בין פראות לרכות

למה אתה אוהב ג'אז, הוא שאל.

ואני ניסיתי להסביר לו שאני לא אוהב ג'אז, זה לא ה"ג'אז" שאני אוהב.  זו העובדה שג'אז, בשיאו, מנסח את החיים שלי בצלילים. בלי מילים. ומוזיקה היא מהות ומשמעות.

זה לא הג'אז, אמרתי. זה הרגש והעוצמה שבמוזיקה,  השילוב הכמעט מיני שבין רכות לפראות, החיבור בין ארוטיקה לעצב, בין אלימות כבושה להתרגשות מתפרצת.  זו נשיקה ענוגה. זה סקס מטורף. זו נגיעה אחת רכה או ריקוד מסתחרר לתוך עצמך. זה כמו אויר לנשימה. אי אפשר בלי.

זה לא ג'אז. לא.  זה משהו הרבה הרבה יותר גדול מ"ג'אז". זו מהות כוללת. זה לקום בבוקר, או ללכת לישון בלילה, או לעבוד ביום, כשאתה מוקף בדבר הגדול הזה.

זה יכול להיות פאנק . הקלאש, נגיד. או הראמונז.

 

זו יכולה להיות מוזיקה קלאסית – איזק שטרן מנגן  ברהמס, שוברט, בטהובן

איזק שטרן מנגן שוברט. 1970

…הקונצ'רטו הברנדנבורגי מס' 6 של באך בניצוחו המוטרף של הרברט פון קאראייאן

 ועד הבולרו של ראוול, בביצוע התזמורת הפילהרמונית של לונדון

זו בהחלט יכולה להיות מוזיקה שחורה, שיש בה מינון הולם של גרוב ושל מתיקות, הומור ורגש

 

או מוזיקה מודרנית, בעיקר כזו שנכתבה למחול, כמו זו של דד קאן דאנס או טוקסידו מון

סונטת רוח הרפאים. טוקסידומון

ביצת הנחש. דד קאן דאנס. 1988

זה תמיד תמיד יכול להיות פיליפ גלאס…

פיליפ גלאס. "גלאסוורקס"

וכמובן ג'אז – מיילס דייויס. הרבי הנקוק. קית' ג'ארט…

הרבי הנקוק, 1973. "האד האנטרז".מיילס דייויס. 1970. ביצ'ס ברו

קינג קרימזון, ISLANDS. 1971

התקליט השלישי של סופט מאשין. 1970

מוזיקה היא המכלול הזה, שהוא בו-זמנית מאוד פשוט ומופשט, אבל גם מאוד מדויק ונכון. אני לא מאמין שלמוזיקה יש גיל. או אופנה. אני מאמיןשלמוזיקה נהדרת יש את אותו כוח שיש ליופי מוחלט, מין עוצמה לא מוסברת, שפועלת באופן ישיר על עמקי העומקים של הנפשלפעמים גורמת לנו לחייך, לפעמים לבכות, לפעמים לנשימה להיעצר לעתים להשתאות יש אנשים שהמוזיקה היא חלק מהחיים שלהם ויש אנשים שמוזיקה היא היא החיים שלהםויש מי שמרגישים שהמוזיקה היא הטעם לחיים תקליטי הויניל הישנים, הדיסקים המוכספים, הקבצים במחשב, כולם מוזיקה. הפורמטים השתנו וישתנו, אבל תמיד תהיה לנו המוזיקה

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • איריס  ביום 11/05/2011 בשעה 13:56

    ויש את לד זפלין… כל פעם שיש לי את לד זפלין באוזניים, אני נזכרת מה זה לחיות בכל הווייתי

    • בועז כהן  ביום 11/05/2011 בשעה 19:30

      או כמו שחברי שי אומר: לד זפלין הם התנ"ך של המוזיקה.

      • איריס  ביום 11/07/2011 בשעה 13:18

        או כמו שאמר אחד מחבריך ל 88 אתמול אחה"צ "הג'וינט היומי"… שבוע טוב, בועז

  • שמעון  ביום 11/05/2011 בשעה 14:00

    this is for people like you:
    http://serendip.me

  • מיקי גוריון  ביום 11/05/2011 בשעה 14:09

    כל כך מדויק כתבת

  • טראומה  ביום 11/05/2011 בשעה 14:27

    בדיסק של אייזק שטרן/מיירה הס יש את הסונטה העשירית והאחרונה לכינור ופסנתר של בטהובן, את השנייה של ברהמס, הראשונה של שוברט וסונטה לכינור ופסנתר מאת המלחין האנגלי הנשכח הווארד פרגוסון; למנצח האנגלי שמנצח על התז' הסימ' של לונדון בתקליט של בולרו (עם עטיפתו המשעשעת-מזעזעת) קוראים הוגו ריגנולד; ופיליפ גלאס היה מבסוט אם היית משייך אותו למוזיקה הקלאסית, כי לשם בעצם הוא שייך.
    זהו.

  • shulamit near  ביום 11/05/2011 בשעה 16:08

    Have I told U lately that I love U?

    לא אותן דמויות
    לא בדיוק אותה מראה של הנפש
    אבל בדיוק בדיוק
    אותה הרגשה (אצלי זה הכי חזק בוויזואלי אתה יודע)
    תודה שאתה בועז.
    לא כל יום מנסחים אותי ככה.

  • B. Goren  ביום 11/05/2011 בשעה 17:25

    דיוק אלינגטון סיכם את הענין הזה במשפט אחד כשאמר:

    ”Music is my mistress and she plays second fiddle to no one.”

    וארט בלייקי אמר:

    "Music washes away the dust of everyday's life"

  • brightchessi  ביום 11/05/2011 בשעה 17:28

    לא יכולתי לנסח זאת טוב יותר… מקסים , עשית לי חשק לג'אם סשן ג'אזי מרטיט

  • יפית  ביום 11/05/2011 בשעה 18:33

    מקסים , מקסים , מקסים . אין מילה אחת מיותרת אצלך.

  • Einat Ben-Ezra  ביום 11/05/2011 בשעה 18:44

    מדויק בועז. תודה

    שאלה… לא מכירה את העטיפה הזו של קינג קרימזון. ספר קצת. יש לי עטיפה אחרת וזו נורא יפה.

    • בועז כהן  ביום 11/05/2011 בשעה 19:34

      זו העטיפה המקורית של התקליט שלי, עטיפה שצייר פיט סינפילד (מי שכתב את המילים לקינג קרימזון), עטיפת קרטון נוקשה, בצבע אוף ווייט, עם ציור מים של איים. ככה זה יצא ב-1971 באנגליה.

      אחרי כמה שנים החליפו את העטיפה לצילום של הכוכב צדק, והעטיפה הזו היא שמוכרת לרוב רובם של האנשים.

  • יעל/סביון  ביום 11/05/2011 בשעה 19:21

    מוזיקה זה חמצן לנשמה

  • Michal Zehavi  ביום 11/05/2011 בשעה 21:25

    וזה יכול להיות אדי ודר בפסקול המופלא לסרט Into the wild, או בשירי היוקללי שלו
    וגם ואן מוריסון
    או לד זפלין
    או ג'ון קולטריין
    או פי-ג'יי הארווי
    יוסי אלפנט
    הרולינג סטונז
    אהוד והפליטים
    פטי סמית
    כריסי היינד
    שוברט בשירי החורף שלו
    ג'ימי מוריסון
    פסטוריוס
    נקמת הטרקטור…..רוצה עוד?

  • איילת  ביום 11/06/2011 בשעה 7:50

    ואו כמה שאתה צודק. וכמה יפה אמרת את זה.

  • יגאל פישר  ביום 11/06/2011 בשעה 9:24

    הכל בחיים (אצלי לפחות) הוא אסוציאציה מוסיקלית.

  • אודי  ביום 11/06/2011 בשעה 11:37

    התשוקה שלך למוסיקה גורמת לי להרגיש 'קצת' יותר נורמלי.
    תענוג לקרוא.
    ולשמוע.

  • Vered Navon  ביום 11/07/2011 בשעה 6:46

    תודה, רשימה נהדרת 🙂 אולי זה המקום להגיד שלשמוע את התוכנית שלך ברדיו בנסיעה זו חוויה מיוחדת כשלעצמה. בכלל- לשמיעת מוזיקה בדרכים יש ערך מוסף…

  • llaliiblue  ביום 08/05/2012 בשעה 17:18

    היו תקופות שחייתי בלי אהבה. היו תקופות שחייתי בלי אוכל. רב הזמן אני חיה בלי שתיה. היו תקופות שלא קראתי ספרים או שלא הלכתי לקולנוע. אני לעולם לא צופה (מבחירה) בטלויזיה. היו תקופות שפספסתי שקיעות. היו תקופות שלא רקדתי, וכמה תקופות בודדות שפספסתי אימונים בחדר כושר. אבל אני לא יכולה לחשוב על להעביר ולו יום אחד בחיי (למעט יום כיפור, שהוא בקטגוריה של "שקט") בלי סם הנשמה, מוזיקה. יום יום, שעה שעה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: