סבתא יפה

סבתא שלי, יפה בצלאל, במרפסת ביתה בשכונת שפירא. 1971

ראש השנה. כל שנה, בראשיתה, אני חושב על סבתא שלי, סבתא יפה, ומיד מריח לחם. הל. כמון. כרכום. דגים. מריח אוכל טרי. שלל ניחוחות שנושא ומכיל עולם שלם של מושגים. ריח הפיתה הירושלמית האובאלית, שסבתא היתה חורצת בה חריץ, מפשקת את שולי הבצק האפוי, ומורחת ביד נדיבה חמאה צהובה,  מוסיפה גבינה מלוחה ורכה ודוחפת פנימה פלחי עגבניות טריות שנקטפו מהגינה, ומגישה לי. אני יכול לאחוז בריח הזה, כשאני עוצם את העיניים. ריח הלחם הטרי. אכלתי לחמים מופלאים בצרפת ובאיטליה, בספרד ובצ'כיה. תמיד התגעגעתי ללחם האחיד, הפשוט. לחם טרי, חם וחום, לחם כהה, פריך מבחוץ. לבן בוהק רך ואוורירי מבפנים. לחם ישורון

המאפיה ההיא, "ישורון", לא שרדה את הזמנים החדשים. הקפיטליזם הדורסני מחץ אותה. מאפיות פרטיות נמעכו בידי בעלי ההון החדשים. כמו ש"סטימצקי" רמס את החנויות הפרטיות, רשתות השיווק חיסלו את המאפיות הקטנות והסימפטיות. השיטה היא תמיד אותה שיטה. קודם הורגים את העצמאי הקטן כמו מאפיונר, או שסתם מגרשים אותו מהמגרש כמו בריון קטן, לפני שמגיעים לשלב האמיתי: היכולת לשחק לבד במגרש.  לשלוט במחירי הלחמים. החלב. הספרים. אני נשארתי עם הגעגוע ללחם ההוא.

את הבית בשכונה החרדית "בית ישראל" בירושלים לא הכרתי. המשפחה עזבה אותו בטרם נולדתי. כשנולדתי הובאתי אל הדירה הצנועה והנעימה ברחוב מימון 3 בשכונת שפירא בתל אביב ושם ועד מותה של סבתא, נצברו בי אינספור זכרונות ילדות. המיטות הגבוהות בכל חדר. כדי החרס המלאים בענבים שחורים להכנת היין , הסירים של מרק- יַחְנִי עתיר כרכום צהוב ופתיליות הנפט המעוגלות, ששמרו על תבשיל הדגים לשבת, ועל הביצים החומות. המטבח היה ארמון וכריות הסירים – "קַלַפּוּשֵׁה", מעשה ידי סבתי, מונעות כוויות ממי שהתנדב למזוג. מיחם השבת- "הַנִיפִייֵה",  סיפק את המים הרותחים לספלים של תה פרסי כהה, תה חזק, עם הֵל, לפעמים גם עם רוזמרין, או נענע. 

הייתי ילד נוח למדי, אבל בעייתי במיוחד בכל הקשור לאוכל.  סבתא יפה לא היתה מוטרדת מהסרבנות הקולינרית שלי. היא בחרה בגישה החיובית, שאיפיינה אותה, ובמקום ללחוץ עלי – כמו הנשים האחרות במשפחה – לאכול את ה"בָּדֵנְג'וֹן טֵרְשִׁי", אותם חצילים חמוצים, שריחם הכבוש בחומץ יין ביתי זכור לי עד היום, החליטה לפנק אותי במה שאני אוהב. היום היו אומרים עליה שהיא "זורמת". אז היא פשוט היתה עוקפת מהמורות. לא מתעקשת. לא נלחמת.  הוא לא אוהב "אָשׁ-מָשׁ" (נזיד עדשים), אז שיאכל רק את ה"פּלוֹב" – אמרה לאחיותיה, שנהנו לשבת בפנים חמוצים וקפוצים, ולצקצק מולי במבטים מזרי-אימה.  לסבתא יפה היו 21 נכדים אבל תמיד הרגשתי כמו אחד, יחיד ומיוחד. אני מאמין שגם האחרים הרגישו כך איתה.

היא היתה אנאלפביתית ודתיה, סבתא יפה, מעולם לא למדה קרוא וכתוב, אבל היתה בה סקרנות טבעית והרבה שאלות לשאול. מעין איכרה מודרנית, זעירת-קומה אך נמרצת וערנית מאוד. ככה הסתדרנו נהדר, סבתא יפה ואני. אהבתי לבוא אליה, והיא אהבה אותי. האוכל היה שפה לא מדוברת. המטבח ופינת האוכל היו מרכז הבית. תמיד היה אורז, תמיד היה תה. עם נקודות הפתיחה האלה אין לך מה להפסיד, כשאתה אסייאתי. עד היום אני מסוגל לאכול 5 פעמים ביום קערת אורז ולשתות אינספור כוסות תה. בתקופת ה"סליחות" הייתי קם בארבע בבוקר והולך איתה לבית הכנסת, רועד מקור וסופר את הדקות לאחור, עד לארוחת הבוקר המנחמת.

תקופה מסויימת אחרי הצבא עבדתי כדוור. לקחתי לי, כאזור חלוקה, את שכונת שפירא וקרית שלום. זה היה נוח. בצהריים הייתי מגיע עם השק הריק לבית של סבתא. לא היה צורך בהודעה מוקדמת. הייתי פשוט נוחת עליה. כולם היו נוחתים. רובם אפילו לא טרחו לדפוק בדלת. פשוט היו נכנסים, וזהו. לא פעם ולא פעמיים הלכתי עם סבתא לקנות קרפיונים בחנות הדגים וכשחזרנו גילינו שמישהו – בדרך כלל אחותה שיפרה – ישן על הספה שבסלון.  לסבתא זה היה טבעי מאוד. אף פעם היא לא נראתה מופתעת, משתוממת מכך שמישהו נכנס הביתה, והוא פשוט ישן לך עכשיו, באמצע הסלון, מרעיד את הקירות בנחירות עזות.

האקשן האמיתי היה כשאמא שלי ואחיותיה היו מגיעות לביקור. פרצי צחוק נמהלו בצעקות התלהבות, עברית נמזגה בפרסית ושפה גבוהה בקללות נמרצות. ההוא עשה כך וכך, והיא המסכנה אמרה לו ככה וככה, והוא? צַ'שְׁמָש דָר בִּיָאד"! (שייצאו לו העיניים), ואיך הוא, בכלל? שואלת אחת האחיות של אמי, וסבתא מתערבת: "טָלְחֶה טֶרְיָאק" (אין דרך שאוכל לתרגם את זה כהלכה) והאחות הגדולה חנה מוסיפה: "נָנְגֶה אָשֶרָאט" (וגם את זה קשה להעביר לעברית).  סבתא יפה ושש האחיות בצלאל במפגן-מחץ, משפדות בביטויים עסיסיים ומלאי לעג את הגברים הנקלים, המכוערים, השוטים, חלשי האופי שבסביבה – ואנחנו מבודחים, שואגים מצחוק מהקומדיה החיה, הרוחשת וגועשת מסביב, כשסבתא ניגשת בקלילות זריזה למטבח, מדי פעם, ויוצאת ממנו פעם עם מגש מלא בספלי תה בריח הֵל ועוגיות "קלאס" עם קינמון, פעם עם פלחי אבטיח קר, אפרסקים וגויאבות מהעץ שבגינה, פעם עם קערות אורז חם, כשאנחנו הילדים מסתערים על ה"בֶּנְקָאר" – אותו אורז שהועלה מתחתית הסיר, אורז קלוי שנחשב לבזוי – אבל אנחנו אהבנו אותו במיוחד. 

על אותו "בֶּנְקָאר" סופר שוב ושוב אותו סיפור, על אותו חתן  שביום חופתו התעקש לקבל דווקא את האורז מתחתית הסיר, אבל סירבו לו, מכיוון שנחשב הדבר לקלון. להשפלה ופחיתות כבוד. והחתן המתוסכל אכל בשתיקה את האורז הלבן, הרך והביט בקנאה באלה שקיבלו את הבֶּנְקָאר הזהוב. וכשהגיעה השעה, אחרי החופה, ונדרש ממנו לגשת ולבצע את מצוות הייחוד הראוי לביאה ולממש את זכותו עם זוגתו הטריה, הזדקף לפתע במרי פתאומי, ואמר: "מי שאכל את הבֶּנְקָאר, שיילך להתייחד עם הכלה", והיה הדבר לצחוק גדול, אך גם הפך את אותו חתן למיתוס בעדה.

החגים היו חגיגיים, החיים היו פשוטים וצנועים. לא בטוח שהחיים במאה העשרים היו יותר נוחים, אבל הם ללא ספק היו יותר פשוטים.  עבדו קשה, אבל העבודה נגמרה בארבע, או בחמש, וזהו זה. לא היו כרטיסי אשראי, אבל גם לא היתה משיכת-יתר. לא היו מחשבים, לא DVD וסלולארים, אבל זה גם לא היה אסון כל כך נורא להשתעמם קצת. לשבת בשקט לפעמים בלי ש-SMS יקרע את השגרה המשמימה. כמה קסם היה בלא-לעשות-כלום, לפעמים. סתם להתבונן בעולם ולחשוב. לשקוע בחלומות בהקיץ. להאזין לזבובים מזמזמים ולהביט על עץ הגויאבה.

לא היו מכוניות רבות כל כך, אבל גם לא היו מדרכות כחול-לבן שכל תכליתן לשאוב עוד ועוד כספים מציבור הנהגים. לא היה "הכל כלול" ולא רשתות שיווק, אבל המחירים היו זולים ושפויים והמזון, לעתים קרובות, הגיע עד אליך. הם היו צועקים בקולי קולות מהרחוב. הקולות היו חודרים את הקירות. בקיץ, בחורף, בסתיו ובאביב. החלבן היה מוזג את החלב, מוכר המלבי היה מביא מעדנים, בעלי הלולים היו מספקים את הביצים והמכולת הקטנה היתה במרחק הליכה. חיי השכונה. 

סבתא יפה נפטרה בסוף שנות השמונים ומאז הכל השתנה. הבית נמכר. הכל עבר. נגמר. נשבר. נגמרה המאה העשרים והחלה מאה חדשה וכל מה שעלה בזול עכשיו עולה ביוקר. כל מה שהיה פשוט – הפך מסובך.  נדמה לי שלא עברנו מאה. עברנו פלנטה. 

 

———-

תודה מיוחדת לאורה גור אש

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • bddaba  On 09/29/2011 at 21:59

    פוסט תענוג בועז, נפלא, ומזדהה עם כל מילת ביקורת חברתית כלכלית שהשחלת כאן. שנה טובה. שרון.

  • ריקי כהן  On 09/29/2011 at 22:07

    הפוסט נהדר, כתוב ממש מצוין ונוגע ללב

    אבל רציתי לשאול אותך ,בועז: כאחד שנסע לחו"ל וזכה להיות בהמון הופעות, הרי לא באמת היית רוצה שהעולם ימשיך להיות כמו בתקופה ההיא, כי זה אומר שכל התענוגות האלו היו נמנעים ממך.

    • בועז כהן  On 10/02/2011 at 11:26

      הייתי רוצה שהמציאות תהיה פחות חמדנית ואכזרית, יותר חומלת ויותר צנועה ופשוטה.

  • חנה הרציג  On 09/29/2011 at 22:45

    בועז,
    מאוד נהניתי לקרוא. ממש ראיתי מול העיניים את הדמויות, את המקום אני מכירה ואוהבת. ובסך הכל כמה שאתה צודק בקשר למעבר לחיים המודרניים (אלא שיש כאן בטח גם נוסטלגיה מצד שני) אז שמחה שגיליתי אותך.

    חנה הרציג
    http://2nd-ops.com/hannahe/?p=17

  • איילת  On 09/29/2011 at 23:34

    כמה אושר וכמה געגוע וכמה ריחות וטעמים בטקסט אחד.

  • Rotem Baruchin  On 09/29/2011 at 23:59

    מקסים. למרות שסבתא שלי באה מעולם שונה לגמרי, אני מזדהה מאוד עם כל מה שכתבת ומתחברת אליו. תודה רבה על הפוסט האמיתי והמדוייק.

  • מרב  On 09/30/2011 at 1:10

    איזה פוסט מדהים. גם לי היתה סבתא יפה משלי… געגועים למה שלא ישוב.

  • sharonlanda  On 09/30/2011 at 4:49

    הילדות שלך נקראת נפלא. מאוד נהניתי.

  • ורד נבון  On 09/30/2011 at 7:12

    קראתי ואהבתי, ועורר בי געגועים לסבתא מרים, גם היא לא ידעה קרוא וכתוב, אבל היתה חכמה יותר מהרבה שלמדו באוניברסיטה. ולאוכל הפרסי שבישלה במטבחה הצנוע בג'סי כהן היו ניחוחות וטעמים שכבר לא אפגוש בחיי אלו. וסבא מרדכי אשר שמר מצוות, אבל מעולם לא כעס אם באנו לבקר בשבת במכונית. עולם של מתינות ושל סובלנות. היה מגיע ברגל מג'סי כהן לבית הורי בארלוזורוב, עם ורד שקטף מהגינה שטיפח בכניסה לבנין השיכון העלוב, נזם זהב באף חזיר.
    תודה, שנה טובה בועז, שנדע לחזור אל הפשטות הזו, אל הטוב שאי אפשר לאמוד בכסף.

  • Rachel Gottlieb  On 09/30/2011 at 7:17

    ציירת במילים תמונה מופלאה של סבתך,אישה מיוחדת במינה. הריחות הטעמים והזיכרונות כולם עולים בצורה נהדרת בפוסט. זה נותן נקודה למחשבה – איזה זכרונות אנו נוטעים עכשיו אצל ילדנו ונכדנו?

  • avha  On 09/30/2011 at 7:21

    "לאחוז בריח". אהבתי.
    שנה טובה בועז.

  • יעל  On 09/30/2011 at 10:09

    כמה מרגש לקרוא בבוקרו של חג את הזכרונות שלך מסבתא יפה שלך, כשלי יש את אותם זכרונות ובעיקר אותם ריחות מסבתא שפרה שלי שגרה בשכונת שפירא עם סבא ראובן, אח של סבא שלך.
    צחקתי בקול גדול כשקראתי את הביטויים האפגניים של הנשים. ביטויים אותם אני כל כך מכירה ואפילו משתמשת בחלק מהם עם אחיותי כמעיין שפת קוד שאף אחד לא מכיר..
    והבנקאר עליו אנו רבים כל המשפחה מאז ועד היום. אבל שום בנקאר לא דומה לזה של סבתא שלי, אותו היתה מגרדת עם כף מסיר האלומיניום כולו נוטף כמויות של שמן..
    סבתא שלי נפטרה בגיל 86 ב- 1986 ובכל פעם שאני עוברת ליד השכונה הותיקה שנראת עדיין אותו דבר אני מתמלאת געגועים לקולות ולריחות ההם.
    תודה בועז ושנה טובה.

  • סער ליבן  On 09/30/2011 at 11:31

    ושוב הצמרמורת בגב, ודמעה גדולה מתגלגלת במורד הלחי.
    שנה טובה בועז.

    http://www.facebook.com/saar.liven

  • דניאל דור  On 09/30/2011 at 13:14

    יפהפה, מרגש ועצוב.
    מצד שני צריך לזכור שההתחדשות והשינוי שאנו מרגישים
    ורואים בימי חיינו גם בהם יש משהו טבעי ונכון.
    קצב השינוי אמנם גדל מאוד ואנו זוכים לראות בימי חיינו
    הרבה יותר שינוי מאשר הדורות הקודמים, וזה אכן מפחיד
    ולעיתים מתסכל, אבל יש בזה גם משהו אבולוציוני שאין מה
    לעשות כנגדו.
    גם אני נהנה להתענג על הישן והפשוט, ומלא ביקורת על החדש
    שלפעמים מגיע קר ומנוכר, מוגש על פלאטה של חוסר ערכים, תאוות בצע, קור טכנולוגי וכו… אבל לפעמים מזכיר לעצמי שהעולם
    מסתובב בקצב שלו והאנושות גם כן, וגם זה הטבע.

    • בועז כהן  On 10/02/2011 at 11:21

      ברגע שבנית חניון או קניון במקום שדה או פרדס, גרמת לנזק בלתי-הפיך לאיכות החיים ואיכות הסביבה.
      האם באמת אי אפשר לשנות את המצב?

  • אורה גור אש  On 09/30/2011 at 21:32

    בועז, אחייני הצעיר, אחיין שלי, לא ידעתי את נפשי מרוב צחוק..ובכי.. בכיתי וצחקתי ובכיתי וצחקתי… אכן סבתא יפה היתה מיוחדת במינה, לא ידעה קרוא וכתוב אבל ידעה מדוע פרצה מלחמת האזרחים בארה"ב ולספר את כל מעלליה של סקרלט אוהרה ("חלף עם הרוח" האגדי) ושל ליידי המילטון אהובתו של אדמירל נלסון… וידעה את כל סיפורי התנ"ך והמהפכה שפרצה לאחר רוסיה הצארית, ועוד ועוד…היא היתה חרוצה כנמלה ותאבת חיים ודעת ובעלת כישרון חקיינות שהורישה גם לבנותיה.
    אני שמחה לראות כאן תגובות חמות שלהפתעתי, רוח ההוויה ההיא שניסית להביא לכאן, די נגעה בהם. ובכל זאת אומר, זר לעולם לא יבין זאת.

  • יסמין  On 10/01/2011 at 19:53

    בועז בן דודתי היקר
    איזה יופי כתבת!

    אכן יש לנו מורשת מפוארת. מדהים כמה זכרונות יש לך מהתקופה הזאת. חלק מהם גם אני זוכרת וצחקתי מאוד כשקראתי – הקטע עם שיפרה חזק…
    תמשיך להנציח את המשפחה המופלאה שלנו – מי אם לא אתה עם כשרון כתיבה כזה!

    שתהיה לכולנו שנה טובה!
    יסמין

  • ציפי  On 10/01/2011 at 21:01

    הרגת אותי. יכולה להריח את התה, את היסמין של יום כיפור, ולשמוע את אום כולתום ברדיו מירדן. לשחק טאנג' ולאכול תפוזים ומרמלדה. לרקום רקמה, להתכסות בבדים מארץ רחוקה ולחלום אלף חלומות בזמן שסבתא מוסיפה כרית, שיהיה יותר נוח, וחם.

    קשה לי להאמין שההורים שלי היום כה מנוכרים אלי ולילדיי, כאילו חיינו אלף שנה לאחר הזכרונות האלה שקרו רק לפני חמש עשרה שנים.

    איזה פוסט, כמה ריח.

  • seymore butts  On 10/02/2011 at 9:53

    תודה בועז על שאתה מאפשר לנו לקרוא את הביוגרפיה שלך תוך כדי תהליך כתיבתה. בפראפרזה על "סוסעץ" שהשמעת לפני כמה שבועות – אולי "בן אדם תעשה מזה ספר" 🙂

    אם תשאל את בני הדור שעבדו ופירנסו משפחות בתקופה שאתה מדבר עליה וחוו על בשרם את יוקר המחיה אני כלל לא בטוח שהם יסכימו שהיה אז גן עדן כפי שאתה מצייר לעומת היום. למיטב זכרוני היו גם היו אז מדרכות כחולות ומדחנים, ואני חושב שגם נטל המסים היה כבד מאוד על כולם. ועם כל החסרונות של מחשבים/ מכשירי סלולר והפגיעה של הזמינוּת הקלה בתרבות הפנאי שלנו – הטכנולוגיה הזו מביאה איתה גם הרבה ברכה, ובעיניי עדיף איתה מאשר בלעדיה.

    • בועז כהן  On 10/02/2011 at 11:18

      זה נכון. אף פעם לא היה כאן "גן עדן" – אבל מצד שני ההורים שלי הצליחו לקנות דירה בסופו של דבר.
      הם עבדו פחות שעות וקראו יותר ספרים. הם לא שילמו כל כך הרבה כסף על אוכל והם ראו הרבה יותר סרטי קולנוע.

  • חמו  On 10/02/2011 at 12:19

    גרמת לי להתגעגע למשהו שמעולם לא היה לי.
    פוסט מקסים.

  • איריס  On 10/12/2011 at 9:17

    יואו בועז,
    קראתי עכשיו את שלושת הפוסטים האחרונים שנגעו לליבי בזה אחר זה,
    אבל זה אפילו גורם לי להגיב-
    אין כמו אש-מש.
    אמא שלי, שתבדל לחיים טובים, היא סוג-של-סבתא-יפה.
    ודודה שלי? גרה במימון 1.
    כל-כך תודה על הכתיבה שלך.
    חג שמח!
    איריס
    (זו שחזרה מהאיטי )

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: