ענן קטן שפן לבן אילן חנן ניצן בגן

במלאת לי ארבע שנים החליטה אמי ללמד אותי לקרוא ולכתוב. זו היתה החלטה מוזרה, אבל היא היתה אישה בלתי שגרתית. ב-1 בינואר 1968, ואני בן 4 שנים ו-12 ימים, היא קנתה מחברת עם שורות, והחלה במלאכת הוראת הכתיבה. כל יום, אחר הצהריים. אותיות וצורות הפכו למילים שהפכו למשפטים. אמא חשבה שאני אזכור טוב יותר מילים שמתחרזות זו עם זו. שפן. גנן. אילן. חנן. ענן. לבן.

וכשלא ידעתי לכתוב מילה מסויימת, ציירתי את מה שניסיתי לתאר – ולא ידעתי איך.

SHLISHI

כששואלים אותי מה אתה זוכר מהילדות שלך? אני עוצם עיניים ורואה תמונות נעות רוויות בתחושות אינסופיות של עצב מוזר, מהול בגעגוע חונק. עם התקליטים של אבא (רביעיית הג'אז המודרנית, דייב ברובק, כרמלה ופאקו איבנז, הרבי מאן, ביטלס, ג'ורג'י פיים) והתקליטים של אמא (מתיאוס פסיון, אנדרה סגוביה מנגן באך, מריה פאראנדורי שרה מיקיס תאודורקיס, "המשיח" של הנדל, אלביניוני, שולי נתן שרה נעמי שמר, "משירי ארץ אהבתי" של חוה אלברשטיין).

אמא הסבירה לי איך מוציאים אותו מהעטיפה, איך מנגבים בעדינות בסמרטוט התכול, איך שמים תקליט על הפטיפון, איך מכוונים את המחט בדיוק לרצועה הרצויה.

"את תשגעי את הילד!" הזהירו אותה נשים במשפחה, שכנות, אחיות. "הילד בן ארבע ואת מכריחה אותו לכתוב ולקרוא וגם לשמוע סימפוניות?!"

הוא נראה לכם סובל? אמא שאלה.

את לא יודעת מה זה יכול לעשות לו, תקפו אותה.

"באך יכול לעשות לו רק טוב", היא אמרה.

REVIEE

אבא חזר ממלחמת ששת הימים, בריא ושלם, למרבה המזל – ובניגוד למזלם הרע של רבים מחבריו, שסיימו את חייהם בגיל צעיר מדי ורחוק מדי מהבית.

הימים, סוף שנות השישים, אוירת אופוריה מסביב. נוסעים לבקר ב"השטחים הכבושים", ועושים זאת בשמחה, ללא התנצלות או אי-נעימות, חורשים את בקעת הירדן ומזרח ירושלים ויריחו וחברון ושכם ועזה ואל עריש, שתי גדות לירדן זו שלנו וזו גם כן – אומר התשדיר. הארץ מתפתחת בצעדי ענק, תוך שישה ימי מלחמה התפתחה והתרחבה מאוד הארץ וקבלני העפר החלו לגרוף חבילות שטרות וקציני צה"ל נסעו לאפריקה ללמד משטרים אפלים תורות לחימה צה"ליות. אבא לא נסע. לא לטנגניקה ולא לליבריה, לא לחוף השנהב ולא לזנזיבר.

CHAMISHI

אמא אמרה שתוך שבועיים המשימה הושלמה והיא הצליחה ללמד אותי לקרוא ולכתוב, ומאותו רגע הניחה לי לקרוא בעצמי את הספרים שהיא היתה מקריאה לי קודם לכן.

הספר הראשון שקראתי לבדי היה יוקה השחרחורת ואחריו באו רבים וטובים, וגם פחות טובים, אבל הם תמיד היו ספרים, ותמיד היו הספרים, ספרים הם חברים, ספרים הם משפחה וכמו שאמא אמרה: "מי שאוהב לקרוא, אף פעם לא יהיה בודד". היא חזרה על המשפט הזה כל כך הרבה פעמים, "מי שאוהב לקרוא, אף פעם לא יהיה בודד. גם כשתהיה לבד, לא תהיה בודד, כי הספר יהיה איתך" – ואני אהבתי לקרוא, ועד היום אני אוהב מאוד לקרוא, ולא מבין אנשים שלא קוראים ספרים – כי איך אפשר לוותר על הריגוש והעונג הזה?! – וספרים הם עדיין חברים ומשפחה ואוקיינוס ענק הנפרש אל מעבר למה שהעין יכולה להשיג, אבל אמא כבר איננה וכל ספר שאני מסיים לקרוא וסוגר ומניח ליד המיטה, מחולל צביטה קטנה בלב, כי אי אפשר להתקשר ולספר לאמא איך היה ומה היה בספר הזה, ועדיין אני מרגיש, בכל פעם מחדש, עד כמה אני חב לה את ההנאה הזו ואת החוויה הזו, שבקריאה ובכתיבה שלימדה אותי אז, בחורף ההוא, של 1968.

 

והספרים האלה לעולם יזכירו לי את הילד שהייתי

http://bit.ly/nPELpM

יוּקָה הַשְּחַרְחֹרֶת וּבֻבָּתָהּ הַחֲדָשָה

http://bit.ly/n1QQWz

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שולמית ניר  On 07/28/2011 at 12:35

    מקסים.

  • מישהי  On 07/28/2011 at 13:02

    מ ק ס י ם

  • אורה גור אש  On 07/28/2011 at 13:13

    כן, הספרים הם החברים הכי טובים שיש,
    כן, אמא שלך היתה אשה מיוחדת, מדהימה
    ודלות הן המילים מכדי לתאר מה היא היתה.
    ואיך לא, עשית לי, שהדמעות חנקו את גרוני….
    כן, והגעגועים אליה ……

  • ליאור קינן  On 07/28/2011 at 16:21

    יפייפה ונכון מה שכתוב בפסקה האחרונה.
    לו כל ההורים היו כמו אמך, האלימות לא הייתה משתוללת בבתי הספר שלנו היום והילדים היום היו נורמליים בהרבה.

  • בועז..
    הכתיבה הבתולית והסקרנות האינסופית -לדעת- בגיל ארבע(!) הפכו למעיין מתגבר של כתיבה גאונית של סיפורי ילדות והתבגרות המעוררים את הזיכרון הקולקטיבי של כולנו מתוך זכרונותיך שלך וזה אחד מסודות קסמה..
    כתיבתך הנוסטלגית מלאת הרגש בפוסט הזה – ולא רק – שלבטח ייצרה דמעות החונקות את גרונך מצליחה להרטיב תוך כדי את זוויות העיניים שלנו גם…

  • זהר שמואלי  On 07/28/2011 at 20:07

    בועז, כמו תמיד אתה כותב מדהים…
    אי אפשר שלא לחוש את העצב המוזר שמהול בגעגוע חונק. בדיוק כמו שכתבת.
    קראתי היום את הפוסט הזה עם בתי גילי בת ה-8, חוליה צעירה בשרשרת הקוראים והחולמים.

    ואמא שלך – איזו אשה מדהימה היא היתה ואיזה עושר תרבותי ורגשי השאירה בך.

  • Dhyan  On 07/28/2011 at 22:55

    מרגש בועז,
    לחלוחית

  • Micky  On 07/30/2011 at 12:09

    התרגשתי מאוד. האהבה לספר ולמילה הכתובה היא משהו שקשה להסביר. ספרים הם באמת כמו חברים. הם מחייכים וקורצים אלי מהספרייה הגדולה שבניתי לכבודם בבית. חלקם חדשים ועוד זקוקים להכרות, אחרים ותיקים ומלווים אותי שנים. האם רק אני מרגישה שהקריאה באמצעות מדיות דיגיטליות כמו קינדל וכו' חסרה את הקסם של החזקת ספר מודפס ביד?

  • אורן  On 07/31/2011 at 12:01

    גם אני למדתי לקרוא בגיל 4. אני צעיר מאחותי בשנתיים, וכשהיא הלכה לכיתה א' היא חשבה שזה יהיה רעיון טוב ללמד אותי בבית את מה שהיא למדה בכיתה.
    לאחרונה שמעתי מחבר הולנדי שהוא למד לקרוא בגיל 4 מיוזמתו – הוא היה מתוסכל מכך שכולם במשפחה יודעים לקרוא חוץ ממנו.

  • נטעלי  On 07/31/2011 at 18:51

    אמא שלך ז"ל מדהימה ומעוררת השראה ואני תמיד שמחה לקרוא פוסט עליה 🙂 הלוואי ואהיה דומה לה ולו בקצת כשאהיה בעצמי אמא.

  • דוד  On 08/01/2011 at 15:13

    תודה על הפוסט המקסים
    אין תחליף לחינוך ההורים, לא בית ספר ולא חברים.
    אגב, בגיל 4 למדתי בחדר (חיייידר) ולמדנו את האלף בית. זה שהיום ילדים לומדים לקרוא רק בגיל 6 זו לא תורה למשה מסיני

  • סיגלית  On 08/02/2011 at 8:17

    הי בועז,
    מרגש ומקסים לקרוא…
    יפה ששמרתם את כל מזכרות הילדות הקסומות האילו.
    אמך נשמעת אשה מדהימה ומיוחדת וההשפעה עליך ניכרת באישיותך היחודית, העשירה והרבגונית.
    אשמח לקרוא עוד על ילדותך.
    תודה על השיתוף.
    סיגלית

  • נהייהעמומה  On 08/05/2011 at 9:57

    זו הייתה רשומה מרגשת במיוחד.
    וכך אני יושבת כאן ומתגעגעת לאמך שלא הכרתי. איזה מקסימה.

    הדבר היחיד שאני ממליצה לגבי בנותייך: אל תפסיק להקריא להן רק על שום שלמדו לקרוא.
    יש ערך מוסף מאוד גדול להקראה לילדים, אפילו לבן זוגי שיחיה אני עדיין מקריאה. ויש לי מן
    חוג ידידים קטן שמגיע בשבתות, מידי פעם, בכדי לקרוא יחדיו…זה בריא לנפש. קריאה
    בחברותא.
    כרגיל כתבת רגיש ומרגש
    נהייה

  • isaaclubelsky  On 08/12/2011 at 12:21

    הדפים הסרוקים האלה שייכים (לפחות חלקם) לקובץ ספרונים שהיה בזמנו מאד פופולארי בארצנו הקטנה והתמימה. קראו לזה "ספרוני" וכתבה אותם צביה וילנסקי.
    הבן הצעיר שלי, דויד, שהיה לפני שבוע בן 5, למד לקרוא בשנה האחרונה עם אותם ספרונים בדיוק, שלמרבה הפלא עדיין נמכרים בסטימצקי. הטקסטים נוראיים, לאומניים, וארכאיים מבחינת הסגנון העברי, אך יש בהם תום של ראשית קריאה אמיתית, ומעבר לכל זה – הם עובדים!

    תודה על הפוסט הנעים והרך.

  • אריק  On 09/19/2011 at 9:46

    וואו, פוסט מדהים ומרגש. קל להבין שאמך הייתה אישה יוצאת דופן והורישה לך היטב את חדוותה למילה הכתובה…תמיד אני מוצא עצמי מופתע מאנשים שמוותרים על התענוג שיש בקריאת ספרים. זה כמו שמישהו יתנזר מצפייה בסרטים או משמיעת מוזיקה כל חייו.

  • orly  On 06/25/2013 at 16:38

    מנסה להבין מה יש בך, בכתיבה שלך, בזכרונות ילדותך… שכל-כך מרגשים אותי.
    "העצב אין לו סוף, לאושר יש ויש…"
    טוב שיש לנו את הזכרונות שלנו שמאפשרים לנו מדי פעם להיאחז בהם ולא להרפות, גם אם זה לזמן מוגבל. תמיד לזמן מוגבל!!!

  • ורד נבון  On 06/26/2013 at 5:43

    אני לא יודעת מה מרגש יותר- הטקסט של איש מפוכח או כתב היד התמים בסריקות מהמחברת או המפגש ביניהם… בכל אופן הדמעות מיד נקוו בזוית העין… גם אני מנסה להעביר לילד שלי את אותם דברים, מקווה שאני לא לוחצת יותר מדי, ושהוא יעריך כשיגדל, לכל ילד האישיות שלו.
    "מי שאוהב לקרוא, אף פעם לא יהיה בודד" – אני אשתמש במשפט הזה, הוא כל כך יפה.

  • מירה  On 03/28/2016 at 22:17

    יפהפה…כמה יופי וחום ורגש טוב עולים מהשורות האלה… מאמא וממך. איזו אמא מיוחדת היתה לך. מרגש מאד.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: