למה זולגות הדמעות מעצמן?

 

מרים ילן-שטקליס, 1939

 

מוקדש בהערצה למרים יָלָן-שְׁטֶקֶלִיס שנולדה באוקראינה ב- 21 בספטמבר 1900

כמו רחל, לאה גולדברג ויונה וולך, גם היא היתה יתומה מגיל צעיר וגם לה לא היו ילדים משלה.  "שירים, כמו ילדים, נולדים בייסורים", אמרה פעם. בודדה ועצובה כתבה שירי ילדים גאוניים. מרטיטים. מרהיבים ביופיים ומרעידים בכאבם.  ב-1939 יצא ספרה הראשון "אצו רצו גמדים". ב-1957 זכתה בפרס ישראל. ב-1968 הוענק לה אות "יקיר ירושלים".  שמוליק קראוס העריץ אותה והלחין רבים משיריה, ביניהם "אלישבע מה נחמדת" ו"הבובה זהבה" (לשלישיית החלונות הגבוהים) ואלבום שלם שהוקדש רק לשיריה "לבד לבד ולבד ביחד" (שמוליק קראוס וג'וזי כץ, 1975).

ג'וזי כץ ושמוליק קראוס שרים משירי מרים ילן-שטקליס. 1975

שלום חנוך הלחין את "רוח רוח" ואת "אצו רצו גמדים".  עוד משיריה המוכרים עד מאוד: "ידידי טין טן", "הסבון בכה מאוד" ו"מיכאל".

 יָלָן-שְׁטֶקֶלִיס נפטרה במאי 1984.  

והיום, 21 בספטמבר, היום בו נולדה. ביקשתי לחזור אל "דני גיבור", או בשמו הלא רשמי "זולגות הדמעות מעצמן", הקלאסיקה העל-זמנית שמחזיקה הרבה יותר מכפי שאפשר לחשוד, כשאתה בן חמש ואפילו בן חמש-עשרה. לעתים אני חושב שאם הייתי משכיל לפענח את המסר האמיתי שבשיר, אולי הייתי חוסך מעצמי הרבה שברונות-לב בעבר.

דני גיבור

אִמָּא אָמְרָה לִי: דָּנִי יַלְדִּי הוּא גִּבּוֹר וְנָבוֹן.
יַלְדִּי לֹא יִבְכֶּה אַף פַּעַם
כְּפֶתִי קָטֹן.

ככה אתה גדל. גבר צעיר, יהודי וצבר בארץ ישראל. לבכות? אסור. לא ולא. אף פעם לא.  מי שבוכה הוא "פתי" (טיפש, בעברית) והוא "קטון" (שזה לא פחות משפיל).

הדיכוטומיה היא ברורה לגמרי. או שאתה "גיבור ונבון" או שאתה "פתי קטון".  בחר בעצמך באיזה צד  אתה רוצה להיות.

אֵינֶנִּי בּוֹכֶה. אַף פַּעַם.
אֵינֶנִּי תִּינוֹק-בַּכְיָן.
זֶה רַק הַדְּמָעוֹת… הַדְּמָעוֹת… הֵן
בּוֹכוֹת בְּעַצְמָן.

והנה ההצהרה: אינני בוכה אף פעם!!!  אינני תינוק בכיין!!!  אבל מה לעשות, זה לא תלוי בי. אלה הדמעות, והן עצמאיות. והן בוכות בעצמן. לא קשור אלי בכלל, ולרגשות שלי. זה הן. רק הן. בעצמן

 

פרח נתתי לנורית
קטן ויפה וכחול
תפוח נתתי לנורית
נתתי הכל

נורית אכלה התפוח
הפרח זרקה בחצר
והלכה לה לשחק
עם ילד אחר

נורית האכזרית. מי מאיתנו, הגברים, לא פגש איזו "נורית" כזו במהלך חייו? מי לא פגש איזו "נורית", שזלזלה בו, מפני שהיה רגשן, ונתן תפוח וספר, והעדיפה את "הקשוח", "האדיש", "המניאק" – או במלותיה של ילן-שטקליס "הילד האחר"?

נורית כאבטיפוס של האישה, שהגבר נותן לה "הכל", מתמסר, בוער באהבתו – והיא מעדיפה את "הילד האחר".

נתתי לה פרח כחול, קטן ויפה, כדי שיהיה לה בשביל מה לחיות. נתתי לה תפוח, כדי שיהיה לה איך לחיות.  נתתי הכל. הכל. אז מה?

היא אכלה את התפוח.

את הפרח היא זרקה, בחצר

ואז הלכה לשחק עם ילד אחר.

אינני בוכה אף פעם,
גיבור אני, לא בכיין
אך למה זה אמא, למה
בוכות הדמעות בעצמן

 

בסוף נשארת רק אמא. האישה היחידה שלעולם לא תבגוד בך (כנראה) אף פעם ובשום מקרה.

ירדו הדמעות. זלגו להן. אבל אני ? אני גיבור! אני לא בכיין!  (אין. אין כמו הכחשה. תמיד להכחיש. תמיד. לא משנה מה. תמיד תכחיש נמרצות).

והשאלה, היא כה תמימה (ואולי מיתממת. שיא הניתוק הרגשי הגברי, ואולי תוצר החינוך האלים כמעט, התובע ממך לכבוש את רגשותיך האמיתיים, או לפחות להתכחש להם):

"למה זה, אמא? למה זולגות הדמעות מעצמן?"

אלא שמרים ילן-שטקליס השכילה לכתוב גם על הצד השני. על הבנים שנוהגים באטימות רגשית והם מאכזבים סדרתיים.

"חִכִּיתִי, חִכִּיתִי,
בָּכִיתִי, בָּכִיתִי,
וּמִי לֹא בָּא?
מִיכָאֵל…"

נורית ומיכאל, צמד חמד. אך שימו לב להבדל: לזאת שנפגעה ממיכאל, אין בעיה להזיל דמעות, והיא מודה: "בכיתי, בכיתי".  לדני שנפגע מנורית, לעומת זאת, אסור לבכות.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אודי  On 09/21/2011 at 14:43

    כולנו ילדים. וזה כל כך חמוץ-מתוק. תודה על עוד מאמר נפלא.

  • נטעלי  On 09/21/2011 at 15:21

    לגבי ההבדלים ביחס להרשאה לבכות ובכלל להביע רגשות – מרים ילן שטקליס בטאה את רוח התקופה, שאני לא בטוחה כמה השתנתה עד היום…בהקשר זה נזכרתי בציטוט של לאה גולדברג מתוך "מכתבים מנסיעה מדומה" – "אינני עלמה הכותבת שירים, אני משורר". תראה איזה אי צדק: לגבר אסור להביע רגשות ואילו האשה היא בדיוק בקצה השני – רגשנית מדי מכדי להיחשב יוצרת רצינית. כדי להיחשב רצינית, היא מבקשת שיכנו אותה "משורר", גבר.
    עם זאת אני רוצה דוקא לסיים ברוח אופטימית – יש היום הרבה יותר גברים שמעזים להביע רגשות והם נפלאים בעיני. הבעיה היא שלעיתים קרובות יש שמגיעות למסקנה הזו אחרי שעברו דרך חתחתים של גברים אטומים ובינתיים הנפלאים נפגעים ומתחספסים…עם זאת, אני עדיין מאמינה שאצל הרבה מהם נשאר הגרעין המתוק והנדיר הזה שעליו לא הייתי מוותרת לעולם 🙂

  • יגאל פישר  On 09/21/2011 at 15:44

    יפה כתבת בועז.
    גם אותי חינכו לא לבכות, עד שמתה ביסורים האישה שחינכה אותי.

  • אלה בשן  On 09/21/2011 at 15:56

    הקטנה שלנו לא מפסיקה לשיר את השיר הזה, בחיוך. השיר הזה תמיד גרם לי דמעות, אבל היא שרה אותו בחיוך גדול.
    מה נחמד בשיר הזה? שאלתי אותה.
    אני נורית, אמרה.
    אז למה זרקת את הפרח, שאלתי.
    כי רציתי ללכת לשחק.
    ולמה לא שיחקת עם הילד?
    שיחקתי איתו קצת, היא ענתה, ואז הלכתי לשחוק עם ילד אחר.
    תיקון

  • seymore butts  On 09/21/2011 at 16:03

    שירי הילדים של ילן שטקליס באמת גאוניים ויכולים לדבר אל כל ילד (ולא רק לילדים בשירים כמו "דני גיבור") גם היום. מדהים איך דווקא אישה חשוכת ילדים היטיבה להבין את נפש קהל היעד שלה.

    נראה שהתבלבל לך שם התקליט של שמוליק וג'וזי (סדר המלים הפוך לעומת מה שכתוב על עטיפת התקליט)

  • danny  On 09/21/2011 at 16:18

    פרח נתתי לנורית באנגלית:

  • יעל/אוזי  On 09/21/2011 at 18:16

    אוי נו באמת בועז ידוע שהגברים הרבה יותר אכזריים מנשים
    מי כמוני יודעת.
    אני יכולה לקחת את השיר הנפלא של לאה ולהפוך את היוצרות שהילד הוא ילדה ונורית זה
    תומר שהעדיף בנות יפות יותר.
    מה שהיה פעם זה לא מה שהיום
    צר לי הפעם ממש לא מסכימה איתך
    ואיך אומרים אף אחד לא רואה את הדבשת של עצמו

  • Vered Navon  On 09/21/2011 at 20:04

    תודה, מקסים ומרגש עד דמעות (נו, אנחנו הבנות :))
    אצה רצה לשתף בפייסבוק, ושמחה מאוד שעשיתי כאן מנוי…
    לא מזמן מצאתי זרוק בשוק הפשפשים ספר ילדים שלה: "מסע אל האי אולי". הסוחרים בשוק הפשפשים לא ממש מבינים בספרות ושירה, למזלנו. מצד שני אני תמיד מרגישה עלבון כשמוצאת בזבל ספרים כמו הספר הזה…

  • saar liven  On 09/21/2011 at 21:42

    מקסים הפוסט הזה.

  • שני פ  On 09/21/2011 at 22:22

    תמיד אהבתי את המנגינה של השיר הזה, תמיד היה לי קושי עם המילים. מרים ילן שטקליס מבטאת כל כך יפה מסר שהוא כל כך שגוי…אין דבר יותר מזיק מנסיון לחנוק רגשות.

  • דוד  On 09/21/2011 at 22:33

    אני כל כך אוהב את מרים ילן שטקליס, את השפה הארכאית ("כושי כלב קט"…)
    את ההאנשה המפתיעה ("למה לגרש החושך והרי הוא ילד טוב")
    חשבתי על זה שאין מתאים יותר משמוליק קראוס, הבריון הרגיש, להלחין את שיריה, ואין יותר מושלם ממך לכתוב עליה פוסט
    תודה תודה, ושוב תודה על הפוסט הנפלא והמפתיע הזה

  • עמי לוי  On 09/22/2011 at 7:01

    ענק !!

  • מוריה באר  On 09/22/2011 at 8:32

    בדיוק לפני 3 או 4 ימים הוצאתי מהמדף את "בחלומי" בלי לדעת בכלל על יום פטירתה. את הספר שמרתי 30 שנה ואני מחכה שבני יגדל ואקריא לו את השירים המקסימים – במיוחד את "ג'ינג'י". תודה על הזיכרון הקולקטיבי.

  • sharonlanda  On 09/22/2011 at 9:58

    אח….! אלישבע וזהבה, הבובות המרוטות של מרים. כמה שירים היא הקדישה לצמד הזה. עד היום אני זוכרת היטב את התיאורים המחרידים על אלישבע הפיסחת, הקרחת עם האף השבור ואיך כולם לעגו לה. ולא שוכחת את האיור הנוראי של אלישבע בספר אצו רצו. מאוד העציבה אותי בשירי הילדות הקודרים שלה.
    מי היום כותב שירים עצובים לילדים? הכל יובל המבולבל ודוגמגישים.

  • רוני  On 09/22/2011 at 14:47

    כמה נכון ומרגש אין כמו אמא לעולם לא תבגוד , לא מזמן הקראתי לבני בן ה 5 את ספר השירים של מרים ,ומה אגיד לכם זלגו לי דמעות כמו ים

  • TBS  On 09/22/2011 at 15:59

    נורית אכלה התפוח, הפרח זרקה בחצר, הלכה לשחק עם ילד אחר ואני צריך להמשיך ולשלם לה כל חודש….. ואסור לי לבכות, רק לשלם, לשלם ולשלם…

  • תימורה  On 09/22/2011 at 18:37

    "אין לה אמא, אין לה ילד. לבדה היא מטיילת. ואולי הכוכבים, ילדיה הקטנים"? כך כתבה מרים ילן-שטקליס על הלבנה, ואולי גם על עצמה.

    תודה בועז על (עוד) פוסט מרגש ויום הולדת שמח של 111 ויום למרים ילן שטקליס האהובה עלי תמיד.

  • אחד שמזדהה בד"כ  On 09/23/2011 at 0:24

    ספר הילדים הראשון שקיבלתי היה עם חתימה ממנה – "שיר הגדי" והוא נמצא באיזה מקום (ראשון מתוך מעין 'טרילוגיה' אליה שייכים גם 'יש לי סוד' ו'בחלומי').

  • avha  On 09/23/2011 at 4:55

    "מה יפה אהובתי"

  • אורה גור אש  On 09/24/2011 at 15:23

    ואני חולקת על דעתו של רזי בן עזר.
    כל אחד מדבר מניסיונו האישי ומנבכי ליבו.
    ומניסיוני שלי ושל חברותיי, יש הרבה מאד "נוריות" ממין זכר
    שטחנו וטוחנים עד דק את נשמתן של החברה, האשה, או האהובה
    שהיתה להם.
    והשירים של ילן שטקליס, הם הקלאסיקה במיטבה של שירי הילדים
    מאז ועד היום ועד בכלל.
    ובכולנו יש בתוכנו עדיין, את הילד, מי יותר ומי פחות.

  • yoya  On 09/26/2011 at 9:15

    כילדה, בכיתי עם דני כאילו השיר עלי (בחוסר מודעות מוחלטת לעניין המגדרי) והתנחמתי עם ג'ינג'י (למרות שאני בכלל לא. ג'ינג'ית, ז"א) כי הוא נתן לי פתרון לשונה שהוא מיוחד. עם מיכאל עוד יש לי חשבון פתוח 🙂 מה שבטוח שעד עכשיו לא עצרתי לחשוב על כל המשמעויות שהבאת כאן. החוויה היתה ועודנה במהירות החיבור הרגשי למילים ואיך כל אחד, בכל גיל מוצא את עצמו באיזשהו אופן בין המילים. תודה ושנה טובה.

  • אלי  On 09/27/2011 at 8:08

    יפה כתבת, אכן מרים ילן שטקליס ראויה לכל התארים ויותר. כמעט כל שיר שלה מרטיט ומרגש – בלי שמאלץ…

  • יואב  On 09/27/2011 at 15:29

    קנו לי את "שירים וסיפורים" ליום-הולדת 0, ואמא תמיד מספרת איך חיכתה שאתחיל להבין כדי להקריא לי מהספר, ואיך לא התאפקה והתחילה להקריא עוד לפני שהבנתי משהו. השירים, הסיפורים והאיורים ילוו אותי תמיד כנראה. תודה בועז.

  • motior  On 02/10/2013 at 11:19

    אני יודע מה הרקע האמיתי (או שממש לא) לשיר
    http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?EntryId=1834180

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: