יש שם סמים! פושטקים! יש שם בחורות ערומות!

"את מרשה לו לנסוע? אבל יש שם סמים! יש שם פושטקים! יש שם בחורות ערומות וסקס…אוי אוי, מה יעשו שם לילד?" – השכנה היתה מאוד נסערת.

אבל אמא שלי לא השתכנעה.  1978, סוף החופש הגדול ואנחנו תלמידי כיתה י'. דליה גלבוע, השכנה ממול, ניסתה להסביר לאמא מדוע אסור להרשות לילד בן 14 לנסוע לפסטיבל הרוק בנואיבה. אבל אמא שלי חרצה את גזר הדין ככה: "סמים יש גם פה. פושטקים יש בכל מקום. ובחורות ערומות? מה רע בבחורות ערומות?"

ונסעתי, עם עמי, חברי הטוב מאותו ספסל באותה כיתה.

בין מים לשמים, במרחבי החול האינסופיים פרשנו שקי שינה ושמנו תרמילים קטנים. ברנש מטורזן וחלק-לשון החליק בינינו, לילה אחד, לא הפסיק לדבר וניסה לשדל אותנו להתמסר לו.

סירבנו בנימוס.

אכלנו לבנה עם פיתות שעשו הבדואים ושתינו תה. היינו הכי צעירים בחוף והרגשנו כמו מלכי העולם. אי שם באופק, סיפרו האגדות, היה חוף הנודיסטים אבל הכניסה לגן העדן האבוד היתה לבני 18 ומעלה, ואנחנו היינו רחוקים ארבע שנים ואלפי קילומטרים נפשיים מאותו מחוז חפץ ומאותה גלי, יפהפיה דרומית ומושא תשוקה, גלי שלוחת הרסן ונטולת העכבות, שכונתה גלי-מזרון-נואיבה. "אבל אתם אין לכם צ'אנס. אתם ילדים, היא לא תרשה לכם אפילו ללקק לה ת'תחת", אמר בצחוק לעגני גברתן שעיר-חזה בתסרוקת אפרו, שהפך את עצמו לשריף זמני של החוף. "כשתגדלו תחזרו", הוסיף ואמר והוסיף וסיפר בפרטי פרטים את עלילותיה מסמרות השיער ומזקירות האיבר של אותה גלי. מוזר, אבל כל כך הרבה שנים ונשים אחרי לבי עדיין מחסיר פעימה, כשאני נזכר בה.

בימים היינו בים. בלילות היינו מול הבמה, שואגים בהנאה. מסביבנו רחשה פעילות סוערת ובוערת, שלנו לא היתה שום גישה אליה. אחרי שנים תספר עיתונאית ידועה מאוד על פסטיבל נואיבה, 1978 – "כולם הלכו שם על כולם, בכל המובנים", ואף תרחיב ותפרט: "כולם הזדיינו בנואיבה כל הזמן. אנשים עשו חיים. זה היה מקום כזה, שכולם היו הולכים בו עם כולם, בכל המובנים. גם אני התפרעתי שם לא מעט, בוא נגיד ככה".

מסביבנו רחשה פעילות סוערת ובוערת, שלנו לא היתה שום גישה אליה. היינו ילדים. בימים היינו בים. בלילות התייצבנו מול הבמה, שואגים בהנאה.  צביקה פיק חידש שם את "שיר הקטר" של אריק לביא, נתמך בסולו גיטרה של גיורא קנת וביצע גם את  "אהבה בסוף הקיץ" ו"דמדומים". יגאל בשן הוכיח שיש לו קול נפלא וגדודי מעריצות, קורין אלאל ומיקי גבריאלוב – שהיו אז צמד שרו יחד את "סמבה אבן גבירול" ו"אנחנו לא לבד", אבל  כל הפסטיבל היה שווה, בעיקר בזכות הלילה האחרון שלו. 10,000 איש, גרי אקשטיין פותח מנועים, הגיטרות מבעירות את האוויר ותחושה משכרת של חופש ועליצות אופטימית. דורי בן-זאב הנחה (וגם שר את קלאסיקת הפופ החרמנית "ננסי, ננסי / היכנסי / טוב במים / תנסי"), דיויד ברוזה הצעיר והאלמוני נתן שעה של שירי פלמנקו, מבחר מלהיטי פול סיימון וקינח ב"יהיה טוב" (השיר היחיד שהיה לו בעברית, אז).

ואז עלה המלך לבמה. כמה חודשים אחרי "אדם בתוך עצמו", שהיה אלבום די אקוסטי, שלום חנוך חזר לימי "תמוז" ו"סוף עונת התפוזים", עם חבורת נגנים נהדרת (גרי אקשטיין בגיטרות, רמי לוין בקלידים, דורי לובלינר בבס ואלון הלל בתופים) והגיש גירסאות מדהימות ל"אל תוותרי עלי" ו"לא יודע איך לומר לך". השעה 4 לפנות בוקר, מופע הרוק האימתני בשיאו, אנשים קופצים כמו משוגעים מול הבמה, ואחרי שעתיים של היי אנרג'י ושלושה הדרנים, שלום חנוך אומר "לילה טוב, נואיבה", והולך.

הקהל לא רוצה ללכת. הקהל רוצה עוד. ועוד. ועוד. ש-לום, ש-לום, ש-לום – היי! שלום חנוך!" מהדהדת קריאת העידוד האדירה. מיכה דרור ז"ל, בן כתה שלנו, מתגלה כשהוא רוקד על עמוד התאורה וצורח בהתלהבות. השוטרים מזנקים כדי להוריד אותו משם. 4 שנים אחר כך שוטרים יאספו את גופתו מהכביש בעקבות תאונת דרכים קטלנית, רגע לפני הגיוס.

דורי בן זאב עולה לבמה: "לכו הביתה, אנשים! אין לכם בית?"
הקהל ממשיך: ש-לום, ש-לום, ש-לום – היי! שלום חנוך!
דורי מיואש: "הפסטיבל נגמר, החופש הגדול נגמר, גם שלום חנוך הלך הביתה, לכו גם אתם"
הקהל עונה: ש-לום, ש-לום, ש-לום, היי! שלום חנוך!
ועוד מישהו צורח: מ-א-י-ה!
ועוד מישהו צועק: רוצים עוד!
ושוב פעם הריטואל: ש-לום, ש-לום, ש-לום, הייש-לום חנוך

דורי בן זאב צוחק: "שלום? אתם רוצים שלום? מה קרה לכם, השתגעתם? אני אגיד אותכם לבגין!"

השוטרים מתחילים לפזר את הקהל, שלום חנוך בואן שמאחורי הבמה. שלושה חבר'ה מגלגלים מול השמש העולה ג'וינט ענק, השוטר המשופם אומר להם: חבר'ה, תעשו טובה…לא פה. לא פה, לכו לפינה".

גלי-מזרון-נואיבה נעלמה. כל הדרך חזרה מנואיבה לאילת ובאוטובוס מאילת לתל אביב, היינו שפוכים על הספסלים. בעיתונים כתבו על וודסטוק של ישראל. שנה אחר-כך מנחם בגין וממשלת הליכוד החזירו את כל סיני למצרים.

לא חזרתי לשם אף פעם, מאז, אבל אותו לילה נצרב בלהט בתודעה. הלילה שבו שלום חנוך המציא את עצמו כמשיח-רוק מקומי. שלוש שנים אחר-כך הוא כבר הוציא את "חתונה לבנה".

שחור לבן. נואיבה, 1978