אמא. רוסיה

ואהבתי את שתיהן, אלי

זו שלי היתה, וזו שלי

ככה באו לי  צרות טובות, זאת על זו וזו על זו, שתיים הן ולא יודעות

אמא שלי היתה בוכה כשהשיר הזה היה מתחיל. תמיד. התקליט של השלושרים יצא על קו התפר של שנות השישים ושנות השבעים. שמענו אותו הרבה, אחר הצהריים, עם תה וביסקויטים, תה ועוגיות שוקולד, תה וכריכים קטנים עם חמאה וגבינה צפתית מגורדת ומלוחה (לא משנה מה, תמיד היה שם תה) ותמיד אמא הזילה דמעות בגלל הצרות הטובות. פעם שאלתי אותה למה השיר מעציב אותה כל-כך, והיא אמרה שזה לא בגלל המילים, דווקא, אלא הלחן של שלום חנוך, שהיה בו משהו רוסי, עצוב, נוגע ללב. אמא אהבה רוסים עצובים ונוגעים ללב וסיפורים כמו דוקטור זי'ואגו ו"נטאשה ופייר".

האם אמא שלי הדביקה את כל אחיותיה בטירוף הרוסי, או שהיתה זו תסמונת משפחתית? מי יודע. למרות שרגלה לא דרכה מעולם על אדמת ברית המועצות היא שלטה בצורה מושלמת ומפתיעה (שהממה לחלוטין את יוצאי רוסיה שפגשו אותה) בהסטוריה, התרבות, הספרות הרוסית לדורותיה.  זה לא נגמר שם. היו לנו כלים רוסים בבית. כוסות תה שקופות עם מחזיקי-כוסות מתוצרת רוסיה.

מחזיק-כוס תה עתיק מרוסיה. 1907

והיו גם צלחות מאויירות. ציורים רוסים וכרך עב-כרס של "מבחר הסיפור הרוסי", ליד שולוחוב, צ'כוב, זמיאטין ודוסטוייבסקי.

כשהיה סרט רוסי ב"מועדון הסרט הטוב" או בסינמטק, היא לקחה אותי לראות אותו. למשל, פרח הסלע. אמא אולי לקחה אותי לסינמטק בשנת 1974. הייתי בן 10. הסינמטק היה אז ברחוב פומפדיתא. אני זוכר כמה חזק השפיע עלי הסרט הקסום הזה.

יום אחד, בשוק הפשפשים, אמא קנתה אגרטל רוסי משומש מזכוכית סגולה-כחלחלה, שצורתו היתה דומה לזו של "פרח הסלע". במשך שנים היינו שמים בו פרחים צהובים.  אהבתי את האגרטל הזה ואת הפרחים שהיו בו.

מצד שני, ממש לא אהבתי בלט. למרות שאמא ניסתה לשכנע אותי שזה נפלא, לא התרשמתי. הבלט הקלאסי נותר משהו שאין לי משיכה אליו, עולם ישן שבו נערות רזות מדי רוקדות על קצות האצבעות וגברים בטייטס מסתחררים סביב עצמם. פעמיים אמא לקחה אותי לראות מופעי מחול, את "קופליה" ואת "אגם הברבורים". לא מצאתי בהם ענין. אבל את הסרט הזה, ששודר בטלוויזיה הישראלית, אני דווקא זוכר.

גם אבא שלי נדבק בחיידק.  יום אחד הגיע הביתה עם קסטה של ולדימיר ויסוצקי, שנולד חודש לפניו (ויסוצקי נולד בינואר 1938, אבא  בפברואר). קסטה מחתרתית שהתגלגלה לישראל, איכשהו בשנה שבה ויסוצקי מת (1980) בנסיבות לא ברורות, בן 42 בלבד. מיותר לציין שאבא שלי לא הבין אף מילה אחת ממה שויסוצקי שר, ועדיין חביב היה עליו הגבר הרוסי עם הקול הרועם והגיטרה.

ואבא אהב גם את יבטושנקו וקרא הרבה בספר הזה

יבגני יבטושנקו, כביש הנלהבים

אותו יבטושנקו שכתב את "בדומיה" עם המשפט הזה:

"האם במשעולים / היא עוד מהלכת / העוד זוכרת היא / לילות אהבה"

 

אמא רוסיה שותקת מאוד. גם אמא שלי.