סבתא יפה

סבתא שלי, יפה בצלאל, במרפסת ביתה בשכונת שפירא. 1971

ראש השנה. כל שנה, בראשיתה, אני חושב על סבתא שלי, סבתא יפה, ומיד מריח לחם. הל. כמון. כרכום. דגים. מריח אוכל טרי. שלל ניחוחות שנושא ומכיל עולם שלם של מושגים. ריח הפיתה הירושלמית האובאלית, שסבתא היתה חורצת בה חריץ, מפשקת את שולי הבצק האפוי, ומורחת ביד נדיבה חמאה צהובה,  מוסיפה גבינה מלוחה ורכה ודוחפת פנימה פלחי עגבניות טריות שנקטפו מהגינה, ומגישה לי. אני יכול לאחוז בריח הזה, כשאני עוצם את העיניים. ריח הלחם הטרי. אכלתי לחמים מופלאים בצרפת ובאיטליה, בספרד ובצ'כיה. תמיד התגעגעתי ללחם האחיד, הפשוט. לחם טרי, חם וחום, לחם כהה, פריך מבחוץ. לבן בוהק רך ואוורירי מבפנים. לחם ישורון. 

המאפיה ההיא, "ישורון", לא שרדה את הזמנים החדשים. הקפיטליזם הדורסני מחץ אותה. מאפיות פרטיות נמעכו בידי בעלי ההון החדשים. כמו ש"סטימצקי" רמס את החנויות הפרטיות, רשתות השיווק חיסלו את המאפיות הקטנות והסימפטיות. השיטה היא תמיד אותה שיטה. קודם הורגים את העצמאי הקטן כמו מאפיונר, או שסתם מגרשים אותו מהמגרש כמו בריון קטן, לפני שמגיעים לשלב האמיתי: היכולת לשחק לבד במגרש.  לשלוט במחירי הלחמים. החלב. הספרים. אני נשארתי עם הגעגוע ללחם ההוא.

את הבית בשכונה החרדית "בית ישראל" בירושלים לא הכרתי. המשפחה עזבה אותו בטרם נולדתי. כשנולדתי הובאתי אל הדירה הצנועה והנעימה ברחוב מימון 3 בשכונת שפירא בתל אביב ושם ועד מותה של סבתא, נצברו בי אינספור זכרונות ילדות. המיטות הגבוהות בכל חדר. כדי החרס המלאים בענבים שחורים להכנת היין , הסירים של מרק- יַחְנִי עתיר כרכום צהוב ופתיליות הנפט המעוגלות, ששמרו על תבשיל הדגים לשבת, ועל הביצים החומות. המטבח היה ארמון וכריות הסירים – "קַלַפּוּשֵׁה", מעשה ידי סבתי, מונעות כוויות ממי שהתנדב למזוג. מיחם השבת- "הַנִיפִייֵה",  סיפק את המים הרותחים לספלים של תה פרסי כהה, תה חזק, עם הֵל, לפעמים גם עם רוזמרין, או נענע. 

הייתי ילד נוח למדי, אבל בעייתי במיוחד בכל הקשור לאוכל.  סבתא יפה לא היתה מוטרדת מהסרבנות הקולינרית שלי. היא בחרה בגישה החיובית, שאיפיינה אותה, ובמקום ללחוץ עלי – כמו הנשים האחרות במשפחה – לאכול את ה"בָּדֵנְג'וֹן טֵרְשִׁי", אותם חצילים חמוצים, שריחם הכבוש בחומץ יין ביתי זכור לי עד היום, החליטה לפנק אותי במה שאני אוהב. היום היו אומרים עליה שהיא "זורמת". אז היא פשוט היתה עוקפת מהמורות. לא מתעקשת. לא נלחמת.  הוא לא אוהב "אָשׁ-מָשׁ" (נזיד עדשים), אז שיאכל רק את ה"פּלוֹב" – אמרה לאחיותיה, שנהנו לשבת בפנים חמוצים וקפוצים, ולצקצק מולי במבטים מזרי-אימה.  לסבתא יפה היו 21 נכדים אבל תמיד הרגשתי כמו אחד, יחיד ומיוחד. אני מאמין שגם האחרים הרגישו כך איתה.

היא היתה אנאלפביתית ודתיה, סבתא יפה, מעולם לא למדה קרוא וכתוב, אבל היתה בה סקרנות טבעית והרבה שאלות לשאול. מעין איכרה מודרנית, זעירת-קומה אך נמרצת וערנית מאוד. ככה הסתדרנו נהדר, סבתא יפה ואני. אהבתי לבוא אליה, והיא אהבה אותי. האוכל היה שפה לא מדוברת. המטבח ופינת האוכל היו מרכז הבית. תמיד היה אורז, תמיד היה תה. עם נקודות הפתיחה האלה אין לך מה להפסיד, כשאתה אסייאתי. עד היום אני מסוגל לאכול 5 פעמים ביום קערת אורז ולשתות אינספור כוסות תה. בתקופת ה"סליחות" הייתי קם בארבע בבוקר והולך איתה לבית הכנסת, רועד מקור וסופר את הדקות לאחור, עד לארוחת הבוקר המנחמת.

תקופה מסויימת אחרי הצבא עבדתי כדוור. לקחתי לי, כאזור חלוקה, את שכונת שפירא וקרית שלום. זה היה נוח. בצהריים הייתי מגיע עם השק הריק לבית של סבתא. לא היה צורך בהודעה מוקדמת. הייתי פשוט נוחת עליה. כולם היו נוחתים. רובם אפילו לא טרחו לדפוק בדלת. פשוט היו נכנסים, וזהו. לא פעם ולא פעמיים הלכתי עם סבתא לקנות קרפיונים בחנות הדגים וכשחזרנו גילינו שמישהו – בדרך כלל אחותה שיפרה – ישן על הספה שבסלון.  לסבתא זה היה טבעי מאוד. אף פעם היא לא נראתה מופתעת, משתוממת מכך שמישהו נכנס הביתה, והוא פשוט ישן לך עכשיו, באמצע הסלון, מרעיד את הקירות בנחירות עזות.

האקשן האמיתי היה כשאמא שלי ואחיותיה היו מגיעות לביקור. פרצי צחוק נמהלו בצעקות התלהבות, עברית נמזגה בפרסית ושפה גבוהה בקללות נמרצות. ההוא עשה כך וכך, והיא המסכנה אמרה לו ככה וככה, והוא? צַ'שְׁמָש דָר בִּיָאד"! (שייצאו לו העיניים), ואיך הוא, בכלל? שואלת אחת האחיות של אמי, וסבתא מתערבת: "טָלְחֶה טֶרְיָאק" (אין דרך שאוכל לתרגם את זה כהלכה) והאחות הגדולה חנה מוסיפה: "נָנְגֶה אָשֶרָאט" (וגם את זה קשה להעביר לעברית).  סבתא יפה ושש האחיות בצלאל במפגן-מחץ, משפדות בביטויים עסיסיים ומלאי לעג את הגברים הנקלים, המכוערים, השוטים, חלשי האופי שבסביבה – ואנחנו מבודחים, שואגים מצחוק מהקומדיה החיה, הרוחשת וגועשת מסביב, כשסבתא ניגשת בקלילות זריזה למטבח, מדי פעם, ויוצאת ממנו פעם עם מגש מלא בספלי תה בריח הֵל ועוגיות "קלאס" עם קינמון, פעם עם פלחי אבטיח קר, אפרסקים וגויאבות מהעץ שבגינה, פעם עם קערות אורז חם, כשאנחנו הילדים מסתערים על ה"בֶּנְקָאר" – אותו אורז שהועלה מתחתית הסיר, אורז קלוי שנחשב לבזוי – אבל אנחנו אהבנו אותו במיוחד. 

על אותו "בֶּנְקָאר" סופר שוב ושוב אותו סיפור, על אותו חתן  שביום חופתו התעקש לקבל דווקא את האורז מתחתית הסיר, אבל סירבו לו, מכיוון שנחשב הדבר לקלון. להשפלה ופחיתות כבוד. והחתן המתוסכל אכל בשתיקה את האורז הלבן, הרך והביט בקנאה באלה שקיבלו את הבֶּנְקָאר הזהוב. וכשהגיעה השעה, אחרי החופה, ונדרש ממנו לגשת ולבצע את מצוות הייחוד הראוי לביאה ולממש את זכותו עם זוגתו הטריה, הזדקף לפתע במרי פתאומי, ואמר: "מי שאכל את הבֶּנְקָאר, שיילך להתייחד עם הכלה", והיה הדבר לצחוק גדול, אך גם הפך את אותו חתן למיתוס בעדה.

החגים היו חגיגיים, החיים היו פשוטים וצנועים. לא בטוח שהחיים במאה העשרים היו יותר נוחים, אבל הם ללא ספק היו יותר פשוטים.  עבדו קשה, אבל העבודה נגמרה בארבע, או בחמש, וזהו זה. לא היו כרטיסי אשראי, אבל גם לא היתה משיכת-יתר. לא היו מחשבים, לא DVD וסלולארים, אבל זה גם לא היה אסון כל כך נורא להשתעמם קצת. לשבת בשקט לפעמים בלי ש-SMS יקרע את השגרה המשמימה. כמה קסם היה בלא-לעשות-כלום, לפעמים. סתם להתבונן בעולם ולחשוב. לשקוע בחלומות בהקיץ. להאזין לזבובים מזמזמים ולהביט על עץ הגויאבה.

לא היו מכוניות רבות כל כך, אבל גם לא היו מדרכות כחול-לבן שכל תכליתן לשאוב עוד ועוד כספים מציבור הנהגים. לא היה "הכל כלול" ולא רשתות שיווק, אבל המחירים היו זולים ושפויים והמזון, לעתים קרובות, הגיע עד אליך. הם היו צועקים בקולי קולות מהרחוב. הקולות היו חודרים את הקירות. בקיץ, בחורף, בסתיו ובאביב. החלבן היה מוזג את החלב, מוכר המלבי היה מביא מעדנים, בעלי הלולים היו מספקים את הביצים והמכולת הקטנה היתה במרחק הליכה. חיי השכונה. 

סבתא יפה נפטרה בסוף שנות השמונים ומאז הכל השתנה. הבית נמכר. הכל עבר. נגמר. נשבר. נגמרה המאה העשרים והחלה מאה חדשה וכל מה שעלה בזול עכשיו עולה ביוקר. כל מה שהיה פשוט – הפך מסובך.  נדמה לי שלא עברנו מאה. עברנו פלנטה. 

 

———-

תודה מיוחדת לאורה גור אש