ד.י.ס.ק.ו בשביל החלב

אני אראה לך משהו שלא תאמין, אמר החבר שלי. לא ידעתי לאן הוא מוביל אותי, אבל הוא באמת הראה ואני באמת לא האמנתי. טיפסנו על גג המבנה. היו שם שני מפלסים, וביניהם מעבר צר שרק ילד רזה מאוד בן 14 יכול להשתחל ביניהם. זחלנו על גחון והגענו אל קצה הגומחה ואז לפתע ראיתי: חריכי איוורור שפנו אל מקלחות הנשים בבריכת גורדון הישנה. נשימתי נעצרה. נעתקה. נאלמתי דום. שפע של נשים, צעירות ובשלות, רזות ודשנות, הסירו את בגדי הים, שטפו את מי המלח מגופן, שלחו ידיים אל משולש השיער הכהה והמטולל שבין רגליהן, חפנו את שדיהן, כשסיבנו את עצמן, וגם ייבשו בקפידה את חריץ הישבן אחר כך. לשוני דבקה לחכי. שפתיי היו יבשות. הייתי בהלם ובאלם. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי אישה עירומה – מה אישה? עשרות ומאות נשים! – והחוויה היתה מכוננת. זה היה גן העדן האבוד. הצצה לעולם הקסום שמעבר לקשת בענן.  לא ידעתי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול. ידעתי שאני רוצה להיות גדול. עכשיו.

זה היה בסוף הקיץ והאויר היה חמים. ימים רבים בילינו בכיכר אתרים. גם בזכות היכולת להציץ ולהשקיף אל עולם הנשים העירומות שלא ידעו אף פעם שיש מי שרואה ובוחן וחולם אבל גם בגלל המקום. כיכר אתרים. אמצע שנות השבעים. כיכר אתרים החלה להיבנות בשנת 1971 ונחנכה ביוני 1975. בשנים הראשונות היה אקשן. אנשים באו והלכו וחצו את הכיכר וצפו בים ושתו "קווינס" ואכלו ביסלי גריל. במבנה הבטון המעוגל שבמפלס הרחבה פעל סניף של כלבו שלום. במבנה הצפוני הוקמו חנויות ללא מכס לתיירים. באחד המפלסים התחתונים פעל בית קולנוע חדש ונהדר, קולנוע שחף.  שני מפלסי החנויות והמסעדות שברחבה זכו להצלחה ובמיוחד הצליחה ההמצאה של התקופה: המילק בר. במקום אלכוהול מכרו שם מילק שייק. וגם השם היה יפה, עברי, חללי, חלומי: "שביל החלב".

אחיו של חבר שלי פתח את המקום, מיד אחרי הצבא, יחד עם חבר טוב מהצבא. שניהם היו בני 21. אנשי עסקים צעירים, סטודנטים, נאים. מלאי מרץ וטסטוסטרון. הם הרויחו הון תועפות ונשים יפות היו שם כל הזמן.  פעם גם אירגנו השניים תצוגת אופנה מול המילק-בר. ישבנו ובהינו בנשים הפוסעות הלוך ושוב לצלילי המוזיקה הגרועה, כל-כך גרועה, שברקע, והכרוז המכריז בקול מלא פאתוס על הדוגמנית והבגד שעל גופה.

חברי ואני היינו נוסעים באוטובוס עד סוף רחוב ארלוזורוב ומשם הולכים ברגל, דרך שדרות קרן קיימת (היום שדרות בן גוריון) עד לכיכר החדשה ולמילק בר.  נערות, בחורות  ונשים בג'ינס מתרחבים ונעלי פלטפורמה, או חצאיות צבעוניות ומטפחות קשורות על החזה, וגברים במכנסיים לבנים עם חולצות כפתורים (פתוחים עד הטבור) ונעלי אדידס "סטן סמית'" או מוקסינים. הכל שידר לנו: אתם ילדים, אתם מחוץ לעולם הזה, כאן עושים חיים.

ובאמת עשו שם חיים. והמוזיקה היתה גרועה להפליא. אני חושב שבמילק בר ההוא, "שביל החלב", למדתי את העוצמה שבמוזיקה הגרועה. זה לא משונה כמו שזה נשמע. אז לא דיברו על "קאלט" ועל "טראש" ועל "פוסט-מודרניזם".  לא היו "טרנדים" ולא היה "רטרו". היה מה שהיה. טוב ורע.  לנו, בתור נערים מתבגרים בסוף שנות השבעים, זה היה מאוד ברור מה טוב ומה לא. בשבילנו דייויד בואי היה גאון ואפריק סימון – מתכון להקאה, לד זפלין מעולה אך בוני אם חרפה,  ג'פרסון איירפליין אדיר אבל דיסקו, לא חשוב מאיזו עדה, ביזיון גמור,  הפסקול של וודסטוק – כליל השלמות, פסקול הסרט שיגעון המוסיקה – כלימה, הצמד סיימון וגרפונקל – קלאסיקה, הצמד הספרדי באקארהכן, אדוני, אני יכולה את הבוגי – שפל המדרגה.  העולם היה מסודר לנו בראש היטב. צביקה פיק – ליצן פופ. מתי כספי? איכות צרופה.

1976 היתה השנה שבה אל סטיוארט הוציא את "שנת החתול", בוסטון את אלבום הבכורה שלה. פיטר פרמפטון את אלבום ההופעה הכפול. אבל במילק בר התעקשו לנגן אך ורק את אותה מוזיקה מחרידה שהיתה בשבילנו "מעבר לגדר". רק אותם הרכבים, להקות, זמרים, זמרות ותקליטים שנחשבו לבושה, חרפה, כלימה וביזיון בכלל להזכיר את שמותיהם שלא לומר, להחזיק אותם ממש בבית. היינו ילדים פונדמנטאליסטיים בכל הקשור למוזיקה. כל אוספי האקספלוז'ן למיניהם היו בעינינו כשרצים שאין לגעת בהם.

אנחנו הוקסמנו מפרנק זאפה ומקינג קרימזון. ובשביל החלב?  ד.י.ס.ק.ו  בפנים מחייכות וגופות צעירים מפזזים.  אנחנו בני ה-14 היינו שוחרי-איכות וסנובים אינטלקטואלים, בכל הקשור למוזיקה. חסרי פשרות. איכותניים נוקשים המזלזלים בכל דבר שאינו עומד בתו התקן שקבענו לעצמנו.

ואילו הם, הנשים והגברים שהיו מבוגרים מאיתנו בשבע או 10 שנים, הם היו קלים, קלילים, מיניים, נהנים מהחיים.  לא הבנו איך זה יכול להיות, אבל ראינו בעיניים את התענוג שלהם מהמוזיקה האיומה ששוגרה בקולי קולות אל חלל המילק בר ואל המרפסת של המקום. היה ברור למדי שהם נהנים, נהנים מאוד, מכל מה שהחיים הציעו להם – ולנו לא.  אנחנו שמענו רוק מתקדם ורוק כבד ואמנים מלנכוליים בריטיים, אבל הם שמעו אנחות והתנשפויות. להם היה משהו שלנו לא היה. היתה בהם שמחה וחיוניות. היה להם סקס. הרבה סקס. המון. בצבעים ובטעמים שונים.  ברקע התנגנו הבי ג'יז והסטייליסטיקס בעוצמה רבה, והצעירים המעורטלים בבגדים מינימליים, רקדו ופיזזו והיה ברור לנו לגמרי איך הם יסיימו את אחר הצהריים הזה, ואיך אנחנו: עם חוברת פלייבוי ביד אחת ומכנסיים מופשלים, בשירותים. האנשים הצעירים ב"שביל החלב" נהנו מהמוזיקה. היא היתה מוזיקה של חיוכים ושל שמחה, של תנועה ושל חופש, של ים ושמש – לא רק של שדות ירוקים מתחת לשמיים אפורים. זו היתה המוזיקה הכי רחוקה בעולם ממה שבעינינו נחשב ל"איכות" אבל היתה לה איכות עצמאית משלה. עובדה. היא הציתה אור ומיניות במבקרי המילק-בר.

כך, מבלי לדעת, הבנתי משהו שלא הבנתי בזמן אמת. שהמוזיקה פועלת במישורים שונים ומשונים, לרוחב ולעומק, לאורך ולרוחב, ולגובה. או על הרצפה. של רחבת הריקודים. או השירותים. לא חשוב. המוזיקה היא מוזיקה היא מוזיקה.  אני יכול לתעב אותה, אבל אני לא יכול לבוז לה. לכוח שלה על אנשים מסוימים. לשמחה שבה. ליכולתה להפעיל את הרגליים ואת החלציים ולא רק את הרגש ואת השכל. פתאום הבנתי מוזיקה באמת ולא רק את הקרם של הקצפת (כפי שהיו בעינינו אלבומים ואמנים מסוימים).

אוספי דיסקו אקספלוז'ן

לקראת סוף שנות השבעים השתנתה המגמה בכיכר. גורמים פליליים השתלטו על חנויות ובמקום הוקמה אף נקודת משטרה. החנויות שבמפלסים התחתונים נסגרו או הפכו למועדוני הימורים. הסניף של כל בו שלום נסגר, והמבנה המעוגל עמד נטוש מספר שנים עד שהפך למועדון "הקולוסיאום". תושבי העיר הדירו רגליהם מהמקום. גם התיירים נמנעו ממנו. המילק בר "שביל החלב" נסגר והפך לתחנת טוטו.  בשנות השמונים עברתי בכיכר רק אם היה סרט בקולנוע "שחף" שרציתי לראות. היו שם זונות, ערסים וסתם עלובי-נפש זבל הצטבר ליד החנויות הנטושות ובמסדרונות שבמפלס התחתון השתרר תמידית ריח נורא של שתן.

כדי להבין עד כמה הכשלון היה גדול ונורא, קיראו את הסיפור הבא: שמה של כיכר אתרים הוסב ב-1979 ל"כיכר נמיר", על שמו של ראש עיריית תל אביב יפו מרדכי נמיר. אבל עשר שנים לאחר שנחנכה בטקס חגיגי, בשנת 1985, ביקשה אלמנתו, אורה נמיר, להחזיר לכיכר את שמה המקורי, כיכר אתרים,  ולמצוא מקום אחר בעיר שייקרא על שמו של בעלה המנוח.

עכשיו כבר אין אפילו את "שחף" להתנחם בו וכיכר אתרים היא עדות לטימטום ולאזלת היד של פרנסי העיר.  מה שבכל עיר אחרת היה נחשב לפנינה, גולת הכותרת, מוקד משיכה מדהים, ניצב כגוש של אבן שאין לה הופכין ואין לה גאולה מול הים התיכון היפהפה ושמי התכלת העזה, שנים על גבי שנים ובשבילי אלה רק הזכרונות מאותם ימים ומאותה התבגרות ומאותה מוזיקה איומה שלמדתי להתייחס אליה בסלחנות חייכנית.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אביבה משמרי  On 11/11/2011 at 15:17

    נהדר בועז, תודה על התזכורת. אני תמיד אהבתי דיסקו ואת התזזית הבלתי-איכותית שהוא מביא ולא ראיתי שום סתירה בינו לבין מוזיקה טובה שאהבתי. גם לא בינו לבין הנענועים האיכותיים של מוזיקת נשמה (האיחוד בין שניהם הוא כמובן בFאנק).

    ולגבי ההבנה שלמוזיקה גרועה יש תפקיד בחייהם של אנשים, מרסל פרוסט כתב על זה קטע נהדר ב"תענוגות וימים" – הספר לא מולי אבל זה משהו כמו: "אל תזלזלו במוזיקה הגרועה, המון זוגות מאוהבים הזילו דמעה למשמע הצלילים הבינוניים האלה". אם כי כמובן שפרוסט לא התכוון לדיסקו. יש מצב שהיה שומע את צמד באקארה ומשנה את דעתו 😉

  • דליה וירצברג-רופא  On 11/11/2011 at 15:50

    הכרתי את המקום משלב הדרגסטור, ואח"כ ה"הקולוסיאום". בשנות ה-20 שלנו פיזזנו שם חברותיי ואני. ב-1982 ראיתי שם תצוגת אופנה בהשתתפות מלכת היופי אילנה שושן. לקח לי כמה שניות להיזכר ב"שחף". הו, היו זמנים… תודה על החייאת העבר.

  • התמוגגתי מכל מילה … היכולת שלך להביא אספקטים שונים של חוויה מקסימה אותי. היכולת שלך לצייר בצבעוניות שכזו את כיכר אתרים המיתולוגית על שלל תהפוכותיה בזמנים ההם, התובנה שלך והקבלה שלך שמוזיקה היא מוזיקה על כל רבדיה נהדרת בעיניי דווקא משום שבאה מאיש שמוסיקה משובחת היא מרבית עולמו .

    וסיפור המציצנות? הבאת נקודת מבט תמימה משהו על נושא זה…
    שתדע שבתור נערה היה זה הסיוט בהתגלמותו, לגלות שמישהו צופה בך בסתר ברגעים אינטימיים שכאלו , צרחות הנשים או הנערות "סוטה..סוטה מין" היו נשמעות מכל עבר ברגעי גילוי שכאלו. מוזר לחשוב שה"סוטה" שהוקע על ידינו לאלתר היה לעיתים בסך הכל נער הוזה עם הורמונים משתוללים שעמד משתאה פעם אחר פעם מול העירום הנשי הנשפך מכל עבר מבעד חרירי האוורור.

  • ב. גורן  On 11/11/2011 at 16:08

    העובדה שהמקום שומם ומדיף ריח של שתן כבר שנים, היא עוד ביטוי לאזלת ידה עריית תל-אביב והעומדים בראשה ב-30 השנים האחרונות.

  • דליה וירצברג-רופא  On 11/11/2011 at 16:10

    אביבה,
    שלפתי את "תענוגות וימים" מספרייתי. הנה ציטוט (הכתיב לפי המקור):
    כותרת: שבחי המוסיקה הגרועה מאת מרסל פרוסט
    שנא את המוסיקה הגרועה, אך אל תבוז לה. כיון שהיא מנוגנת, וביחוד מושרת, בלהט רב יותר מאשר המוסיקה הטובה, הרי שהיא נטענה אט-אט חלומות ודמעות אנוש רבים יותר מאשר המוסיקה הטובה. על כן עליך לכבדה. מקומה לא יכירנה בתולדות האמנות, אך הוא נכבד יותר בדברי-הימים הסנטימנטליים של הלאומים […]
    כמה רבים הם הניגונים אשר בעיני האמן לא נודע להם ערך כלשהו, שהם המוודים הנבחרים של המון עלמות ועלמים מאוהבים […] בעיני בעל דמיון אוהד ובשל די הצורך להשקיט לרגע את זלזולו האסתטי יכולה לקום מן העפר הזה סיעה של נפשות שתשאנה במקוריהן את החלום הירוק עדיין שנתן להם לפנים את טעמו של העולם הבא והביאם לידי בכי או שמחה בעולם הזה".
    (תרגום: יורם ברונובסקי)

    • יעל  On 11/14/2011 at 12:38

      מקסים! תודה לך ולאביבה שהעלתה את זה.

      לי מזכיר גם את אלתרמן בליל חניה:

      בו מליצת סיסמות הזמן, אשר לא פרק
      שירה צרופה בן יעסוק, חלילה לו
      ורק הזמר הנפוץ, שלא דבר ערך
      ולא שכיית חמדה הוא, יישאם במלוא
      צווחת צבעיו החריפים על חלילו

      (אין לי את הספר מולי אז העימוד והפיסור הוא כפי שמופיע באינטרנט, לא מתחייבת על זה)

      • עמי מנדלמן  On 11/14/2011 at 14:29

        (נה נה נה)

  • avivamishmari  On 11/11/2011 at 16:50

    דליה, איזה יופי! תודה על ההתגייסות.

  • יגאל פישר  On 11/11/2011 at 17:51

    היי בועז
    מסתבר שהסתובבנו לפעמים באותם מקומות ואפילו שמענו את אותה מוסיקה (אני מניח שכמוני אתה שומע אותה גם היום). אני זוכר שבנו את כיכר אתרים והפריעו לנו לרדת לחוף…
    אני זוכר גם את הדרדרות של הכיכר… מתישהו פרחו קצת שני בתי הקפה / בארים במדרגות, ששידרו בטלויזיה סרטי אקשן. מקום עצוב
    חבל שלא ידעתי שיש דרך לחרכי האיוורור של מקלחות הנשים בגורדון 😉
    יש לי זכרון ילדות מבריכת גורדון שבקצה הדרומי היו קופצים מהגג לים מעל הראשים של הדייגים, היום זה אספלט של מרינה.

  • אלי  On 11/11/2011 at 18:34

    פוסט נהדר שהשאיר אותי מחוייך. 🙂
    גם אני כמוך. ההבדל שגדלתי בחיפה והייתי בטוח שאני היחיד ששומע קינג-קרימסון, ג'נסיס, יס, בלאק סבת', קאמל, וכל הרוק מתקדם והקלאסי והכבד הזה. רק בעידן האינטרנט גיליתי שיש אלפים ואולי יותר, מה שהצדיק ערוץ רדיו מיוחד בשבילנו (ע"ע 88אףאם שחוטא גם בדיסקו פה ושם, אבל לא בתוכנית שלך תודה לאל) ומלא מלא מוסיקה טובה ברחבי הרשת, גם כזאת שרק אתה שומע.
    דיסקו היה סיוט ואת "שיגעון המוסיקה" ראינו רק בגלל הבנות.

    ד"א, מה היית עושה היום לילד שנתפס מציץ לבנות?

    • בועז כהן  On 11/11/2011 at 20:16

      1
      מעולם לא נתפסנו. לא יכולנו להיתפס. אי אפשר היה לדעת שאנחנו מציצים.

      2
      מה הייתי עושה לילד שנתפס כשהוא מציץ לבנות?
      אני מניח שהייתי מסביר לו שזו לא דרך לספק את סקרנותו.
      שהוא פולש לפרטיות.
      והייתי משתדל לשכנע אותו להאמין לי שעוד כמה שנים הוא לא יצטרך את זה.

  • danni  On 11/11/2011 at 18:48

    ב-79 היתה לי חגיגת יומולדת. חברה של אחי, לימים גיסתי, הלכה לחנות תקליטים וביקשה מהמוכר תקליט שיתאים לבחור צעיר. היא הביאה לי אותו ומסרה לי בגאווה. פתחתי. להגיד "חשכו עיניי", יהיה אנדרסטייטמנט. "בוני אם"….
    אם יש משהו ששנאתי זה היה דיסקו, ואם יש משהו ששנאתי במיוחד זה היה בוני אם.. הצלחתי להגיד תודה, אך העיניים שלי התמלאו דמעות של עלבון קשה מנשוא. רצתי לחדר ושמתי את התקליט מתחת לשטיח. מילא בוני אם, אבל תארו לכם שמישהו היה מגלה שזה מה שיש לי בבית, רחמנא ליצלן, שומו שמיים.
    השלב הבא היה ללכת לדדה מחנות דאבל די בחיפה, אימפריה מסוגה בסוף הסבנטיז, ולהתחנן שיחליף.
    הוא היה מספיק בן אדם, אז לקחתי את החומה של פינק פלויד שבדיוק הגיח ויצאתי משם לפני שיתחרט…

  • איתמר זהר  On 11/11/2011 at 20:31

    למוזיקת דיסקו יש חשיבות היסטורית, חברתית ותרבותית הרבה יותר מאשר האיכות שלה.
    היא זו שגרמה לאנשים להרגיש שווים, בלי הבדלי מעמדות, מתחת לכדור נוצץ מסתובב, במקום אחד.
    היא זו שהוציאה החוצה מיעוטים והובילה אחרים להקשיב להם ולקולם.

  • שרון רז  On 11/11/2011 at 21:33

    פוסט משעשע בועז, שוב מתובל כמובן בהרבה זכרונות אישיים ויופי כתוב.

    דיסקו זו מוזיקה מגניבה ומטומטמת, רקידה ונבובה, ממרום הפרספקטיבה של היום – משהו שהכיל הרבה דברים טובים, פופ מושלם לצד זבל אמיתי רב אך רקיד.

    וקצת להוסיף לך צילומים: הנה מילק בר אמיתי, שצילמתי בחדרה לפני כמה וכמה שנים, סגור ונטוש, שוכן ליד קולנוע חדרה הנטוש (יש שם 4 צילומים שלו אחד אחרי השני):
    http://www.disappearing-architecture.co.il/archive_inner.asp?type_id=5&area_id=39&sub_area_id=54&index=2

    והנה שלושה צילומים מלפני כמה שנים באיזור קולנוע שחף (הקולנוע היה במפלס ביניים עליון יותר):
    http://www.disappearing-architecture.co.il/archive_inner.asp?type_id=6&area_id=5&sub_area_id=452&index=0

    הקולוסיאום – סט אחד:
    http://www.disappearing-architecture.co.il/archive_inner.asp?type_id=6&area_id=5&sub_area_id=90

    הקולוסיאום- סט שני:
    http://www.disappearing-architecture.co.il/archive_inner.asp?type_id=6&area_id=5&sub_area_id=327

    כיכר אתרים:
    http://www.disappearing-architecture.co.il/archive_inner.asp?type_id=1&area_id=5&sub_area_id=210

    • נהדר שרון שהבאת את ההמחשה הצילומית לנקודת זמן בתאורים הצבעוניים של בועז-כיכר מוזרה ומתהפכת שצרובה בזכרון של רובנו..

  • אסף  On 11/11/2011 at 22:49

    פוסט מעולה, תודה בועז.
    אני טיפה יותר צעיר וזוכר את כיכר אתרים מאמצע שנות ה-80 בערך. זוכר מילק בר שהיה ייחודי למקום, שיפוד שווארמה מסתובב והרבה תיירים. גולת הכותרת היה הקולסיאום, שכבר בכניסה אליו ראית את אורות הניאון הסגולים. זה היה קצת אחרי הדיסקו. בעמדת הדיג'יי היה רוב הזמן אמיר כהן ולעיתים ארז טל. כשרקדנו, הסתכלנו על מסך וידאו ענק שהקרין את הקליפ שלצליליו רקדנו. מדהים!
    שירים דומיננטים: fade to gray, shach a shame, this is not a love song, ו-bostich של yellow. מידי פעם הדליקו את ה"פליקר", ואנחנו היינו מתלהבים מהאורות המהבהבים שהפכו את הריקוד שלנו להילוך איטי מגניב במיוחד.
    שנים אני תוהה איך עד היום אף אחד לא הפך את המקום עם המיקום האדיר הזה לפנינה תל אביבית אטרקטיבית. זהו עמק הבכא של ת"א. נדמה לי שלא מזמן מישהו חלם להחזיר את הקולוסיאום לחיי הלילה ואפילו דיבר על ערב פתיחה מהמם. נדמה לי שזה לא עבד.

  • טל נחליאלי  On 11/11/2011 at 23:33

    תודה בועז על עוד חוויה שהחזירה אותי לגיל 15 בשנת 1976.
    כותבים פה תל אביבים, חיפאים – ומה נאמר אנו, בני הקריות, אנשי המחנות העולים :). בשבילנו המוזיקה האיכותית של לד זפלין, פינק פלויד , קינג קרימזון היתה בריחה ופנטזיה שאנחנו חלק מהעולם.
    מילק בר? איפה… הפאב הראשון נפתח ב 83', בשביל לתפוס בנות היינו נוסעים לדיסקו בחיפה שם ליהטט תקליטן משפרעם בשם מוזס (אמיתי לחלוטין). אחחח…ממש צביטה בלב.
    ושוב תודה והמון הערכה על כל הטוב שאתה מעניק לנו הן בבלוג ובעיקר ברדיו

  • Leah Ashkenazy Herz  On 11/12/2011 at 0:53

    חייכתי ((-: תודה !
    תמיד אתה כותב ומדבר כל כך יפה .

  • מתי ג'י Matt Gee  On 11/12/2011 at 1:56

    אין מוסיקה חרא.
    יש רק מצברוח חרא.

  • עמיחי  On 11/12/2011 at 11:15

    פוסט מעולה! תודה!

  • תמיר  On 11/12/2011 at 11:41

    איזה יופי! (גם הטקסט, וגם המוזיקה…)

  • אור גור אש  On 11/12/2011 at 12:59

    פיסת נוסטלגיה משעשעת הבאת לכאן, ועם הנגיעות שלך האישיות והמצחיקות
    מהשנים של תום הילדות תום הנעורים, זו הנאה צרופה.
    ובכלל נשכח ממני האתר הזה-'כיכר אתרים', שמלבד תצוגת אופנה עם
    מלכת היופי דאז, ונדמה לי הופעה של הזמרת השחורה גרייס ג'ונס, כנראה
    נמחק ממני מהתודעה, הוכחה לכך, שהמקום לא היה משהו.
    כמובן שקולנוע שחף זכור לי לטוב וחבל ש'הלך לעולמו'.
    ואין לזלזל במוזיקת פופ שפרחה בשנים הנ"ל, הרי הפופ היה אבן דרך
    ומפנה משמעותי שבא לידי ביטוי בולט בחיי התרבות שלנו ובעולם כולו.
    מוזיקה זה מוזיקה, גם אם זה של אפריק סימון שהוא אכן מתכון להקאה.

    ולהבדיל….עונג לקרוא אותך.

  • איילת  On 11/12/2011 at 22:54

    ואו… זוכרת, זוכרת. אצלי זה היה 79 ואילך.
    איך הבנות היו שרות בהפסקה את כל הזבל הזה, ועוד משבשות את המלים, ואף אחד מסביבי לא הכיר את המוסיקה שאני אהבתי (שירי Pאנק שהגיעו למקום ה-36 במצעד של רשת ג', יואב קוטנר בשעות מאוחרות בלילה). מפרספקטיבה נוסטלגית כנראה באמת אפשר להיות סלחניים יותר, אבל לי זה קשה, אולי משום שההבדלים בטעם המוסיקלי מתקשרים אצלי – אם כגורם, אם כסימפטום ואם סתם כתופעה מקבילה בזמן – לבדידות הנוראה שחוויתי באותה תקופה.
    היום דרך אגב, אותה מחלוקת על מוסיקה – מה איכותי ומה לא – שוררת באופן קבוע בין הילדים שלי,. אציע להם את נקודת המבט שלך. תודה.
    ותודה גם למצטטים את פרוסט.

  • נ.  On 11/12/2011 at 23:26

    לדעתי, אתם מפספסים את העיקר.

    כל תפיסת העולם של הקמת כיכר אתרים הייתה מעוותת מיסודה.

    במקום הכי יפה בעיר, במפגש בין השדרה לחוף הים, הקימו כיכר בטון קירחת וקרה – מחסום הפרדה מנוכר, מנעול על הדרך לים.

    מי שזוכר איך היה לפני כן,

    מי שראה באיזו פשטות מובילים הרחובות בערי הים התיכון אל קו המים,

    יודע כי זהו פשע אדריכלי.

  • לילך  On 11/13/2011 at 15:46

    מקסים.
    כיכר אתרים, אכן נוסטלגיה נעימה של טרופית וטורטית שההורים היו קונים לנו בימי שבת, כשהיינו מטיילים במקום הקסום הזה (לפחות היה כזה).
    אני גם זוכרת את הגורילה המפחידה עם העיניים המהבהבות שנצבה שם על אחת ה"מסעדות".
    הייתי ילדה בשנים האלו. לכיכר אתרים, למרות השנים שכערו אותה, תמיד שמור מקום שם תמימות חמימה בלב.
    הקוליסאום, כמה אהבנו לשנוא אותו.. אבל לפני ימי קולנוע דן, הפינגווין ושאר המועדונים המשובחים, עם המוסיקה "שלנו", זה מה שהיה.
    היה מצחין משתן, מערסים וזונות, אבל היה גם איפה לפזז..

  • אסף  On 11/14/2011 at 0:14

    ועוד משהו. כשהייתי לא מזמן בהופעה של אריק סיני, הוא סיפר שהיה לו פעם מועדון ביחד עם ששי קשת?? (לא סגור על השם), שהיה ממומקם מתחת לכיכר אתרים, איפה שהחניון נמצא היום. היו באים לשם הרבה אנשי בוהמה, בינהם יעקב גלעד. לילה אחד, אחרי הרבה אלכוהול, הוא הלך לבד הביתה וכתב את השיר הבא:

    "ועכשיו בשעה כזאת, מתגנבות מחשבות לא טובות,
    שהחושך ברחובות ,מטשטש את העקבות,
    אני יוצא החוצה לבדי…

    ועכשיו בשעה זאת, מאוחר לחפש חגיגות,
    כבר אחת אחר החצות, רק אני בראש חוצות,
    הולך לשרוף עוד לילה לבדי…

    פה ושם יש כלב וחתול, פה הים ורידינג שם ממול,
    ואני כל כך לבד, אז איפה את הלילה?
    עד מתי נמשיך את המשחק? עד מתי אפשר -אני נחנק".

    (לחן: גרי אקשטיין)

    • בועז כהן  On 11/14/2011 at 15:42

      מועדון שמיים, לדעתי, קראו למקום, ואריק סיני היה שותף בו עם מתי כספי – אם אינני טועה.

      • אסף  On 11/14/2011 at 19:16

        נכון!! ממש שני אנשי עסקים:)

  • llaliiblue  On 09/05/2012 at 15:32

    " אנחנו שמענו רוק מתקדם ורוק כבד ואמנים מלנכוליים בריטיים, אבל הם שמעו אנחות והתנשפויות". סליחה אבל, ללד זפלין יש המון אנחות, גניחות, צרחות סקסיות. לד זפלין מחרמנים, זה ברור. והם לא היחידים.

    אהבתי את מה שכתבת. הדיסקו (או פופ ליתר דיוק) היה אצלי לתקופה חולפת, והיה לו מקום של כבוד. ליווה אותי יפה לא מעט שנים, אבל אז התבגרתי:) מהרגע שנחשפתי למוזיקה שאני מאזינה לה היום- אין דרך חזרה, עולמות שונים לגמרי. אני אפילו די בטוחה שהם לא ברי השוואה.

    אגב פתאום הבנתי, הכתיבה שלך לא רק מדויקת, סוחפת ומרגשת, היא גם מאוד משוחררת, וזה הקסם שלה.

  • יוסף ע  On 09/05/2012 at 20:45

    חייבים לומר את האמת היה משהו בדיסקו הזה,
    אגב בוא לא נתנשא גם לד זפלין מתישהו נתנו כבוד בדרכם לדיסקו. וכמובן מחדשי הדיסקו בניינטיז, מניעי הרחבות העיקריים, באו מעירו של הנביא איגי, דטרויט.
    יש משהו בפרברים, עשן, מפעלים בקרבת העיר וזיהום מכוניות שמוציא מוזיקה טובה ששורדת.
    גם בפופ המזרחי המשובח של ארצנו יש עקבות לדיסקו, אורגני החתונה בראשונים של זוהר, זהבה בן, וקולות גדולים בז'אנר הם גם סוג של מוזיקה מנענעת למרות שיש המחשיבים אותה נמוכה ( לא אני)

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: