ואהבתי את שתיהן, אלי
זו שלי היתה, וזו שלי
ככה באו לי צרות טובות, זאת על זו וזו על זו, שתיים הן ולא יודעות
אמא שלי היתה בוכה כשהשיר הזה היה מתחיל. תמיד. התקליט של השלושרים יצא על קו התפר של שנות השישים ושנות השבעים. שמענו אותו הרבה, אחר הצהריים, עם תה וביסקויטים, תה ועוגיות שוקולד, תה וכריכים קטנים עם חמאה וגבינה צפתית מגורדת ומלוחה (לא משנה מה, תמיד היה שם תה) ותמיד אמא הזילה דמעות בגלל הצרות הטובות. פעם שאלתי אותה למה השיר מעציב אותה כל-כך, והיא אמרה שזה לא בגלל המילים, דווקא, אלא הלחן של שלום חנוך, שהיה בו משהו רוסי, עצוב, נוגע ללב. אמא אהבה רוסים עצובים ונוגעים ללב וסיפורים כמו דוקטור זי'ואגו ו"נטאשה ופייר".
האם אמא שלי הדביקה את כל אחיותיה בטירוף הרוסי, או שהיתה זו תסמונת משפחתית? מי יודע. למרות שרגלה לא דרכה מעולם על אדמת ברית המועצות היא שלטה בצורה מושלמת ומפתיעה (שהממה לחלוטין את יוצאי רוסיה שפגשו אותה) בהסטוריה, התרבות, הספרות הרוסית לדורותיה. זה לא נגמר שם. היו לנו כלים רוסים בבית. כוסות תה שקופות עם מחזיקי-כוסות מתוצרת רוסיה.
והיו גם צלחות מאויירות. ציורים רוסים וכרך עב-כרס של "מבחר הסיפור הרוסי", ליד שולוחוב, צ'כוב, זמיאטין ודוסטוייבסקי.
כשהיה סרט רוסי ב"מועדון הסרט הטוב" או בסינמטק, היא לקחה אותי לראות אותו. למשל, פרח הסלע. אמא אולי לקחה אותי לסינמטק בשנת 1974. הייתי בן 10. הסינמטק היה אז ברחוב פומפדיתא. אני זוכר כמה חזק השפיע עלי הסרט הקסום הזה.
יום אחד, בשוק הפשפשים, אמא קנתה אגרטל רוסי משומש מזכוכית סגולה-כחלחלה, שצורתו היתה דומה לזו של "פרח הסלע". במשך שנים היינו שמים בו פרחים צהובים. אהבתי את האגרטל הזה ואת הפרחים שהיו בו.
מצד שני, ממש לא אהבתי בלט. למרות שאמא ניסתה לשכנע אותי שזה נפלא, לא התרשמתי. הבלט הקלאסי נותר משהו שאין לי משיכה אליו, עולם ישן שבו נערות רזות מדי רוקדות על קצות האצבעות וגברים בטייטס מסתחררים סביב עצמם. פעמיים אמא לקחה אותי לראות מופעי מחול, את "קופליה" ואת "אגם הברבורים". לא מצאתי בהם ענין. אבל את הסרט הזה, ששודר בטלוויזיה הישראלית, אני דווקא זוכר.
גם אבא שלי נדבק בחיידק. יום אחד הגיע הביתה עם קסטה של ולדימיר ויסוצקי, שנולד חודש לפניו (ויסוצקי נולד בינואר 1938, אבא בפברואר). קסטה מחתרתית שהתגלגלה לישראל, איכשהו בשנה שבה ויסוצקי מת (1980) בנסיבות לא ברורות, בן 42 בלבד. מיותר לציין שאבא שלי לא הבין אף מילה אחת ממה שויסוצקי שר, ועדיין חביב היה עליו הגבר הרוסי עם הקול הרועם והגיטרה.
ואבא אהב גם את יבטושנקו וקרא הרבה בספר הזה
אותו יבטושנקו שכתב את "בדומיה" עם המשפט הזה:
"האם במשעולים / היא עוד מהלכת / העוד זוכרת היא / לילות אהבה"
אמא רוסיה שותקת מאוד. גם אמא שלי.
תגובות
לי אישית יש חולשה לפסנתרנים הרוסים: רחמנינוב, אמיל גיללס, סביאטוסלב ריכטר, ולדימיר הורוביץ, ולדימיר אשכנזי, נויהאוז ועוד…
קל להזיל דמעות, כשקוראים את שאתה כותב.
איזה זמר נפלא הוא ליאור ייני. תמיד נעים להיווכח בכך שוב. ומי זה שם מנגנן גיטרה, דודו אלהרר?
בועז איש יקר, כך בונים פוסט כהלכה. סחתין.
אוי, אוי, בועז…ועכשיו גרמת לי לצמרמורת גדולה ואני מזילה דמעות.
איזה זכרונות מתוקים העלית, זכרונות מימים יפים ומענגים עם הרבה תה, עם העוגיות וכריכי הגבינה והריבה, והכי הכי הוויית הזמן הענוג והנעים כל כך עם אמא אולי.
כואבים הם הגעגועים ועם זאת הם גם מתנה.
– והנה זכרונותיי שלי עם אחותי – זיכרון ילדות מתוק: "פרח הסלע"
http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?EntryId=1773713
דני סנדרסון וחבריו שרו פעם ש"כולנו בולגרים". למעשה, כולנו, במיוחד בני דורנו והוריהם, קצת רוסים.
פוסט יפה.
נפלא. מרגש. אוהב.
אחד המקסימים אם לא ה
הרגת אותי
עם משפט הסיום שלך.
כיף גדול לקרוא.
לי זה הזכיר מיד את הקטע הבא:
Renaissance – Mother Russia
מה שיפה אצל השלושרים זה שהיו להם שירים עם השפעה רוסית ניכרת ובאותו תקליט ממש יכולת למצוא גם שירים שמקור ההשראה הברור שלהם היה הביטלס (גברת לוין זו הדוגמה המובהקת ביותר, וגם לילי שלי).
איזה פוסט יפה.
מה שמצחיק איך לכל אחד יש את רוסיה שלו ואת אמא שלו. אמא שלי נולדה בסיביר במחנה עבודה, רוסיה שלי היא סיפורים על קור מקפיא דם שתה לא יחמם ועל סטאלין האיום, אבל גם תמונת שחור לבן של ביתו של טולסטוי בודד בשממה, ספריו של דוסטויבסקי, היום איננו כלה של אאיטמטוב, וסרט באורך מלא שצולם בשוט אחד במוזיאון הרמיטאז' והוקרן בסינמטק, את שמו שכחתי.
תיבה רוסית. זה הסרט שאת מתכוונת אליו. סרט שביים אלכסנדר סוקורוב
נכון!!!תודה!!!סרט מדהים.
את צודקת. אכן, סרט מדהים. הוא נעשה בשנת 2002. הנה הטריילר שלו
ומי יכול לשכוח את מקהלת הצבא האדום ? איזה קולות מהדהדים ((-: ושירים מסביב למדורה : אוי וניה אוי וניה למה עזבת אותי וניה לעולללללללללמים ? – ואיזה פער בין הנוסטלגיה לבין מה שבאמת נעשה שם באותם הימים , ורצח האזרחים בשם עקרונות מופרכים.
פשוט מקסים בועז 🙂
בועז, המאמר הזה מחזיר אותי שבוע קודם כשהשמעת לנו בתוכנית הבוקר שלך את שוסטקוביץ (ואלס 2), היה מאזין שכתב שהוא מאד אוהב לשמוע את היצירה אפילו שהוא לא רוסי… אהבתי את התגובה של אחת מהמאזינות הקבועות ושלך גם… עכשיו "התשובה" שלך הרבה יותר מפורטת… כייף לקרוא את המאמרים שלך, באמת.
החיבור שלי לרוסיה ותוצריה, בדמי.
הכותרת שלך כל כך יפה ובעלת עוצמה (כמו אמא שלך).
משפט הסיום שלך מדוייק וחזק!