הכל בגלל האהבה

אולגה ז'ורז' פיקו

הייתי מאוהב בקיץ-סתיו 1981, זה לא היה קל, כי היא היתה החברה של החבר שלי, וזו היתה התאהבות חסרת-סיכוי ונטולת עתיד ממשי.  עבורי היה זה טאבו מוחלט, "לא תחמוד אשת רעך". משהו שנלקח ישירות מעשרת הדיברות, שקול לחלוטין ל"כבד את אביך ואת אמך". לא יכולתי להעלות על הדעת את האפשרות שאשלח ידי אל הנערה. לא.

אז סבלתי בשקט, מרחוק. בלעתי את התשוקה הלא ממומשת ונלחמתי בה בכל כוחי.  ההצלחה היתה חלקית. לא עשיתי שום דבר בפועל ובאמת לא נגעתי בה, אבל על התשוקה לא יכולתי לגבור. לא יכולתי לשלוט על ה"לא תחמוד". בהחלט חמדתי. מאוד.

התקופה היתה בין בחינת הבגרות האחרונה לבין הגיוס לצה"ל. ארבעה חודשים לבנים וריקים בין אתמול למחר. הווה שמילאתי בעיקר בקריאת ספרים ובצפייה בסרטים. אחד מהם היה "אהבתיך, אהבתיך" של אלן רנה. הסרט הוקרן לעתים קרובות בקולנוע פריז בתל אביב וצפיתי בו שש פעמים, לא פחות, במהלך הזמן ההוא. בפעם הראשונה לא הבנתי כלום, אבל הרגשתי הכל, בפעם השניה חשבתי שהבנתי, ועדיין התרגשתי. בפעם השלישית היתה לי תחושה שאני מתקרב לפיענוח וזה לא קילקל את ההתרגשות.

הייתי במצב נפשי מאוד מסוים, אתם מבינים, כדי להתאהב ב"אהבתיך, אהבתיך". מאוחר יותר למדתי שהסרט נוצר לפי ספר של ז'אק סטרנברג הבלגי, שהמוזיקה משמשת בו תפקיד מיוחד במינו, ושהיצירה נכתבה לפי שיטת "הכתיבה האוטומטית" של הסוריאליסטים.

 

אנדרה ברטון ב-1919 דיבר על "הכתיבה האוטומטית", כתיבה ללא מחשבה על המילים הנכתבות. כותבים מה שהיד כותבת. ברטון הסביר ש"יש לקחת עיפרון ונייר ולכתוב, ואסור לחשוב על מה שאנחנו רוצים לכתוב, פשוט לכתוב". הוא גם המליץ "לכתוב לפני השינה או בדיוק ברגע כשאנחנו מתעוררים". לעקוף את המודעות, את המחשבה המרוסנת, את הפוזה של הכותב, את האגו, את כל המחסומים. לכתוב ישירות מתוך תוכנו.

רנה מגריט, הסוריאליסט הבלגי הגדול, אמר ב-1960 ש"אם היתה לנו היכולת לכתוב או לצייר בזמן השינה עצמה, אם רק היינו מסוגלים לתעד באמת, בזמן אמת, את חלומותינו, היינו מגלים המון דברים מפתיעים על עצמנו". מגריט, כמו סטרנברג, הבין שהחלומות שלנו הם סמלים והם מפתחות לפיענוח התעלומה הגדולה של חיינו. אם רוב רובה של היממה אנחנו מנותבים באמצעות השכל הישר והחושים – הרציונליות שנולדת ממה שהאזניים שומעות וממה שהעיניים רואות – אנחנו חוטאים לאמת. כך טענו גם מגריט וגם סטרנברג. "המחשבה והמילים לא מגיעות ממקום טהור", טענו השניים. L'écriture automatique – הכתיבה האוטומטית – אמורה לעקוף את המכשול הזה.

הכתיבה האוטומטית נולדת מהמקומות שבהם אנחנו מאבדים שליטה, שעת העייפות לפני השינה ושעת ההתעוררות בבוקר, הזמן שבו אנחנו לא לגמרי מפוכחים וחושבים, אלא בעיקר חשים. כמה פעמים התעוררתם עם שיר מסויים שהתנגן בכם? אותו שיר, אולי שורה משיר, שוב ושוב ושוב? כמה פעמים התעוררתם עם תחושה חזקה של געגוע, שלא ידעתם אפילו מה פשרו?

אהבתיך, אהבתיך. הסרט

 
 
מסתרי הזמן והזיכרון, זה הנושא של הסרט (והספר) "אהבתיך, אהבתיך".  יותר מכך, הסרט מעמת את האדם עם חייו. הטעויות שעשה. ההחמצות שהחמיץ. הנצחונות הקטנים שהשיג. גיבור הסרט, קלוד רידר (שאותו מגלם נפלא קלוד ריש) יוצא מבית חולים בבריסל לאחר נסיון התאבדות. קבוצת גברים חשאיים ואלגנטיים מבקשת ממנו להתלוות אליה, ומציעה לו להשתתף בניסוי מדעי סודי, שבו יישלח במכונת זמן אחורה, לרגע מסויים בעברו. קלוד בחר לשמש כשפן נסיונות בשל העובדה שאין לו מה להפסיד. הוא לא תלוי בהווה ולא איכפת לו לגבי העתיד. אין לו משפחה, אין לו עבודה. הוא מסכים.
 
כך, בתוך מכונת הזמן, קלוד נשלח לאחור, שנה בדיוק אחורה, והולך לאיבוד בתוך חייו שלו. מכיוון שהוא חוזר שנה אחת אחורה, יש לו אפשרות לעשות את הדברים שעשה באופן שונה. לבחון את חבריו, את החפצים הסובבים אותו ובעיקר להתמודד עם סיפור האהבה שלו עם קתרין (אולגה ז'ורז' פיקו המהממת, שהיתה בתו של שגריר צרפת בסין ואהובתו הרוסיה). 
 
כך ש"אהבתיך, אהבתיך" הוא סרט מדע בדיוני, אבל ממש כמו "אלפאויל" של ז'אן לוק גודאר הבלגי, שגם הוא משתמש בפורמט המד"ב כדי לומר משהו על החיים, הזמן, הזיכרון והאהבה, גם אלן רנה רוצה לפרק את הזיכרון האנושי לגורמים. הסרט  מורכב מאלפי חלקיקים קטנים של מציאות שהיתה או לא היתה, שברי חלומות, רסיסי אמת, מעין מערבולת מסתורית שאנחנו נשאבים לתוכה בשל העובדה שהיא רגשית, ורגשות אין להם חוקים ואין להם הגיון ואין להם רצף עלילתי, אלא הם שוטפים אותנו כרצונם, ומכניעים אותנו בדרכם. שוב ושוב ושוב חוזרת הסצינה שבה הוא יוצא מן המים וקתרין שואלת אותו את אותה שאלה ומקבלת את אותה תשובה. שוב ושוב ושוב. ממש כמו זיכרון מכאיב-מתוק, שאינו מרפה מאיתנו, מפני שאנחנו כל כך אוהבים, או מאוהבים, במי שקשור בזיכרון הזה. באהבה הזו.
 
הסרט "אהבתיך אהבתיך" דורש התמסרות. כניעה. איבוד שליטה. הוא דורש מאיתנו בדיוק את מה שמכונת הזמן דורשת מקלוד. לזרום אל העבר ולחוות את הזמנים ללא סדר מסוים. לתת לצבעים, לצלילים, למוזיקה, לדימויים הויזואליים, לשטוף אותנו, לקחת אותנו בשביים. בשלב מסוים כבר לא ברור ולא משנה אם האירועים שאנחנו רואים קרו או לא קרו באמת, ואנחנו – כמו קלוד – מאבדים את יכולתנו להחליט מה "נכון" ומה "לא נכון".  האם הוא הרג את אהובתו או שרק דמיין את זה? ואולי כל הסרט הוא בסך הכל הזיה של אדם המאושפז בבית חולים לחולי נפש?
 
חייו של האדם, יותר מהמדע, הזמן או הזיכרון, חייו הם המסתורין הגדול ביותר, והאהבה – או חוסר היכולת לזכות באהבה – הם אלה שמניעים אותנו. בסופו של דבר, אומר רנה (או לפחות ככה הבנתי את הסרט שלו) אנחנו רגשיים, אנחנו לגמרי לבד כשאנחנו מתמודדים עם הרגשות שלנו. הרבה מאוד שנים אחר-כך, במאה ה-21, מישל גונדרי יעשה את הסרט "שמש נצחית בראש צלול" בהשראת היצירה של אלן רנה.
 
"אהבתיך אהבתיך"  היה קרוב ללבי.  אחרי 30 שנה הוא נראה לי אחרת. מבולבל. מיושן. איטי. מקוטע. מהו הסרט הזה? מדוע אהבתי אותו כל-כך? איך זה יכול להיות שטעמו פג? איך זה שבגיל 17, הןא דיבר אלי, ועכשיו לגמרי לא? 
ואולי זה בכלל לא הסרט. אולי זה מי שהייתי אז. אולי בכלל אני מתגעגע למי שהייתי, כשצפיתי בסרט הזה, שוב, ושוב, ושוב. 
 
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Vered Navon  On 10/18/2011 at 14:50

    תודה, אהבתי, גם להזכר בזרם התודעה ובגל החדש 🙂 אצלי זה היה ז'יל וז'ים, והסיפור דומה…

  • אוהד  On 10/18/2011 at 22:55

    איזה יופי!

  • נצח  On 10/19/2011 at 13:33

    פוסט שלקח אותי לטיסה אסוציטיבית במחוזות מופלאים
    ולכמה מחשבות על פילוסופיה .אהבה..קולנוע פריז ..והנפש..
    אהבתי בועז-)

  • איריס  On 10/19/2011 at 15:17

    איך היה הסרט של חייך אתמול בועז? אתמול הייתי בהופעה של מריאן פייתפול בשוני והרגשתי שיש ביוצרת הנפלאה הזו, בקול המעושן שלה, ביופי האנושי שלה, בטקסטים שלה, גם איזה צופן לסיפורי חיי. היה נפלא… את הצופן עדיין לא פענחתי 🙂

    • בועז כהן  On 10/19/2011 at 15:34

      אחרי 30 שנה הוא נראה לי אחרת. מבולבל. מיושן. איטי. מקוטע. מהו הסרט הזה? מדוע אהבתי אותו כל-כך? איך זה יכול להיות שטעמו פג? איך זה שבגיל 17, הוא דיבר אלי, ועכשיו לגמרי לא?
      ואולי זה בכלל לא הסרט. אולי זה מי שהייתי אז. אולי בכלל אני מתגעגע למי שהייתי, כשצפיתי בסרט הזה, שוב, ושוב, ושוב.

  • איריס  On 10/19/2011 at 17:29

    תודה על התגובה ושוב על הפוסט המרגש! אשתדל לצפות בו ביום מן הימים… לי יש סרט קאלט פרטי משלי, קוראים לו "הכי קרוב לגן עדן" או במקור בצרפתית Au plus près du paradis, עם קתרין דנב וויליאם הארט

    הוא מדבר את חיי בשנים האחרונות, מופיע מדי פעם בפעם בהוט _פריים בעיקר…

  • ~ איילת ~  On 10/20/2011 at 1:28

    "כמה פעמים התעוררתם עם תחושה חזקה של געגוע, שלא ידעתם אפילו מה פשרו?…"

    קורה לי שאני מתעוררת מאוהבת במישהו שחלמתי עליו. אולי 'מוקסמת' זו מילה מדוייקת יותר. זה עובר אחרי כמה שעות, אבל זה בהחלט כבר קרה כמה וכמה פעמים. ויכול להיות שזה בכלל געגוע.

  • איריס  On 10/21/2011 at 15:52

    עוד כמה מחשבות על זיכרון וגעגועים שעלו לי בראש בימים האחרונים אחרי הפוסט… יש משהו מאוד מעציב בתחושה שרוצים לחזור למקום שהיינו בו, וכבר אין דרך חזרה… עשינו בחירות ובמרחק של הרבה שנים קדימה, אנחנו לא מבינים למה בחרנו להמשיך משם… מהמקום היפה הזה, מהאהבה הזאת, מהמלנכוליה המתוקה… כנראה שהיתה לנו סיבה, ואם לא לנו, הרי שכנראה היינו צריכים להמשיך מסיבות שלא שלנו. מרצה אחד באוניברסיטה לפני לא מעט שנים (שמאוד לא אהבתי ד"א) חזר על המשפט הזה שנחקק לי "נוסטלגיה, היא געגוע לדבר שלא היה", אולי זה מתאים גם לסרט שלא היה כפי שהוא זכור לך בועז, וגם לדמותה של קתרין דנב הרודפת אחרי רוח הרפאים של האהבה הגדולה שלה משך שנים, עד לניו יורק ולאמפייר סטייט בילדינג (בעקבות סרט אחר) ומגלה בסוף שהאהבה נמצאת מרחק רחוב סואן אחד ממנה, והפעם הוא אמיתי והוא מחכה לה (בדמותו של ויליאם הארט), ואז גם השיר "love the one you're with" אליו הם מצטרפים בשירה כמה שעות לפני כן, מתחבר לכל המורכבות, והגעגועים, והמשפחה, ובעיקר לאהבה נוכחת.

  • llaliiblue  On 09/13/2012 at 16:47

    בועז .. כמה יפה אתה כותב. מכמיר את הנפש. יכולתי להזדהות שם בין השורות. להתעורר עם תחושת געגוע מוטרפת. להיפרד מתוך חלום ולהתעורר בבכי (ככה). לבלוע תשוקה בלתי ממומשת (איזה שימוש מופלא במילים יש לך). לרצות.

    לומדים לחיות עם תשוקה בלתי ממומשת, כובשים את היצר, וחולמים אותו בהקיץ. גם אני לפעמים חולמת..

    געגוע . יש איזה אחד, אני מתגעגעת אליו לפעמים. אם הייתי יכולה לחיות את הזוגיות ההיא שוב. מה הייתי עושה? מסקרן לחשוב, מפחיד קצת. הייתי מאבדת את ההווה?

    שנה טובה, בועז.

  • יוסף ע  On 09/13/2012 at 21:53


    געגועים הם מסקרנים, גם גן עדן או השמיים ( לא יודע עדיין איך מתרגמים heaven) כמו בשיר הכה נוגע ללב בסרטון הקסום הזה של השיר המדהים מימי נעוריי ואחריהם.

    מילים ולחן הם התרפקות, האמת שגם סרטים מסוימים, משיבים לתודעה ימים אחרים
    לפעמים גם אני רוצה להיות פול וולר מכל הבחינות ( מוזיקלית כמובן, ובקיום מצוות אלוהינו להרבות את הארץ בילדים חכמים ואוהבי מוזיקה שפויה)

  • נהייהעמומה  On 09/21/2012 at 20:52

    זה רק געגוע חולף….איזה מקום מסתורי הוא הנפש…ואיך כמו מבוך קסום הוא נמחק תוך כדיי שצועדים בו…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: