החזן

הזמר הערבי עם השפם. ציור על דלת עץ בברמינגהאם, אנגליה

יום אחד פתאום, הוא נעלם.

קצת לפני ההקפות הוא לא הגיע לתפילה. שבוע קודם, בשיעור הפתוח, עוד הסביר ש"בהושענא רבה מקיפים את הבימה עם הלולב, זכר ליריחו, שבכל יום היו מקיפין את העם פעם אחת וביום השביעי שבע פעמים, ותיפול החומה תחתיה, וזהו רמז להפיל חומת השונאים את ישראל", ועוד הוסיף שבשמחת תורה אנחנו שמחים שאלוהים נתן לנו את התורה ולכן אנחנו מקיפים את הבימה עם ספרי תורה.

אבל כמה ימים לפני שמחת תורה, הוא נעלם. 

בית הכנסת של עדות המזרח בבת-ים היה בית הכנסת של הדוד אברהם, אחיה הבכור של אמי. בכל שבוע, כשהיה מגיע לביקור אצל סבתא יפה, סיפר הדוד אברהם לאמו ולאחיותיו על החזן המפורסם בבית הכנסת שלו, החזן שקולו כה ערב שהוא גם מקליט שירים שמשמיעים ברדיו,  ובגדיו חגיגיים תמיד, חולצתו הלבנה מעומלנת ושפמו מטופח, ועל ידו הימנית טבעת גדולה משובצת אבן אדומה.

נהגי המוניות קנו קסטות עם שיריו ושמעו אותם שוב ושוב. תמונתו הופיעה בעיתונים. לפעמים אפילו שר בטלויזיה, עם הכיתובית המחייבת "צולם ביום חול". שלא יהיה למישהו ספק בכך שהוא אדוק במצוות וירא שמיים עד מאוד. בשכונה הבת-ימית, על גבול חולון,  היה נערץ במיוחד. העולים ממצרים טענו שהוא מצרי, העיראקים אמרו: הוא משלנו, עיראקי, רק שהיה זמן כלשהו במצרים, בדרך לארץ ישראל.  ואחרים אמרו: הוא בכלל מרוקאי, מה קרה לכם. לדוד אברהם היתה תמונה שלו, במונית הצ'קר השחורה. מי ששאל, קיבל את התשובה: אנחנו  מתפללים יחד בבית הכנסת. הוא החזן שלנו.

כשחגגו לאילן, בנו של אברהם, את בר המצוה, התלבשנו יפה והגענו ברגל מחולון, בשבת בבוקר, להתפלל בבית הכנסת של הדוד אברהם. בחוץ התגודדו הגברים, אחרי התפילה והטקס, שותים כוס מיץ. אוכלים עוגת חנק, לועסים בורקסים ומוריס המרוקאי שאל: "תגידו, איך זה שכל בתי הכנסת המזרחים בבת ים נמצאים דווקא ברחובות אשכנזים?"

ודודו הפרסי אמר לו: "למה אתה חושב?" ומוריס אמר: "כי בית הכנסת צור משה של עדות המזרח זה ברחוב הנרייטה סולד, בית כנסת אור חדש ברחוב אנה פרנק, בית כנסת מרום ישראל ברחוב הרצל…מה זה למה אני חושב?"

והחזן המפורסם רק ליטף את השפם המבהיק, ואמר: "אתה מצחיק, מוריס, זה בגלל שכל השמות של הרחובות הם על שם אנשים אשכנזים…איפה שלא היו שמים בית כנסת של עדות המזרח, זה תמיד היה ברחוב על שם מישהו אשכנזי. וייצמן, כצנלסון, אוסישקין. כל הרחובות בישראל הם אשכנזים".

* * *

כשהתקרב מועד בר המצוה של בן דודי יהודה אמר הדוד אברהם "אולי שיבוא ללמוד לשיר את הפרשה אצל החזן שלנו, ובעזרת השם גם בועז ילמד אצלו", אבל בטרם הספיקו לדון ברצינות באפשרות הזו – שכל הזכרים הצעירים לבית בצלאל ילמדו לבר-מצוה אצל החזן הזמר המפורסם והמכובד – הוא נעלם כלא היה. כששאלו את הדוד אברהם מה קרה, הוא כיחכח בגרונו ואמר: "נסע לאמריקה".

ומתי יחזור? שאל אבי.

"לא יודעים, אולי בעוד שנה, אולי יותר".

והוא בריא?

"כן, ברוך השם, בטח בריא. אבל נסע. כנראה היה צריך לנסוע".

צ'אש מאט דט טאשה, אמא שלי פלטה קללה בפרסית, ואישה אחת במטפחת לבנה אמרה: "בחייכם, לא ליד הילדים". והאיש תמה: "למה? מה אמרתי?", אבל כהרף עין עברו לדבר על משהו אחר, וממילא המשיכו משם אל בית בצלאל, כדי לאכול ארוחת בוקר ולחגוג את בר המצוה של בן-דודי אילן.

* * *

החזן לא חזר. שנים רבות מאוד לא חזר. הוא מת בארץ ההיא, הרחוקה.  כל מי שהחל לחקור ולדרוש מה קרה בעצם, ואיך נקטעה באיבה קריירה מבטיחה של זמרה וחזנות והעמדת דורות חדשים של חזנים וילדים טובים וגדולים בתורה, נתקל בחומה של שתיקה.  אחרי מותו ניסה עיתונאי מפורסם להסיר את המסתורין מעל לאיש ולהסביר סוף סוף מה קרה. הוא לא הצליח להגיע לכדי הוכחות וחשש להסתבך, וגנז את התחקיר.

* * *

לפני שנתיים, באזכרה לאמי, פתאום העלו את שמו. "הוא היה זמר גדול, חזן נהדר, אבל חבל שאהב דברים שאסור לאהוב", אמר אחד המנחמים, שוטר שיצא לפני שנים רבות לפנסיה.

קפצנו. "מה הסיפור? למה הוא נעלם?

הוא היה פדרסט, אמר אבא שלי.

מה זה פדרסט? תמהו השומעים. ואבא אמר: נו, מה שאתם קוראים פֶּדוֹפִיל.

והאורח הוסיף, בשפה קצת פחות עדינה: תפסו אותו בחצר של בית הכנסת, עם הזין שלו בתוך הפה של אחד התלמידים.

פדרסט, אמר אבא, למה אתה צריך לפרט. היה פדרסט.

והשוטר בדימוס המשיך בהנאה בלתי מוסתרת: הוא היה מלמד פרשת השבוע ואחר כך מכופף את הנערים. הרבה שנים ידעו כולם, אבל שתקו. אמרו: שמועות. אמרו: לא יכול להיות. איש מכובד. חזן. זמר גדול.  אבל היצר הרע גם היה גדול…

הוא לא המציא את זה, אמר ברצינות הדוד יצחק. ביוון העתיקה היה ידוע שמטרת הפדרסטיה הייתה פדגוגית, ניתוב הארוס ליצירת אזרחים הגונים ומכובדים. מבחר החומרים ההסטוריים מלמדים אותנו שהיתה שם הכשרה דתית. המורים המבוגרים לימדו את הצעירים לנגן או להילחם וגם בעלו אותם.

אבל אנחנו לא ביוון העתיקה, אמרה אחותי.

ומה בסוף? שאלתי.

בסוף קרה שתפסו אותו נותן בבן של עמרם, אמר השוטר, והחזן – הוא לא ידע שיש גבול לכל תעלול ויש אנשים שאסור להסתבך איתם.

*  *  *

עמרם היה הזגג השכונתי ומתפלל קבוע בבית הכנסת של החזן הידוע. כשהגיע בנו למצוות, עמרם שלח את הנער אל החזן. איש גדול וחזק היה עמרם, וחוץ מתיקון זכוכיות מנופצות גם היה מיודד עם משפחת פשע מפורסמת ומוכר דולרים מתחת לשולחן.  עמרם לא אהב את מה שסיפרו לו. הוא הלך לחדרו של הבן ותיחקר אותו "איך היה השיעור". התיאור לא השתמע לשתי פנים. הילד היה נבוך ועמרם הזגג הלך להתגלח, לבש חולצה יפה וז'אקט, שם על הפנים או-דה-קולון ויצא לביקור בבית משפחת החזן, כשהוא לוקח איתו את מוריס הנהג בתור עד.  החזן עצמו לא היה שם, אבל כל בני משפחתו היו גם היו.

"זה מאוד קצר ומאוד פשוט מה שאני אומר לכם", הסביר עמרם למשפחת החזן, "היום יום ראשון והשעה שבע בערב. אם מחר, יום שני, באותה שעה, הוא יהיה על אדמת ארץ ישראל, הוא יהיה מת – ואתם יודעים שאני רציני ואני תמיד מקיים את מה שאני מבטיח. לא מעניין אותי איך, לא מעניין אותי מה. זו ההצעה שלי, והיא הצעה ראשונה וגם אחרונה. אם ביום שני בשבע הוא יהיה פה, ביום שלישי בשבע תהיה הלוויה". והלך.

השכם בבוקר כבר העלו את החזן על האניה ליוון. משם הוא טס לארה"ב, עם מזוודה קטנה אחת. שנים ארוכות חי שם, אצל פלג המשפחה בפרברי קווינס. אומרים ששמרו עליו היטב בשבע עיניים, שמרו ללא הרף, שלא יעשה מעשה שלא ייעשה. מדי פעם סיפר מישהו ששמע אותו שר באירועים, ואיך הוא שר. איך הוא שר.

גבר מפתה נער. ציור על כד, אתונה, המאה ה-5 לפנה"ס

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Vered Navon  On 10/19/2011 at 20:18

    איזה סיפור…. כתוב יפה, מעורר מחשבות.

  • Einat Ben-Ezra  On 10/19/2011 at 20:25

    בועז, אתה יודע לספר סיפור.

  • ABC  On 10/19/2011 at 23:12

    איזה יופי שיש פוסט חדש כל יום, אני מקווה שתמשיך בתדירות הזאת.

  • ~ איילת ~  On 10/20/2011 at 1:41

    פוסט נהדר, בועז. סיפור גדול.

  • אור גור אש  On 10/20/2011 at 12:53

    אין חדש תחת השמש…תמיד ובכל מקום היו קיימות הפינות האפלות האלה של החיים,
    ולעניין הסיפור עצמו, שהעלית בחפירותיך באדמת המשפחה, מיותר לציין שמהנה לקרוא אותך,
    והפכת להיות ארכיאולוג מומחה. בהחלט מעניין וחדש לי הסיפור הזה על כל פריטיו…
    יש לך זיכרון פנומנלי.

  • גליה  On 10/20/2011 at 13:39

    היה לך מזל גדול, וכל הכבוד לעמרם ולבנו שידע שאבא שלו יאמין לו ויחזיר את הסדר לכנו. זה לא תמיד כך והצרות אחר כך גדולות.

  • אלי  On 10/21/2011 at 15:34

    נחמד. כמו סיפורי יפו, רק על בת-ים.

    • אלי  On 10/23/2011 at 10:43

      צודק, "נחמד" זה בחירה גרועה של מילה. הכוונה היתה לכתיבה ולא למושא הסיפור. ההקבלה לסיפורי יפו באה בגלל הנופך הרומנטי שעוטף את הסיפור הזה שהוא למעשה סיפור על עבריין. לפני שהבנתי את מעליליו ממש גרמת לי להצטער על העלמותו של הפייטן המהולל הזה.
      אין צורך לומר שמעשיו הם פשע חמור נגד ילדים והוא ראוי לכל עונש (ואני, במקום עמרם, לא הייתי מסתפק רק בגירוש…). לצערי הסוף הסיפור לא קיבלתי את הרושם שהעבירה והעונש היו חמורים כ"כ, שוב, בגלל אותו נופך רומנטי וההפניה לנוהג היווני העתיק שטוען במרומז שאם היה נהוג כך במשך אלפי שנים, אולי העבריין זכאי למחילה כלשהי.

  • avha  On 10/22/2011 at 7:35

    הסיפור מרתק. התוכן קשה. והפתרון…
    אוהבת את שני הציורים שהעלת.

  • דוד  On 11/03/2011 at 17:24

    נהדר
    כתוב בועז כתוב
    ולא רק בבלוג
    אבל רק בתנאי שכשתהיה סופר מפורסם בכל העולם
    תזכור לנו חסד נעורים

    הסגנון משום מה קצת הזכיר לי את איסאק באבל ב"חיל הפרשים"- סיפורים קצרים (גם שם מככב מאפיונר אימתני) שכתובים בלשון ישירה עם הרבה הומור מושחז נסתר

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: