תמונה: ה-1 בספטמבר 1969

אמא ואני. בדרך לבית הספר

 
 
(ראשית: עליכם ללחוץ על התמונה כדי להגדיל אותה)
 
הצילום הזה נדיר. הוא מנציח רגע אחד, יחיד ומיוחד. האחד בספטמבר 1969. אני בן חמש וחצי אמא בדיוק בת 30. אנחנו הולכים יחד לבית הספר שלי.  צועדים בכביש.  אין כמעט מכוניות.
העיר חולון.  סוף שנות השישים. אמא בשמלה לבנה, קצרה, ותיק. אני בחולצה לבנה (לא תלבושת אחידה), מכנסיים קצרים וסנדלים.
 
שנינו, אמא ובנה,  הולכים זה לצד זו. היא לא אוחזת בידי. אולי חשבה שאני כבר מספיק בוגר וגדול מכדי לנהוג בי כילד קטון. אבל היא מביטה אלי, מלמעלה למטה, נראה שהיא משוחחת איתי על משהו. אולי מסבירה לי משהו חשוב שעלי לזכור. נהלים כלשהם של התנהגות והתנהלות במוסד החינוכי שאליו אני עומד להיכנס לראשונה בחיי ולבלות בו את שמונה השנים הקרובות. אולי שואלת אותי משהו.
 
בתיק יש לי שתי לחמניות עם חמאה, זיתים שחורים ועגבניות. אני לא באמת יודע. אני מנחש. מאוד אהבתי לחמניות עגולות, עם צ'ופצ'יק, שאבא ואמא היו מורחים בהן שפעה נדיבה של חמאה, כשמעליה שלל זיתים סגולים מבהיקים, חמצמצים-מלוחים, ועל הכל פרוסות גדולות של עגבניה טריה. כל-כך אהבתי את זה, שכל חבריי כולם, שנים רבות אחר-כך, זכרו את הסנדביץ' הבועזי הטיפוסי הזה. סנדביץ'-זיתים-עגבניות. 
 
זו הפעם הראשונה והאחרונה שהיא תלך איתי לבית הספר ככה. מהיום השני ללימודים כבר הלכתי לבדי את הדרך הזו. משכונת ג'סי כהן, דרך שיכון ותיקים, חוצה את שדרות האומות, עובר את הצרכניה, חולף על פני גן האם, פונה ימינה לרחוב רמז, לבית הספר היסודי "סירקין".
 
השעה שבה צולמה התמונה הזו היא שבע וחצי בבוקר, בערך. שימו לב שאין אף מכונית אחת ברחוב. אמא שלי ואני הולכים במרכז הכביש. נינוחים מאוד. אמא שערה אסוף ולעיניה משקפי שמש אופנתיים. אני עם הילקוט החום על הגב, ילקוט חום עם ריח חריף של עור ואבזם נחושת. ילקוט שקנינו בשוק הכרמל במהלך החופש הגדול. ילקוט העור הזה ילווה אותי כל שנות בית הספר היסודי.
 
אז זהו הצילום וזהו היום הראשון שלי בבית הספר.  1 בספטמבר 1969.

בקיץ הדרמטי שעבר עלינו, לפני היום הראשון בבית הספר, אדם נחת על הירח ופסטיבל רוק בוודסטוק משך אליו מאות אלפי אנשים. ב-1 בספטמבר 1969, בחדשות הבוקר, אמרו שרוקי מרציאנו מת. המתאגרף האגדי, האלוף היחידי במשקל כבד בהיסטוריה של האיגרוף שזכה בכל אחד מהקרבות בהם השתתף, נהרג בתאונת מטוס בגיל 46.  בלוב, לעומת זאת, התחוללה הפיכה צבאית, והקולונל מועמר קדאפי תפס את השלטון.  במהלך החודש הראשון שלי בבית הספר, בספטמבר 1969, הביטלס יוציאו את Abbey Road  מגדולי התקליטים בכל הזמנים, אבל ג'ון לנון יופיע באותו חודש בקנדה, לראשונה בחייו בלי אף אחד מחברי הביטלס לידו, ולהקת Deep Purple תחבור לתזמורת פילהרמונית באקט הראשון בהסטוריה שבו תזמורת קלאסית תופיע עם להקת רוק על במה אחת.
 

סגול כהה והתזמורת הפילהרמונית עושים הסטוריה. ספטמבר 1969

 

ג'ון לנון מופיע לראשונה בהסטוריה בלי הביטלס. ספטמבר 1969

המורה היפה אילנה לוין מחייכת במתיקות, כשאמא אומרת לה – "הוא ילד טוב, אבל יכול להיות שהוא ישתעמם", והמורה אילנה שואלת בתמיהה – "ישתעמם? למה?"

ואמא אומרת לה – "כן… כי…הוא כבר יודע לקרוא ולכתוב…"
והמורה אילנה שמה יד על ראשי, פורעת בחיבה את שערי השחור החלק, ואומרת: "אז הוא יהיה העוזר הקטן שלי".
 
ואז התגלגלה השנה. שנות השישים נגמרו והחלו שנות השבעים. לא היה משעמם בכלל. המורה אילנה הרשתה לי לקרוא ספרים ברוב השיעורים. הספריה בבית הספר עם הריח הכבד של העץ הישן הפכה למקום האהוב עלי.  בילקוט החום תמיד היו ספר או שניים. בחצר חלמתי על בית ברחוב בייקר וחקירות משותפות עם ד"ר ווטסון ושרלוק הולמס, על ד"ר דוליטל ושיחותיו עם בעלי החיים, על נל הקטנה ובית ממכר עתיקות, על נדודים עם נילס הולגרסן ואווזי הבר משבדיה ועל עוגיות ג'ינג'ר ולימונדה בבית שעל העץ, עם השביעיה הסודית. שנות השישים נגמרו. החלו שנות השבעים. 
 
 
 
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יעל מסביון  On 10/01/2011 at 19:59

    תמונה מרגשת, בועז

    יעל
    doba@netvision.net.il

  • יפעת  On 10/01/2011 at 20:14

    מקסים !! ולמרות העובדה שהנוסטלגיה הזו גורמת לי לצביטה קטנה בפנים, אוהבת להתרפק על הימים היפים והתמימים האלה…

  • ציפי.  On 10/01/2011 at 21:13

    כמה עשיר אתה.

  • אפרת ק.  On 10/01/2011 at 21:23

    יפה מאוד, בועז. אתה מלא נוסטלגיה בימים האחרונים, הא?
    יותר טוב בשבילי – יש לי עוד דברים לקרוא ממך.
    ואני נהנת. ומזדהה.
    כן, מזדהה.
    עם הרגשות, הגעגוע, הזכרון של הילדות, האהבה לחורף, לשלג, ללחם. מוצאת בך הרבה דימיון לעצמי, עוד מראה שמשקפת את הרהורי ליבי.
    מסתכלת בתמונות וחושבת, איך אמא דומה לסבתא, וכמה שהן יפות, איך פעם היה יותר פשוט, ועצב קל בלתי מוסבר ממלא אותי. אבל.. לא בקטע רע. זה דווקא חיובי, בשבילי.
    זהו, רק רציתי שתדע.. קוראת את כל מה שאתה כותב.
    אפרת.

  • ורד נבון  On 10/01/2011 at 21:24

    אין מלים, מה שהפוסט (אבל קודם כל הצילום) מעורר… זה נראה כל כך דומה, יכולתי לחשוב שצולם ברחוב שלי, עם הילקוט החום שלי ועם אותה שמלה שאמי לבשה. 🙂 ואפילו אותו הסנדביץ', הלחמניה העגולה עם הצ'ופצ'יק שקנינו במכולת של שמואל בפינה…
    אני בשנה הזו הייתי כבר בכיתה גימל, בבית ספר "גורדון" הקרוב ל"סירקין" מאוד… כמה שנים מאוחר יותר למדתי לנגן בגיטרה, אצל המלחין נסים שובל ז"ל שהתגורר באחד הרחובות הסמוכים. התאהבתי בנער שפרט להפליא שירים של הביטלס ושל קרלוס סנטנה, גר ברחוב סירקין ממש ליד בית הספר, ולא ספר אותי ממטר… קילינג מי סופטלי 🙂
    וכן, אלו היו הספרים, גם "בילבי בת גרב" ואחר כך "נשים קטנות", "עלילות הברון מינכאוזן" ו"הרוזן ממונטה כריסטו" מהספריה שליד בניין העירייה.
    יש לי כמה צילומים מהתקופה ההיא שרציתי להעלות לפייסבוק ועדיין לא שיתפתי. הרי רק בשביל צילומים כאלו המציאו את המצלמה.

  • איילת  On 10/01/2011 at 21:29

    עם ילקוט כזה, שהיה של אמא שלי, רצו לשלוח אותי לבית הספר, בספטמבר 1971. סירבתי. קיבלתי אדום, חדש.

  • איתן רותם  On 10/01/2011 at 21:35

    בועז
    מרגש ונפלא.
    ההקשרים האישיים הנוגעים כל כך, משולבים בהקשרים הציבוריים – הפוליטיים, התרבותיים, וכמובן המוסיקליים, מרתקים ומייצגים חוויה שלמה.
    יש לך יכולת שהיא מעבר לביטוי רגשי. זו יכולת העברה רגשית.
    תודה!
    איתן

  • רני שהם  On 10/01/2011 at 21:47

    נוסטלגיה במיטבה.
    באותו יום, אני התחלתי את השנה הראשונה בתיכון, בבת ים הסמוכה.
    את Abbey Road שמעתי ימים ספורים אחרי שהוא יצא, תקליט שקרובת משפחה קיבלה הישר מאנגליה, ואני זוכר את עצמי נשאר בפה פעור מהמוסיקה הזו.
    Those were the days…

  • מיכאל רול  On 10/01/2011 at 21:54

    יפה ונוגע ללב. משרטט את התקופה בנאמנות, עם הצבעים והריחות. אני הייתי אז בן פחות משנה. וכשהלכתי לבית הספר בפעם הראשונה היה לי ילקוט ממש כזה. וישבתי עם כל הילדים באולם ההתעמלות בטקס הפתיחה ורק חיכיתי שהשיעורים יתחילו.  

  • מתי ג'י Matt Gee  On 10/01/2011 at 22:01

    ואללה… גם אני, כשעליתי לכיתה א', כבר ידעתי קרוא וכתוב… אבל לא השתעממתי כלל בשיעורים.
    הבעיה האמיתית היתה בכיתה ז', כשהמורה לאנגלית היתה בריטית שכבר גרה בארץ איזה 20 שנה אבל עוד לא טרחה ללמוד עברית.
    בשיעורים שלה היא לא הרשתה לנו לדבר בעברית בינינו, אלא רק באנגלית. מבחינתי זה עוד היה בסדר… אבל מה יהיה עם התלמידים האחרים?

  • אמיר  On 10/01/2011 at 22:06

    נהדר!
    וגם אמא שלי נראתה בדיוק כך בסוף שנות השישים: שמלה קצרה ותסרוקת גבוהה.

  • אסנת  On 10/01/2011 at 22:11

    מקסים ומרגש! ואתה יודע איך להקסים ולרגש, בועז.

  • איילת  On 10/01/2011 at 22:31

    ת ע נ ו ג!

  • שחר  On 10/01/2011 at 23:54

    תמונה מעולה! אמנם לא הייתי אז בתכנון, אבל מהחוויה עצמה אני זוכר הכל, וגם לי לשמחתי הרבה היו ספרים רבים שליוו את היסודי וחלק מהתיכון – מדי פעם אני תוהה איך לעזאזל אני אצליח שהילדים (העתידיים…) שלי יקראו ספר, עם כל שלל הגירויים הדיגיטליים בחוץ, בלי הרבה נוסטלגיה אבל זה בחיים לא יחליף את ההשתקעות הזאת של שעתיים שלוש בספר, חוצמזה שלמסכים אין ריח ולדפים ישנים יש, אבל זה כבר לפוסט אחר לגמרי… תמונה פשוט משובחת, כתיבה מרגשת וחולון, חולון תמיד תהיה לי פינה חמה אליה, לאור העשור הראשון שלי שגם עבר בה 🙂

    • בועז כהן  On 10/02/2011 at 11:08

      אני מאמין שגם היום, עם כל הגירויים האחרים, אפשר לגרות ילדים לקרוא.

  • HY  On 10/02/2011 at 4:07

    תמונה ופוסט נהדרים 🙂
    נוסטלגיה במיטבה ….

  • נעם אשד  On 10/02/2011 at 7:20

    תמונה להופ !

  • דוד  On 10/02/2011 at 9:04

    לעזאזל איתך… שבועיים דממת אלחוט ואז בתוך שלשה ימים, עוד לפני שהספקנו להתאושש מהחג הארוך, אתה מפציץ בשלשה פוסטים שדורשים כל אחד התייחסות מיוחדת…:)
    כרגיל פוסטים נפלאים אחד אחד והפוסט על השלג הזכיר לי את חורף 92 בירושלים, אני זוכר את השנה הזו כמאושרת בחיי ואני די משוכנע שלשג שירד באותה שנה בנדיבות היה חלק ניכר בכך.
    אבל אני רוצה להתייחס גם לתוכנית שלך הבוקר, שאת חלקה הגדול הקדשת לבתך. מעכת לי את הלב ואז גלגלת אותו לכדור ומעכת שוב. הקשבתי לך מדבר על החינוך המוסיקלי לדור הבא ועל הדילמה הידועה של לפני הטיול שבה בוחרים את הדיסקים לנסיעה, זה היה פשוט בול בפוני

    • seymore butts  On 10/02/2011 at 9:41

      חבל שלא יכולתי לשמוע את תכנית הבוקר. במקום מגוריי הייתה דממה בתדר של 88 FM. חשבתי שפרצה שביתה פתאומית או משהו כזה.

      נשמע שהפסדתי. אנסה את מזלי ב-icast.

  • seymore butts  On 10/02/2011 at 9:39

    כמה מילים שווה תמונה אחת ישנה שאינה עשירה במיוחד בפרטים….

    האסוציאציה הראשונה שלי מצפיה בתמונה (המוגדלת) הייתה נאיביות. מדהים כמה העולם ומדינתנו השתנו בפרק זמן לא כל כך ארוך שעבר מאז אותה שנה. הילקוט הוא אחד הסמלים הבולטים. גם לי היה דומה לשלך, פשוט, אפילו ספרטני, לא מקושקש ומחולק לתאים. בלי "בטמן", "בנטן" וכל שאר המותגים שבגללם תיקי הפלסטיק נמכרים היום במחיר שהוא בערך פי 20 מעלות הייצור שלהם.

    בועז, האם אין תמונה חזיתית או שבחרת במכוון את זו ?
    שנה טובה לך !

    • בועז כהן  On 10/02/2011 at 11:11

      אין תמונה חזיתית, לצערי.

      גם את התמונה הזנדירה הזו מצאתי במקרה, והיא גרמה לי להתרגשות רבה.

  • יעל  On 10/02/2011 at 10:34

    איזה יופי!
    ומי שנעדר-נוכח בתמונה, הלא הוא הצלם (אולי אבא?…) תפס את הרגע בדייקנות ורגישות
    וניכרת בה, בתמונה, לטיפת מבטו האוהב.

    שנה טובה ומלאת אהבה!

    • בועז כהן  On 10/02/2011 at 11:10

      אבא היה בעבודה, באותו זמן.

      מי שצילמה את התמונה היא, כפי הנראה, אחותה הצעירה של אמא שלי, הדודה אורה.

      • יעל  On 10/04/2011 at 10:52

        כל הכבוד לדודה אורה!

        בתמונה הזאת אפשר להתבונן רק ברכות ובחיבה, ותוך כדי זמזום הלחן של יוני רכטר: "ילד הולך לו ברחוב בבוקר בהיר של תשרי…"

        איזה יופי!

  • אורן  On 10/02/2011 at 11:21

    התמונה והפוסט מעכו לי את הלב כמו "כחול וירוק" של עמיר לב.

  • סיגלית  On 10/02/2011 at 15:48

    שוב תודה בועז על פוסט מרגש ונוסטלגי..
    מדהים כמה פרטים אתה זוכר מילדותך!
    נשמע כי אתה פורט כל חוויה לפירורים קטנים של חוויות קטנטנות…
    אשריך
    ואיזה כיף שאתה משתף אותנו.
    סיגלית

  • מיכל  On 10/03/2011 at 0:14

    רחוב העוגן, בואכה שדרות הציונות ורחוב קצנלסון. מבט אחד הספיק, עוד לפני שקראתי את תיאור המסלול שצעדת לבית הספר מדי בוקר. לבד מהמכוניות, לא הרבה השתנה ברחובות האלה והם עדיין נדמים בעיני תמימים ופשוטים; פחות נגועים, אולי.
    תודה על פוסט נפלא.

  • שי טוחנר  On 10/03/2011 at 12:52

    בועז, כרגיל, פוסט נפלא.

    בתאריך הזה בדיוק הייתי צוער בהשלמה חילית , תישעה ימים מאוחר, ב 10 ספטמבר 1969 קיבלתי את דרגת הסג"מ….

    אני, כמובן, כמו יתר חברי, פספסנו את כל האירועים שסיפרת עליהם למעלה, ולא ידענו בכלל עליהם עד רק כמה חודשים מאוחר יותר…

  • גליה  On 10/04/2011 at 10:13

    היי בועז,
    איזה זיכרונות יפים ותמונה מרגשת.
    גם לי יש תמונות מאותה תקופה, באותו פורמט ריבועי וצבעים מוזרים. רק זיכרונות כמעט ואין לי,
    ההורים שלי התגרשו באותה שנה והיא די נמחקה לי מהזיכרון. מה שאני כן זוכרת זה הילקוט, בדיוק כמו שלך רק בצבע אדום. ואולי סתם יש לי זיכרון גרוע.
    תודה על התמונה היפה וחג שמח.
    גליה

  • avha  On 10/07/2011 at 6:14

    נפלא!
    מחזיר אותי לתקופה ההיא. בעיקר הילקוט.
    והאופן הנונשלאנטי בו אתה מדלג מהפרטי לכללי, אהוב עלי במיוחד.
    במיוחד, החזרה לאישי. היא משרה עלי הרגשה דומה לזו של השקט המתלווה לשלג מהפוסט הקודם.
    והתמונה, כמובן.
    תודה.

  • אור גור אש  On 10/22/2011 at 17:23

    לפחות נותרו הזכרונות המתוקים, ונכס יקר שקיבלת מאמא- אהבת הקריאה.
    בני הדור הצעיר, אינם חובבי קריאה, וחבל שהספר מגיע לידיהם
    רק לעיתים נדירות.

  • יהודה  On 10/24/2011 at 15:26

    מקסים לקרוא ולהתחבר לתחושת הנוסטלגיה
    תודה (-:

  • צביקה  On 07/06/2012 at 21:52

    איזו נוסטלגיה, התמונה מעבירה בי צמרמורת, אני מכיר את הרחובות האלה היטב, אחותי למדה בגן חובה שהיה בקרבת מקום, ובכל יום הייתי לוקח אותה ומחזיר אותה. אם אינני טועה רחוב הציונות עדיין לא נקרא בשם זה בשנת 1969 אלא בשם רחוב האומות המאוחדות, השם שונה באמצע שנות ה- 70 בעקבות החלטת האו"ם להגדיר את הציונות כתנועה גזענית, דבר שהוביל למחאת תושבי האזור, להפגנות ולשינוי שם הרחוב, משהו עדיין זוכר זאת ?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: