יש שם סמים! פושטקים! יש שם בחורות ערומות!

"את מרשה לו לנסוע? אבל יש שם סמים! יש שם פושטקים! יש שם בחורות ערומות וסקס…אוי אוי, מה יעשו שם לילד?" – השכנה היתה מאוד נסערת.

אבל אמא שלי לא השתכנעה.  1978, סוף החופש הגדול ואנחנו תלמידי כיתה י'. דליה גלבוע, השכנה ממול, ניסתה להסביר לאמא מדוע אסור להרשות לילד בן 14 לנסוע לפסטיבל הרוק בנואיבה. אבל אמא שלי חרצה את גזר הדין ככה: "סמים יש גם פה. פושטקים יש בכל מקום. ובחורות ערומות? מה רע בבחורות ערומות?"

ונסעתי, עם עמי, חברי הטוב מאותו ספסל באותה כיתה.

בין מים לשמים, במרחבי החול האינסופיים פרשנו שקי שינה ושמנו תרמילים קטנים. ברנש מטורזן וחלק-לשון החליק בינינו, לילה אחד, לא הפסיק לדבר וניסה לשדל אותנו להתמסר לו.

סירבנו בנימוס.

אכלנו לבנה עם פיתות שעשו הבדואים ושתינו תה. היינו הכי צעירים בחוף והרגשנו כמו מלכי העולם. אי שם באופק, סיפרו האגדות, היה חוף הנודיסטים אבל הכניסה לגן העדן האבוד היתה לבני 18 ומעלה, ואנחנו היינו רחוקים ארבע שנים ואלפי קילומטרים נפשיים מאותו מחוז חפץ ומאותה גלי, יפהפיה דרומית ומושא תשוקה, גלי שלוחת הרסן ונטולת העכבות, שכונתה גלי-מזרון-נואיבה. "אבל אתם אין לכם צ'אנס. אתם ילדים, היא לא תרשה לכם אפילו ללקק לה ת'תחת", אמר בצחוק לעגני גברתן שעיר-חזה בתסרוקת אפרו, שהפך את עצמו לשריף זמני של החוף. "כשתגדלו תחזרו", הוסיף ואמר והוסיף וסיפר בפרטי פרטים את עלילותיה מסמרות השיער ומזקירות האיבר של אותה גלי. מוזר, אבל כל כך הרבה שנים ונשים אחרי לבי עדיין מחסיר פעימה, כשאני נזכר בה.

בימים היינו בים. בלילות היינו מול הבמה, שואגים בהנאה. מסביבנו רחשה פעילות סוערת ובוערת, שלנו לא היתה שום גישה אליה. אחרי שנים תספר עיתונאית ידועה מאוד על פסטיבל נואיבה, 1978 – "כולם הלכו שם על כולם, בכל המובנים", ואף תרחיב ותפרט: "כולם הזדיינו בנואיבה כל הזמן. אנשים עשו חיים. זה היה מקום כזה, שכולם היו הולכים בו עם כולם, בכל המובנים. גם אני התפרעתי שם לא מעט, בוא נגיד ככה".

מסביבנו רחשה פעילות סוערת ובוערת, שלנו לא היתה שום גישה אליה. היינו ילדים. בימים היינו בים. בלילות התייצבנו מול הבמה, שואגים בהנאה.  צביקה פיק חידש שם את "שיר הקטר" של אריק לביא, נתמך בסולו גיטרה של גיורא קנת וביצע גם את  "אהבה בסוף הקיץ" ו"דמדומים". יגאל בשן הוכיח שיש לו קול נפלא וגדודי מעריצות, קורין אלאל ומיקי גבריאלוב – שהיו אז צמד שרו יחד את "סמבה אבן גבירול" ו"אנחנו לא לבד", אבל  כל הפסטיבל היה שווה, בעיקר בזכות הלילה האחרון שלו. 10,000 איש, גרי אקשטיין פותח מנועים, הגיטרות מבעירות את האוויר ותחושה משכרת של חופש ועליצות אופטימית. דורי בן-זאב הנחה (וגם שר את קלאסיקת הפופ החרמנית "ננסי, ננסי / היכנסי / טוב במים / תנסי"), דיויד ברוזה הצעיר והאלמוני נתן שעה של שירי פלמנקו, מבחר מלהיטי פול סיימון וקינח ב"יהיה טוב" (השיר היחיד שהיה לו בעברית, אז).

ואז עלה המלך לבמה. כמה חודשים אחרי "אדם בתוך עצמו", שהיה אלבום די אקוסטי, שלום חנוך חזר לימי "תמוז" ו"סוף עונת התפוזים", עם חבורת נגנים נהדרת (גרי אקשטיין בגיטרות, רמי לוין בקלידים, דורי לובלינר בבס ואלון הלל בתופים) והגיש גירסאות מדהימות ל"אל תוותרי עלי" ו"לא יודע איך לומר לך". השעה 4 לפנות בוקר, מופע הרוק האימתני בשיאו, אנשים קופצים כמו משוגעים מול הבמה, ואחרי שעתיים של היי אנרג'י ושלושה הדרנים, שלום חנוך אומר "לילה טוב, נואיבה", והולך.

הקהל לא רוצה ללכת. הקהל רוצה עוד. ועוד. ועוד. ש-לום, ש-לום, ש-לום – היי! שלום חנוך!" מהדהדת קריאת העידוד האדירה. מיכה דרור ז"ל, בן כתה שלנו, מתגלה כשהוא רוקד על עמוד התאורה וצורח בהתלהבות. השוטרים מזנקים כדי להוריד אותו משם. 4 שנים אחר כך שוטרים יאספו את גופתו מהכביש בעקבות תאונת דרכים קטלנית, רגע לפני הגיוס.

דורי בן זאב עולה לבמה: "לכו הביתה, אנשים! אין לכם בית?"
הקהל ממשיך: ש-לום, ש-לום, ש-לום – היי! שלום חנוך!
דורי מיואש: "הפסטיבל נגמר, החופש הגדול נגמר, גם שלום חנוך הלך הביתה, לכו גם אתם"
הקהל עונה: ש-לום, ש-לום, ש-לום, היי! שלום חנוך!
ועוד מישהו צורח: מ-א-י-ה!
ועוד מישהו צועק: רוצים עוד!
ושוב פעם הריטואל: ש-לום, ש-לום, ש-לום, הייש-לום חנוך

דורי בן זאב צוחק: "שלום? אתם רוצים שלום? מה קרה לכם, השתגעתם? אני אגיד אותכם לבגין!"

השוטרים מתחילים לפזר את הקהל, שלום חנוך בואן שמאחורי הבמה. שלושה חבר'ה מגלגלים מול השמש העולה ג'וינט ענק, השוטר המשופם אומר להם: חבר'ה, תעשו טובה…לא פה. לא פה, לכו לפינה".

גלי-מזרון-נואיבה נעלמה. כל הדרך חזרה מנואיבה לאילת ובאוטובוס מאילת לתל אביב, היינו שפוכים על הספסלים. בעיתונים כתבו על וודסטוק של ישראל. שנה אחר-כך מנחם בגין וממשלת הליכוד החזירו את כל סיני למצרים.

לא חזרתי לשם אף פעם, מאז, אבל אותו לילה נצרב בלהט בתודעה. הלילה שבו שלום חנוך המציא את עצמו כמשיח-רוק מקומי. שלוש שנים אחר-כך הוא כבר הוציא את "חתונה לבנה".

שחור לבן. נואיבה, 1978
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • שרון רז  ביום 08/31/2011 בשעה 20:54

    פוסט תענוג, בועז.
    לטוב ולרע- אלו זמנים שלא יחזרו (אני הייתי רק בן עשר, אז לא, לא הייתי שם…).

  • אביבית משמרי  ביום 08/31/2011 בשעה 21:09

    כנ"ל כמו שרון. אבל לפחות עודדנו מהסלון… (שודר איזה לקט, נדמה לי). כייף לך שהיית שם.
    ואמא שלך – כרגיל קלאסה.

  • תומר פרסיקו  ביום 08/31/2011 בשעה 21:13

    איזה יופי. אני הייתי בן 4.

  • בנצי גורן  ביום 08/31/2011 בשעה 21:37

    ב-1978 הייתי חיל בסוללת ההוקים בנחל ים, אחד המקומות היותר יפים בסיני (ואני חרשתי את המקום הזה לאורך, לרוחב וגם קצת באלכסונים).
    עשיתי כל מיני תרגילים כדי לצאת בימים האלו של הפסטיבל בנואייבה אבל לבסוף איזה בן זונה שלא חזר מהבית והחליט להבריז לי, תקע אותי בסוללה עוד כמה ימים עד שהחגיגה בנואייבה הסתיימה.

    למעלה משלושים שנה חלפו ואני עדיין שונא אותו בגלל הברז הזה. גילגלתי לי איזב ג'וינט ועליתי להשקיף על ימת ברדאוויל כדי להסניף קצת את נוף הבראשית המדהים שהיה שם.

  • נהייהעמומה  ביום 08/31/2011 בשעה 21:38

    תקשיב, אמא שלך הייתה חייל קומנדו במסווה, עם אומץ כזה. היא כנראה ידעה שאפשר לסמוך עליך.
    אני, לעומתה, פחדנית 🙂 לא הייתי מרשה לבתי.

    החוויה שאתה מתאר פשוט מרנינה, בטח הרגשת הכי שווה עם כזו התנסות.
    איזה כיף לכם שזכיתם לכזו הופעה של שלום הגדול. כל כך אהבתי את חתונה לבנה, אחד האלבומים
    שהכי הלהיב וריגש אתי בשנים ההן.

    וגם חשבתי על ה'גלי' הזו, כמה היא היתה פגועה ואיזה חווית ילדות הייתה לה שהצליחה לאפשר
    לחברה שלמה להחפיץ אותה כך וחמלתי עליה מאוד ונמלאתי שאט-נפש עד מאוד מהאיש שהבטיח לכם שתוך ארבע שנים גם אתם תוכלו "השריףףףףףףףףף".

  • אורה גור אש  ביום 08/31/2011 בשעה 21:54

    התקופה הזאת בשחור לבן, היתה תקופה קסומה, והשמות שהזכרת…
    ודעתי גם כדעתה של חברתי נהייה, לא הייתי מרשה לבתי, בשום פני ואופן, לבלות במקום הזה
    ובגיל כזה…ובהקשר לאמא אולי, ברור, ועוד איך שהיתה "חייל קומנדו", היא לא חששה מכלום,
    וסמכה עליך ובטחה בך, לחלוטין!
    הנה, אתה, הבט במראה וראה את התוצאה!
    (טפו טפו טפו)

  • אורית  ביום 09/01/2011 בשעה 9:28

    בועז יקר,

    רשימה יפיפיה, אבל הדיסוננס בין היופי והנוסטלגיה לסיפור על גלי מזרון נואיבה קורע לב. אתה לא באמת חושב שבעת ובעונה אחת יכולה מישהי להיות מכונה מזרון ע"י כל כך הרבה גברים וגם שהמיניות שלה תהיה באמת משוחררת פתוחה ואותנטית?

    גם אני מרשה לעצמי לחטוא בנוסטלגיה לעידנים של פתיחות ומתירנות מינית, טרום הנסיגה לאחור והשמרנות הממארת שבאו אחר כך. אני מרשה לעצמי כי אני אני מאמינה בפתיחות ומתירנות והייתי רוצה לחיות בעולם כזה.

    אבל זו נוסטלגיה. סיפור השנות השישים-שבעים הזה הוא הרבה יותר מורכב. הרבה נשים, לא רק גלי, לא חוו משהו שהוא שחרור והענות אמיתית לצרכים הפנימיים שלהן, אלא תביעה ולחץ להיות כעת פתוחות, משוחררות וזמינות (תביעה שהחליפה את הלחץ להיות צנועות וחסודות) וללחץ הזה הן נענו.

    כמובן שילד/נער בן ארבע עשרה לא יכול להיות מודע לאלימות שבכינוי מזרון כשהוא פוגש בו לראשונה (וכשאמא שלו רחוקה ולא יכולה להסביר לו את העולם), אבל גבר בשנות הארבעים, כן.

    והלוואי שנדע כולנו להעניק לבנותינו סביבה שבה יוכלו להיות פתוחות משוחררות קשובות לעצמן ובטוחות באמת.
    אחד בספטמבר שמח

    • בועז כהן  ביום 09/05/2011 בשעה 16:46

      נכון, הרבה נשים לא חוו אז שחרור מיני אמיתי, אבל הרבה נשים – כן.
      המציאות, אכן, היתה מורכבת והיא עדיין מורכבת ולא חד-משמעית. הפיתרון, תמיד, אז וגם היום, הוא להיות מודע, סובלני ומלא כבוד לנשים.

  • זהר שמואלי  ביום 09/01/2011 בשעה 10:38

    איזה ימים קסומים בילינו שם בנואיבה.
    בסוף שמינית נסענו לשם קבוצת בנות מהכיתה (לרי, מאשי, יעל, נועה ואני) ובילינו את הקיץ היפה בחיי…
    השתזפנו לנו בשמש טופלס כאילו אין סרטן עור ואין אף אחד ושום דבר שיוכל לנו.
    איזו שכרון חופש ואלמותיות חווינו שם…
    וכמה עצוב הסיפור של מיכה דרור. ממש יכולה לדמיין אותו שם על העמוד

  • צפריר בשן  ביום 09/01/2011 בשעה 23:47

    איזה פוסט נהדר.
    ואיך מזכיר לי את הערדים הראשונים שלי באמצע האייטיז. עם זמרים ולהקות אחרים, אבל עם אותו פיל חשמלי באויר, ששייך למישהו אחר. לא לי.

    נוסטלגיה זה חומר טוב.

  • avha  ביום 09/02/2011 בשעה 6:37

    גם אני ישבתי על הספסל כשהתקיים האירוע המדובר.
    חוויה לכל החיים, ופוסט נפלא!

  • נתאי פרץ  ביום 09/02/2011 בשעה 20:38

    אני גם הייתי בן 4 אז, אבל זכור לי הלהיט של יגאל בשן שהיינו שומעים מתקליט: "בנואייבה, הדגים כותבים שירה"

  • בועז  ביום 09/14/2011 בשעה 15:26

    איזה כיף לך שהיית שם, ועוד שאתה זוכר.
    נשמע ממש נהדר …. החיים הטובים בהחלט.

  • לארי לייבוביץ  ביום 09/21/2011 בשעה 6:56

    בועז,,פוסט תענוג.

    הייתי אז בן 13, אבל בעכו הרחוקה, נואיבה נראתה כמו כיבוש המאדים, יכולנו רק לחלום ולהיות ניזונין משבבי ידיעות בעיתון ומלקט בטלוויזיה.

    בזמן האירוע -אמנם לא הייתי בנואיבה, אבל אני לא מפסיק לבקר שם, בעשרים השנים שחלפו, כשניתן.

    לאחרונה הייתי שם ביום הולדתי לפני כשנתיים, והקסם של נואיבה עדיין נשאר וצובט בלב.

  • אלי ארדיטי  ביום 01/30/2012 בשעה 13:05

    הייתי שם בגיל 17, ואני זוכר (או שתתקן אותי) שחיים קריו היה הגיטריסט של שלום. הלא כן?

    בכל מקרה, בניגוד אליך אני שבתי לסיני כחייל.
    הייתי בשארם א שייח' ונואייבה מסוף 1980 עד אפריל 1982, כשהן הוחזרו סופית למצרים – ומאז גם אני לא שבתי לשם יותר, אבל איפה האנרגיות והתמימות שהיו שם (לפחות שלנו, הנערים).

  • אודי  ביום 09/16/2013 בשעה 22:45

    אני הייתי שם בתור חייל משוחרר עם טעם רוק של חו"ל. עוד לא היה הרבה בארץ, אבל חלק מהשמות הגדולים (אז עוד צעירים בתחילת דרכם) הראו איזה שהוא כיוון.

    כמובן שבמופעים של צביקה פיק ויגאל בשן נשכבנו על החול בהמתנה שהחלק שלהם יסתיים, יותר מהר יותר טוב. לא ארחיב את דעתי על המאסטרו אבל זו בהחלט תופעה שלא מחמיאה למוסיקה הישראלית (שירה ביצוע ופוזה אני מתכוון. לכתוב הוא יודע).

    אני זוכר ששלמה ארצי הפתיע אותי ממש לטובה. הייתי בדרך להתעלם מעוד מופע לא שייך כשפתאום הרגשתי שאני ממש נהנה. חלק מיזה שייך לגיטרת גיבסון לס פול של הגיטריסט (אין לי מושג מי הוא היה).

    לאלי ארדיטי – 99% שחיים קריו היה הגיטריסט של שלום חנוך, עוד גיבסון לס פול על הבמה.

    האמת – הפסטיבל זכור לי די במעורפל – ים וצליליות ביום, מוסיקה ובלגן בלילה וחוזר חלילה. הרבה עשן מעורפל. אני אפילו לא זוכר את הדרך חזרה אלא רק את הדרך דרומה.

    חידוש מרענן היה הסינטי של אריק רודיך. לא זוכר עם מי הוא ניגן אבל אני zוכר שהנגנים כל הזמן התגודדו סביבו כדי לסובב את המודוליישן וויל. זו היתה פעם ראשונה שראיתי סינטי על הבמה.

  • SSD  ביום 10/05/2015 בשעה 21:29

    בגיל 14 כיתה י?

  • יוס ואחיו  ביום 01/10/2016 בשעה 3:53

    יליד סוף דצמבר. גם אני הגעתי ל-י' בגיל 14 וחצי. תמיד הנחותים בכיתה…

    הייתי בסיני מ-77' לפחות, ואולי לפני. המופע הזה לא זכור לי, אבל היו אחריו – אולי ב-80'. הייתי עד הקיץ האחרון של 81', כשהמקום נעשה 'משפחתי' והמוני למדי. עדיין, מיוחד.

  • zyakov  ביום 02/09/2016 בשעה 20:23

    במובנים רבים בא לבכות

  • יענקל'ה  ביום 04/29/2017 בשעה 10:21

    אכן בא לבכות.
    צביטה חזקה ולא ממש מוסברת בלב. סיפור מדהים, שבו נקודה עמוקה של ישראליות והקשר שלה לסיני.

    גם אני (כמו הכותב מעכו) הייתי אומר שהיה לי קל יותר להגיע למאדים מאשר לדעת איך מגיעים משכונת קרית שלום לנואיבה.
    אני לא הייתי אותו אדם היום לו הייתי שם אז.

    בכל אופן חזרתי עשרות פעמים מאז לסיני , אבל צלקת סיני לא מגלידה…

כתוב תגובה לבועז לבטל