אמא. רוסיה

ואהבתי את שתיהן, אלי

זו שלי היתה, וזו שלי

ככה באו לי  צרות טובות, זאת על זו וזו על זו, שתיים הן ולא יודעות

אמא שלי היתה בוכה כשהשיר הזה היה מתחיל. תמיד. התקליט של השלושרים יצא על קו התפר של שנות השישים ושנות השבעים. שמענו אותו הרבה, אחר הצהריים, עם תה וביסקויטים, תה ועוגיות שוקולד, תה וכריכים קטנים עם חמאה וגבינה צפתית מגורדת ומלוחה (לא משנה מה, תמיד היה שם תה) ותמיד אמא הזילה דמעות בגלל הצרות הטובות. פעם שאלתי אותה למה השיר מעציב אותה כל-כך, והיא אמרה שזה לא בגלל המילים, דווקא, אלא הלחן של שלום חנוך, שהיה בו משהו רוסי, עצוב, נוגע ללב. אמא אהבה רוסים עצובים ונוגעים ללב וסיפורים כמו דוקטור זי'ואגו ו"נטאשה ופייר".

האם אמא שלי הדביקה את כל אחיותיה בטירוף הרוסי, או שהיתה זו תסמונת משפחתית? מי יודע. למרות שרגלה לא דרכה מעולם על אדמת ברית המועצות היא שלטה בצורה מושלמת ומפתיעה (שהממה לחלוטין את יוצאי רוסיה שפגשו אותה) בהסטוריה, התרבות, הספרות הרוסית לדורותיה.  זה לא נגמר שם. היו לנו כלים רוסים בבית. כוסות תה שקופות עם מחזיקי-כוסות מתוצרת רוסיה.

מחזיק-כוס תה עתיק מרוסיה. 1907

והיו גם צלחות מאויירות. ציורים רוסים וכרך עב-כרס של "מבחר הסיפור הרוסי", ליד שולוחוב, צ'כוב, זמיאטין ודוסטוייבסקי.

כשהיה סרט רוסי ב"מועדון הסרט הטוב" או בסינמטק, היא לקחה אותי לראות אותו. למשל, פרח הסלע. אמא אולי לקחה אותי לסינמטק בשנת 1974. הייתי בן 10. הסינמטק היה אז ברחוב פומפדיתא. אני זוכר כמה חזק השפיע עלי הסרט הקסום הזה.

יום אחד, בשוק הפשפשים, אמא קנתה אגרטל רוסי משומש מזכוכית סגולה-כחלחלה, שצורתו היתה דומה לזו של "פרח הסלע". במשך שנים היינו שמים בו פרחים צהובים.  אהבתי את האגרטל הזה ואת הפרחים שהיו בו.

מצד שני, ממש לא אהבתי בלט. למרות שאמא ניסתה לשכנע אותי שזה נפלא, לא התרשמתי. הבלט הקלאסי נותר משהו שאין לי משיכה אליו, עולם ישן שבו נערות רזות מדי רוקדות על קצות האצבעות וגברים בטייטס מסתחררים סביב עצמם. פעמיים אמא לקחה אותי לראות מופעי מחול, את "קופליה" ואת "אגם הברבורים". לא מצאתי בהם ענין. אבל את הסרט הזה, ששודר בטלוויזיה הישראלית, אני דווקא זוכר.

גם אבא שלי נדבק בחיידק.  יום אחד הגיע הביתה עם קסטה של ולדימיר ויסוצקי, שנולד חודש לפניו (ויסוצקי נולד בינואר 1938, אבא  בפברואר). קסטה מחתרתית שהתגלגלה לישראל, איכשהו בשנה שבה ויסוצקי מת (1980) בנסיבות לא ברורות, בן 42 בלבד. מיותר לציין שאבא שלי לא הבין אף מילה אחת ממה שויסוצקי שר, ועדיין חביב היה עליו הגבר הרוסי עם הקול הרועם והגיטרה.

ואבא אהב גם את יבטושנקו וקרא הרבה בספר הזה

יבגני יבטושנקו, כביש הנלהבים

אותו יבטושנקו שכתב את "בדומיה" עם המשפט הזה:

"האם במשעולים / היא עוד מהלכת / העוד זוכרת היא / לילות אהבה"

 

אמא רוסיה שותקת מאוד. גם אמא שלי.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • B. Goren  ביום 11/12/2011 בשעה 14:01

    לי אישית יש חולשה לפסנתרנים הרוסים: רחמנינוב, אמיל גיללס, סביאטוסלב ריכטר, ולדימיר הורוביץ, ולדימיר אשכנזי, נויהאוז ועוד…

  • אפרת ק.  ביום 11/12/2011 בשעה 14:20

    קל להזיל דמעות, כשקוראים את שאתה כותב.

  • עפר  ביום 11/12/2011 בשעה 14:44

    איזה זמר נפלא הוא ליאור ייני. תמיד נעים להיווכח בכך שוב. ומי זה שם מנגנן גיטרה, דודו אלהרר?

  • איתן בקרמן  ביום 11/12/2011 בשעה 15:25

    בועז איש יקר, כך בונים פוסט כהלכה. סחתין.

  • אור גור אש  ביום 11/12/2011 בשעה 17:34

    אוי, אוי, בועז…ועכשיו גרמת לי לצמרמורת גדולה ואני מזילה דמעות.
    איזה זכרונות מתוקים העלית, זכרונות מימים יפים ומענגים עם הרבה תה, עם העוגיות וכריכי הגבינה והריבה, והכי הכי הוויית הזמן הענוג והנעים כל כך עם אמא אולי.
    כואבים הם הגעגועים ועם זאת הם גם מתנה.

    – והנה זכרונותיי שלי עם אחותי – זיכרון ילדות מתוק: "פרח הסלע"
    http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?EntryId=1773713

  • צחי  ביום 11/12/2011 בשעה 18:01

    דני סנדרסון וחבריו שרו פעם ש"כולנו בולגרים". למעשה, כולנו, במיוחד בני דורנו והוריהם, קצת רוסים.
    פוסט יפה.

  • משה לביא  ביום 11/12/2011 בשעה 20:24

    נפלא. מרגש. אוהב.

  • shulamit near  ביום 11/12/2011 בשעה 20:59

    אחד המקסימים אם לא ה
    הרגת אותי
    עם משפט הסיום שלך.

  • Ran Shoham  ביום 11/12/2011 בשעה 21:45

    כיף גדול לקרוא.
    לי זה הזכיר מיד את הקטע הבא:
    Renaissance – Mother Russia

  • אמיר  ביום 11/12/2011 בשעה 22:05

    מה שיפה אצל השלושרים זה שהיו להם שירים עם השפעה רוסית ניכרת ובאותו תקליט ממש יכולת למצוא גם שירים שמקור ההשראה הברור שלהם היה הביטלס (גברת לוין זו הדוגמה המובהקת ביותר, וגם לילי שלי).

  • מיכל זהבי  ביום 11/12/2011 בשעה 23:45

    איזה פוסט יפה.
    מה שמצחיק איך לכל אחד יש את רוסיה שלו ואת אמא שלו. אמא שלי נולדה בסיביר במחנה עבודה, רוסיה שלי היא סיפורים על קור מקפיא דם שתה לא יחמם ועל סטאלין האיום, אבל גם תמונת שחור לבן של ביתו של טולסטוי בודד בשממה, ספריו של דוסטויבסקי, היום איננו כלה של אאיטמטוב, וסרט באורך מלא שצולם בשוט אחד במוזיאון הרמיטאז' והוקרן בסינמטק, את שמו שכחתי.

  • Leah Ashkenazy Herz  ביום 11/13/2011 בשעה 1:26

    ומי יכול לשכוח את מקהלת הצבא האדום ? איזה קולות מהדהדים ((-: ושירים מסביב למדורה : אוי וניה אוי וניה למה עזבת אותי וניה לעולללללללללמים ? – ואיזה פער בין הנוסטלגיה לבין מה שבאמת נעשה שם באותם הימים , ורצח האזרחים בשם עקרונות מופרכים.

  • ענת פסו  ביום 11/13/2011 בשעה 20:04

    פשוט מקסים בועז 🙂

  • עדנה זכריה  ביום 11/14/2011 בשעה 7:05

    בועז, המאמר הזה מחזיר אותי שבוע קודם כשהשמעת לנו בתוכנית הבוקר שלך את שוסטקוביץ (ואלס 2), היה מאזין שכתב שהוא מאד אוהב לשמוע את היצירה אפילו שהוא לא רוסי… אהבתי את התגובה של אחת מהמאזינות הקבועות ושלך גם… עכשיו "התשובה" שלך הרבה יותר מפורטת… כייף לקרוא את המאמרים שלך, באמת.

  • avha  ביום 11/16/2011 בשעה 21:34

    החיבור שלי לרוסיה ותוצריה, בדמי.
    הכותרת שלך כל כך יפה ובעלת עוצמה (כמו אמא שלך).

  • avha  ביום 11/16/2011 בשעה 21:36

    משפט הסיום שלך מדוייק וחזק!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: