סוף הוא תמיד התחלה

כשקראתי את "זכרון דברים" של יעקב שבתאי בפעם הראשונה הייתי בן 22, סטודנט רווק, גר בדירת חדר בתל אביב. כל החיים לפני.  חזרתי אל שבתאי רק בגיל 42, כשקראתי את "סוף דבר" שלו (ושוב ידעתי: אני קשור לסופר הזה בנימי נפשי)  באותו גיל שבו גיבור הספר, מאיר, "הרגיש שחייו הולכים ואוזלים".  אני תעיתי בנתיבי חיי המאוחרים, במאה ה-21, ואילו מאיר תועה בתל אביב של שנות השבעים המאוחרות, בוחן את חייו ומבין את כל ההחמצות שהיו בהם, לאורך כל הדרך. אחרי מות אמו הוא נוסע לאמסטרדם והולך לאיבוד בעיר התעלות.

1970. אמסטרדם

מאיר גר ברחוב רוקין, לאורך התעלה ויוצא לשיטוטים כדי למצוא, אולי, גן עדן ברחוב. אבל הוא כבר גבר בן 42, שנע בעיר זרה מבוהל, אחוז ייאוש מהמציאות שלפתע התבהרה לו, עם דחף גדול להספיק את מה שהחמיץ. אבל הגשם טורדני והאנשים לא מסבירי פנים. אמסטרדם, מחוז חפץ מיתולוגי בשנות השישים והשבעים, העיר רוויית הסקס החופשי, לכאורה, והסמים הזמינים, מתגלה כגיהנום קפוא.

חנות הספרים האגדית, פוילס. לונדון

אחר-כך, בלונדון, בתוך חנות הספרים האימתנית בגודלה "פוילס", מאיר ליפשיץ יתמוטט.

תל אביב. מות האם. נדודים באירופה. המסע אל תוך הנפש. ההתמוטטות. אמסטרדם. לונדון. התשוקה הבלתי ממומשת. מי אני, איך נראים החיים שלי, לאן אני הולך. ובסופו של ספר, בסוף דבר, המסע לאחור – בזמן. סיום הספר, סוף דבר. "אחר כך פקח את עיניו וראה חושך צח, סמיך ושחור ככל ששחור יכול להיות ועם זאת היתה בו שקיפות מוחלטת והוא לא הפריע לו לראות דבר, לא את מעגלי האור הצבעוניים, אלה באו וחמקו כהרף עין, ולא את כתמי האור המרטטים אי שם בעומק העלטה ונבלעים בה מייד, ואף לא את הנוגה הענוג, שנראה לו כנהרת שמש בטרם זריחה בכל פעם שפקח את עיניו, אלא שהוא לא הירבה לפקוח אותן ורוב הזמן התכנס ושכב או צף במעומד ואולי במהופך בעיניים עצומות, נים ולא נים, שרוי בשלווה צחה ובתחושת עונג של אין משקל…"  (עמ' 234)

מתוך "אודיסאה בחלל 2001", סרטו של סטנלי קובריק

החדר הצרפתי. מתוך "אודיסאה בחלל 2001", סרטו של סטנלי קובריק

לי זה הזכיר לחלוטין את סופן של שתי יצירות קולנועיות קסומות, שיצאו באותה שנה בדיוק (1968): הגלולה של דוד פרלוב (לפי תסריט של נסים אלוני) ו אודיסאה בחלל 2001 של סטנלי קובריק (לפי ארתור ס. קלארק).

בסרטו העלילתי היחיד של האשף הדוקומנטרי דוד פרלוב, יש המצאה, גלולה שמורידה ממך את השנים ומחזירה אחורה.  אדון יקב צווינגל עבד על ההמצאה הזו ואפילו נתן לבתו הרמינה (ז'רמן אוניקובסקי) לטעום ממנה והיא החלה להתעופף באוויר ולשיר באושר. בליל ירח רומנטי נוחתת הרמינה המעופפת בדירתו של הרווק המושבע גץ (יוסי בנאי הנהדר, כרגיל) ונותנת לו את גלולת הנעורים המופלאה. גץ הולך והופך צעיר יותר, ומרווק נרגן הוא משתנה לכוכב-זמר נערץ, מלא חיוניות ועלומים. הפנטזיה הקסומה של פרלוב ואלוני רוויית יופי. הסוף שלה מותיר אותך עם אותה תחושת-קסם שיצירות מסוג זה משאירות בנפשך.

הסרט הגלולה, עם הזמן ההולך אחורה, אל זמן בראשית, אל השלווה המוחלטת. הריחוף הענוג, ניצב כתף-אל-כתף עם "סוף דבר" שמתכתב עם "אודיסאה בחלל 2001" של ארתור סי קלארק והסרט של סטנלי קובריק. בסוף הסרט האגדי האסטרונאוט האבוד בחלל מגיע עם החללית שלו לחדר בסגנון צרפתי בעיצוב עתיק. דייב האסטרונאוט רואה  את עצמו בכל פעם קצת אחרת, מבוגר יותר, נמצא מחוץ לחללית עדיין בחליפת אסטרונאוט, מתקדם לעברה,  נכנס לחדר האמבטיה צעיר ויפה, מבוגר, יושב ליד שולחן ואוכל, זקן עוד יותר, קירח ושוכב במיטה, ואז הוא חוזר אחורה במהירות מסחררת עד למצבו הראשוני, כעובר מרחף בחלל.

סצינת הסיום של אודיסאה בחלל 2001 כמו סצינת הסיום של סוף דבר: סוף-שהוא-התחלה, מעין איתחול מחדש לחיים,  משל חזותי מהמם, אבל גם אמירה פילוסופית-פסיכולוגית יוצאת דופן. שבתאי יצר כאן את אחד הסיומים המפעימים ביותר לספר ישראלי כלשהו. המסע בזמן לאחור, היא כמו פרק תנ"כי, שניתן לקרוא בו שוב ושוב ולעולם לא להתעייף ותמיד למצוא עוד רבדים.

…ואחר-כך, ואולי עוד לפני כן,  או באותו זמן הרגיש איך בשרו נעשה רך והזדכך מכל צרימה וכאב ואי-רעננות, כאילו ערימות של אבק וליכלוך נשטפו מתוכו וכל קמטיו הפשירו והיו כלא היו, וכך גם רוחו שהיטהרה מכל רצון וחרדה ומכל המחשבות והזכרונות".  שבתאי מסחרר כאשף את המילים ומערבל את התודעה. גם בלי לזכור אף משפט מהסיום המהפנט של "סוף דבר" אפשר לזכור את התחושה החזקה, ההיפנוטית, שיוצר הסיום הזה.

יעקב שבתאי מת  ב-1981. גם דוד פרלוב ונסים אלוני מתים. גם יוסי בנאי וסטנלי קובריק. שלוש היצירות, לעומתן זאת, חיות ופועמות ומפעימות גם כאן, גם עכשיו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שרון רז  On 10/17/2011 at 6:02

    קסם. תמשיך תמיד להביא לכאן אמנות שאליה אתה קשור בנימי נפשך.

  • עמי  On 10/17/2011 at 9:19

    הספר הזה חשוב מאוד. הוא יצירה ספרותית מהממת ומטלטלת, רבת עוצמה, כתובה בכישרון רב.
    ויחד עם זאת יש בספר הזה המון דיכאוניות, ואני אישית מתנגד לחיבור עם דיכאוניות שכזאת.

  • אורה גור אש  On 10/17/2011 at 18:04

    התיאורים שלך כל כך פלסטיים ומוחשיים, גם אני הייתי שמחה לקרוא שוב פעם
    את סוף דבר.

    הלוואי והיה אפשר להפעיל מטה קסמים ולעשות RE-START לחיים…

    http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=2091365

  • אתי  On 10/17/2011 at 20:10

    "גם בלי לזכור אף משפט מהסיום המהפנט של "סוף דבר" אפשר לזכור את התחושה החזקה, ההיפנוטית, שיוצר הסיום הזה."
    קראתי את הספר לפני זמן רב. אמת. לא זכרתי במדויק את מילות הסיום אבל זכרתי לאורך שנים את התחושה שאחזה בי בסופו של הספר הזה – שכך כנראה ארגיש כשאפרד מן העולם.

  • שוש פרלמוטר  On 10/18/2011 at 1:04

    סוף דבר וזכרון דברים, אינם קלים לקריאה, מכיון שנושא המוות הוא המרכזי, ישנם מעגלים, מעגלים של מוות הקשורים זה בזה, שניהם מתחילים בתיאור של מוות ומסתיימים במוות של הגיבורים הראשיים.זהו הסיגנון הניאוראלזים כמו בקולנוע האיטלקי הישן של הבימאי ויטוריו דה סיקה.

    רציתי לשתף אתכם בתחושה שהיתה לי כשקראתי בזמנו את הספר. אירוע שזכור לי היטב בסיפור, שגרם לי להשתגע, כאשר מאיר נמצא באמסטרדם ומחליט לבקר במוזיאון הלאומי ההולנדי, על מנת לראות את היצירות הגדולות של רמברנדט. גם אני ביקרתי במוזיאון בשנת 1977 הסתובבתי שם יום שלם ונהניתי מאוד. מאיר קם כל בוקר ומחליט "היום אני אלך למוזיאון" הוא משוטט בעיר ולא הולך, ושוב למחרת קם בבוקר, מתכנן ללכת למוזיאון ולא הולך, וכך אתה קורא שהוא מחליט היום, היום אלך ושוב לא הולך, סתם מסיבה לא חשובה, אדם בוגר, לא ילד. התפוצצתי כעסתי וחשבתי לעצמי "לעזאזל, לך כבר, אני כבר לא יכולה לסבול את זה, אתה רוצה ללכת אז תלך וגמרנו, למה אני צריכה ליסבול את החוסר עקביות הזו שלך" והחלטתי להפסיק לקרוא את הספר מרוב כעס, אבל אז סוף סוף הוא החליט לבקר במוזיאון, כאילו והוא שמע אותי.

  • ayalaraz  On 10/19/2011 at 19:11

    אחד הספרים הטובים שקראתי והאסוציאציות שלך מרתקות.

  • ~ איילת ~  On 10/20/2011 at 1:19

    מעיין נובע, אתה. אלוף העולם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: