס. ומצד שני, גם לא שואו-אוף. אחרי זה למדנו שהוא גם שיחק בקבוצה. אבל גם אני הייתי נותן המון כדי לראות את הפרצופים פעורי הפיות מול המורה ההוא, ששופך להנאתו, כמו אדם ששותה משקה אהוב, את השמות של מקלפלין, מהא-וישנו ומיילס דייויס.

  • yuv  On 04/10/2009 at 0:50

    אני גם מאלה שחושבים שהשיעור האקראי הזה היה במקום ואיני רואה חוסר צניעות בהרצאונת שקיבלתם, לראייה הלקח עליו אתה כותב כאן שקיבלתם.

    הזכרת לי להוריד אבק מהדיסקים של מקלפלין, לונג טיים נו היר 🙂

    (את השירים של דיויד סול אתה יכול להעביר לתכנית בין הערביים של ההוא שמרדים אותי)

    (נראה לי שאהוד אמיר נתקל במורה למתימטיקה של עירוני ד')

  • אהוד אמיר  On 09/02/2009 at 12:43

    התיכון לאמנויות בירושלים. סוף שנות ה-80.
    המורה הזה הוא היום ד"ר לפילוסופיה, ראש אחד החוגים באוניברסיטה העברית. ואין מצב שאני עושה לו אאוטינג.

  • מתי ג'י Matt Gee  On 12/03/2011 at 19:39

    אני נזכר בימי בית הספר שלי, כשהמורה יאיר דלאל (כן, זה היה הוא!) ניסה להכניס לראש של התלמידים קצת חומרים מוסיקליים איכותיים.
    התלמידים שלו היו תמיד בשלוש קבוצות:
    1. אלה שיודעים כבר על מה הוא מדבר (אני, למשל)
    2. אלה שלא ידעו, ולפיכך התלהבו
    3. אלה שלא התעניינו ולפיכך התייחסו לכל שיעור איתו כאל נסיון של המערכת להעניש אותם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: