געגועים לשלג

שלג נופל לי על החולצה. עם הסיגריה בפה לא שומעים אותי. שלג. כך כתב ערן בר גיל והשיר הזה "שלג"  חותם את האלבום הראשון של חברי ההרכב 1:1 (אחד חלקי אחד). זהו האלבום הראשון בטרילוגיה ואני אוהב אותו מאוד.

שלג תמיד קשור אצלי בתחושת קסם. נולדתי וגדלתי בארץ הזו ולכן חוויתי מעט מאוד שלג בחיי. פעמים ספורות בלבד יצא לי לחוות את העולם העוצר מלכת והופך לבן. זה קרה לי בירושלים, אבל השלג בירושלים הוא תמיד קצר-מועד, למרות שהעיר אפופה בכישוף צחור, כשהשלג יורד על מסגדיה, כנסיותיה, שכונותיה וחומותיה.

1985, אחרי הצבא. יום מושלג בשוויץ

 
אני בן 21 וקצת. טיול שאחרי הצבא, עם עודד. חודש אפריל. בשוויץ תופס אותנו שלג ואנחנו עם מכונית אדומה עוצרים כדי לנשום את האויר הקר ולהטיח זה בזה כדורי שלג. באחד הלילות החלטנו לעשות מעשה טפשי ולישון באוטו, כדי לחסוך את הכסף. התעוררנו ב-3 לפנות בוקר, קפואים כמעט למוות, בקושי מסוגלים להניע את הגוף מרוב קור. חוויה מפוקפקת מאוד שהסתיימה באכסניית נוער בבזל, שבה התקלחנו במים רותחים ושפשפנו את עצמנו במגבות בחזקה, כדי להזרים את הדם בעורקים.
 

1989, צפון אנגליה. עמי לוי (משמאל, בצעיף חרדל) ואני, נהנים בשלג

 נסענו לאנגליה בדצמבר. הטמפרטורות היו נמוכות במיוחד. לנו זה לא הפריע. שכרנו מכונית ועלינו צפונה, מהצד המזרחי של אנגליה, לאורך החופים, חוצים דרך עיירות מנומנמות וערי הירידים, שותים תה במקומות קטנים ונידחים, שומעים באוטו קסטות של קוקטו טווינס, טוק טוק וטניטה טיקאראם, ג'ורג' ווינסטון וסטון רוזז, עוצרים בהאנסטנטון ואוכלים בה את הפיש-אנד-צ'יפס המדהים ביותר שאכלנו מימינו, נתחי דגים גדולים, זהובים, מטוגנים ופריכים מבחוץ, לבנים בהירים מבפנים, עם פלח לימון וערימה בלתי נתפסת בגודלה של צ'יפס משובח ורך. והשלג ירד, והמוזיקה התנגנה, ואנחנו היינו מאושרים.

1999. אני יושב על כסא, במרכז המסילה הנטושה בהרי ירושלים. אפס מעלות. צילום: אלדד רפאלי

זה היה הרעיון של רפאלי, לצלם אותי על כסא, ביום חורף קפוא, על קו הסיום של המאה העשרים. 31 בדצמבר 1999. כולם דיברו על "באג 2000", הוירוס הדמיוני שלכאורה יתקוף את כל המחשבים בעולם וישתק אותם, ואנחנו נסענו לראיין ל"ידיעות אחרונות" את ישראל סגל, שהוציא ספר, ואחרי הפגישה הלכנו לאכול, ונסענו דרך ההרים. בלב המסילה הנטושה הורדתי את המעיל הכבד והמחמם והתיישבתי על הכסא. רפאלי כיוון את המצלמה, בדק את הצמצם ואת התאורה, ואני לבוש רק בחולצה לבנה וסוודר צבעוני, מאיץ בו בשיניים נוקשות "צלם כבר, צלם כבר!!" והוא לוקח ת'זמן, לוקח ת'זמן, כן.   היום, 12 שנים אחרי, זה אחד הצילומים האהובים עלי ביותר.

כשהשלג יורד, העולם הופך לסרט בשחור לבן המוקרן מול עיניך. סרט אילם. שקט. נקי מרעשים. השלג הוא בולען-רעש. אפשר ללכת כששלג יורד, כי הוא לא מטריד כמו גשם, הוא לא מרעיש וכואב כמו ברד. הוא שלג. אנשים שגדלו בארצות קרות וחוו שלג על בסיס קבוע, כל חורף וחורף, לא ייגמלו לעולם מהגעגועים לשלג. 

שלג יורד נתקל בהתנגדות גדולה מאוד של האוויר בעת נפילתו, והתנגדות זו מאיטה את הנפילה. הצניחה החופשית, האיטית, של השלג יוצרת את תחושת הסלואו-מושן. משבי אויר גורמים לכך שהנפילה אינה בקו ישר ולכן נוצרת אשליה אופטית של ציפת פתיתי השלג באוויר. לעמוד מול ארמון אוסטרי, על גדות אגם, ולצפות בשלג הנופל זו חוויה נדירה בעוצמתה.

זלצבורג, 1995. ארמון בשלג

נסעתי לראיין את הבמאי הרוסי לב דודין. היה קר ומושלג באוסטריה ואני אהבתי כל יום וכל דקה בעיר המושלגת. המקומיים קוננו ורטנו ואני עפתי באויר מרוב שמחה.  רק ב-33% משטח כדור הארץ יורד שלג.  אבל אפשר אולי עוד יותר להעריך אותו. לצפות לו. ליהנות ממנו, כשיבוא, רק שיבוא כבר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • viki  On 10/01/2011 at 7:29

    בועז,
    שלג זה דבר קשה לטיפוסים של ים.רק בשנים האחרונות למדתי לאהוב מזג אויר חורפי ובהחלט יש קסם מיוחד לחורף בין אם אתה בבית מכורבל או בחוץ. תאוריך גורמים למי שלא אוהב חורף או שלג לאהוב את העניין.

    תודה
    ושתהיה שנה טובה ומבורכת.

  • Guy Weintraub  On 10/01/2011 at 9:09

    נהדר. בתמונה מ- 85' אתה דומה לג'ון קייל…
    אבא שלי חווה שלג בתל אביב בחורף של שנת 1950. זו היתה הפעם האחרונה שירד כאן שלג.

  • רני שהם  On 10/01/2011 at 9:13

    חורף צחור ומושלג לכולנו!

  • אורה גור אש  On 10/01/2011 at 12:44

    אתה אוהב שלג אולי כי נולדת בארץ חמה ושטופת שמש,
    אני בטוחה שהאנשים שנולדו בארצות קרות ומושלגות,
    משתוקקים לטיפת אור זהוב של קרני שמש חמימות.
    עם כל היופי והפסטורליה של המקומות המושלגים, כפי שנראים
    בצילומים שלך, כמה אפשר להינמק בקור ובאור הסגרירי המושלג?
    ובכל זאת, הנופים בשלג והעצים הערומים ברקע, מרהיבים ביופיים.

  • מתי ג'י Matt Gee  On 10/01/2011 at 15:48

    בשנים 1998-2005 התגוררתי בבריטניה.
    אני זוכר את קריסמס 2000… שלג עבה בחוץ. בתוך הבית יושבים החבר'ה ורואים טלויזיה.
    -"למי בא פיצה?"
    כולם הסכימו שזה רעיון טוב… רק שבחוץ היה שלג עבה, ורק לי היו מגפיים מתאימות.
    טוב, אז אני הלכתי להביא את הפיצה, שנמכרה ממש במרחק יריקה מהבית.
    צליל המגפיים הדורכות בשלג… זיכרון שיישאר לעולמים.

  • גד הקר  On 10/01/2011 at 19:21

    הכי כיף זה כשיש ע ארבע ונות שנה. כל כמה חודשים מתלבשים אחרת, מתנהגים אחרת, ורואים את העולם סביבך שונה לגמרי.
    זכרון שלג הכי חזק שלי – להתגלגל עם בני בן השנתיים בשלג טרי ועמוק בשדה בפאתי פרינסטון, ניו ג'רזי ביום חורף צלול.

  • avha  On 10/07/2011 at 6:02

    התמונה על פסי הרכבת נהדרת.
    השקט שמתלווה לשלג, אותו הזכרת כסרט אילם בסלאו מושן (חיברתי קצוות), הוא הדבר הכי חזק כשיורד שלג.

  • נוף  On 10/09/2011 at 15:25

    באמת שמעתי את השיר הזה בתכנית שלך באמצע הלילה 🙂

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: