הצימרמן שלי

קשה להסביר למישהו שלא נגוע בזה את מהות התאווה והתשוקה למוזיקה, את הכמיהה והמשיכה למנענעים, את ההתמסרות הגמורה למגע אצבעותיך, את הרגע שבו אתה והכלי מתמזגים לאחד, והלחיצה, הליטוף, הפריטה זורמים מגופך אל שנהב הקלידים ואת היענות המיתרים שמעבר למסך העץ לפטישי הלבד ההולמים בהם, כובשים בהם, מכניעים, מפיקים מנגינה. קשה להסביר את זה. קשה גם להסביר עד כמה רציתי לנגן על פסנתר, ואך ורק על פסנתר.

אף פעם לא רציתי לשיר או לנגן על כלי אחר. אבל פסנתר…פסנתר….כל כך רציתי פסנתר. רציתי עד כאב. עד דמעות. בהשתוקקות עזה. אבל לא היה כסף לקנות פסנתר. אבא נשך את השפתיים. הציע שאלמד, בינתיים, על כלי אחר, זול יותר, שאפשר לקנות. הציעו אקורדיאון. הציעו חליל צד.  מיאנתי בתוקף. רציתי רק פסנתר. פסנתר. פסנתר. צלילים של פסנתר שיגעו אותי. מילאו את תודעתי בקסם. גרמו לנפשי לפרפר. הייתי מקשיב שעות לאלפרד ברנדל מנגן את "אימפרומפטו" של שוברט, לארתור רובינשטיין עושה קסמים בשופן, לאלטון ג'ון מנגן your song ולפול מקרטני ב"אביי רואד" של הביטלס. בגללם רציתי לנגן על פסנתר, ורק על פסנתר. 

אבל לא היה כסף ולא היה פסנתר, אבל היה רצון עז לנגן ולכן ויולט שטיר, המורה האגדית, הציעה שאבוא להתאמן אצלה, בצהריים, בין 1 ל-2. לפני השלאף שטונדה. אישה מקסימה היא היתה, מורה עם תחושה של שליחות.  מדי יום הייתי מסיים את הלימודים בבית הספר "סירקין" והולך אליה, לדירה הקטנה שבקצה רחוב אהרונוביץ' בחולון. ככה במשך שנתיים. יום יום.

הוריי הצליחו לחסוך סכום של 2000 לירות. אחותי היתה בת שנה וחצי ובפני אמא שלי עמדה ברירה אכזרית: לרכוש מכונת כביסה, שתהפוך את חייה לקלים ונוחים הרבה יותר, מכונת כביסה שתאפשר לה לשטוף בקלות את החיתולים (לא היו אז, עדיין, טיטולים חד-פעמיים) והבגדים, או לקנות פסנתר.

אמא שלי עשתה את הבחירה שלה ללא היסוס.

את בטוחה? שאל אותי אבי.

לגמרי, אמא אמרה. אין שום ספק בכלל. פסנתר לילד חשוב יותר מאשר החיים הנוחים שלי.

וכך, יומיים לפני תום החופש הגדול, ב-29 באוגוסט 1972, נסענו מדרום חולון באוטובוס עד לרחוב אלנבי 99, ל"בית הפסנתר", ולבי הלם ודפק בשיגעון, וישבתי וניגנתי על פסנתרים בצבע אגוז, פסנתרים לבנים, פסנתרים נמוכים אנגלים ופסנתרים רוסים עם ריח של געגוע לא מוכר.

ומכל הפסנתרים הצבעתי על אחד – ואמרתי: "זה. אמא, זה הכי טוב…"

והמוכר צחק ואמר לאמא, "גברת כהן, לבן שלך יש טעם טוב".

ואמא שאלה בתמימות "כמה עולה הפסנתר שמצא חן בעיניו?"

והמוכר אמר "30 אלף לירות. זה סטיינוויי אנד סאנס".

אבל אז, בפינה חשוכה, מצאתי את אהבתי הראשונה. צימרמן גרמני, שחור, עתיק, משופץ עם ריח של לכה ומנענעים מתקלפים שהודבקו ברשלנות. הצליל שלו היה חם ולירי, צליל של פסנתר ישן וספוג עשן, צליל של פסנתר מתקופת בין שתי מלחמות העולם, ואמא ואבא קנו לי אותו, תמורת 2000 לירות בדיוק – "אני צריך 500 לירות דמי קדימה", אמר המוכר, ואבא הוציא מהכיס חבילת שטרות ונתן לו. "מחר", הבטיח האיש בחליפה, "מחר הפסנתר יגיע אליכם". 

קמתי בבוקר מוקדם, שתיתי שוקו וישבתי במרפסת עם "השביעיה הסודית" של אניד בלייטון, מחכה למשאית ולמובילים שיביאו לי את הפסנתר. לא הסכמתי לזוז מהחלון. רציתי לראות את זה קורה. וה"צימרמן" הגיע, והוא היה שלי וליווה את חיי בצלילים במשך 10 שנים רצופות.  הוא נמכר באוקטובר 1982, כשרכשנו פסנתר אחר, חדש יותר וטוב יותר אבל היה לי קשה כשבאו לקחת אותי ממני וכשהובילו אותו מהדירה החוצה לבי דפק שוב ונשימתי נעתקה כמו ביום שבו הביאו לי אותו. הפרידה היתה נרגשת ונסערת כמו רגע האיחוד.

הייתי פותח את המכסה כדי לראות את המיתרים נעים

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • avha  On 07/24/2011 at 5:58

    קשה לקרוא בעיניים דומעות.

  • נעם אשד  On 07/24/2011 at 6:49

    אני מניח שאתה מגזים בכל , שכן קשה להאמין שלילד בן 8 יש תשוקות כאלו ,
    אבל האמא ?……….איזו אמא!

    • בועז כהן  On 10/01/2012 at 11:05

      לא. לא מגזים.
      זה הדבר שהכי רציתי.
      לנגן על פסנתר.

      וגם לילדים בני 8 יש רצונות חזקים.

  • לילך  On 07/24/2011 at 8:23

    איזה יופי.
    האנשים שליוו את חייך, ואני מניחה שעדיין מלווים, הם אנשים פשוט מדהימים.
    התמזל מזלך. שימשיך כך.

  • tsoof  On 07/24/2011 at 9:02

    נהדר. פשוט נהדר. אתה כותב מקסים.

  • נועם, אפשר בהחלט להאמין שלילדים בני 8 אכן יש תשוקה- סקרנות -ורצון עז ואותנטי .. .אני מזדהה מאוד עם הפוסט שובה הלב הזה של בועז. שהחזיר אותי באופן מטלטל לילדה בת -8- שהייתי ,מוצפת בזמנו תשוקה עזה ובלתי מוסברת לנגן בחליל-צד.
    אחרי טעימה מופלאה של חלילית בכיתה א' אילצו אותי ללמוד אקורדיון! כי זה מה שהלך בקונסרבטוריון באותה התקופה לצד האפשרות ללמוד פסנתר וכינור.
    שנים הייתה לי טינה לאקורדיון הזה כי כל כך הוקסמתי מצליליו הצלולים והמלטפים של חליל הצד..רציתי רק חליל צד …דמיינתי אותי בחליל צד.. את הדבר "הנוצץ" הזה בין אצבעותיי… וכך שנה וחצי לא עזבתי את "הוורידים" של אימי …והתרגשות היום שבו נסענו לחיפה לקנות לי את חליל הצד הראשון שלי צרוב אצלי בתודעה בדיוק רב מבלי לדעת שיהפוך להיות בסופו של דבר אירוע כל כך מכונן בחיי .קריירה מפוארת של חלילנות התחילה שם בתשוקה הזו של ילדה בת 8 לחליל בדומה לתשוקתו המופלאה של בועז לפסנתר.
    [ממליצה להקשיב לפרלוד מאת בך מתוך האלבום "חופשיה" אותו הקלטנו בינואר 2011 -רצועה מס' 6 -בו צלילי החליל שלי מרחפים בעונג על פריטת הפסנתר המחשמלת של בועז.]

  • אורה גור אש  On 07/24/2011 at 10:15

    מישהו אמר כאן (נעם אשד) שאתה מגזים בכל…..
    לא הייתי מגדירה את זה כך בדיוק, אלא אומרת,
    שיש משהו בכתיבה שלך, כל כך נפשי ורגשי, ולכן
    אתה מצליח 'לגעת' בנשמתם של הקוראים..
    שלא לדבר על כישרון התיאור של התחושות הרגשות
    הרצונות והחלומות, מאז ימי ילדותך הרכים ועד היום הזה.
    כן, לפעמים אתה מרגש עד דמעות, ממש,
    כמו הפוסט הזה.

  • זוהר  On 07/24/2011 at 10:37

    אמרו את זה קודם, לפני, זה לא משנה :

    דמעות . צמרמורת. מרגש. איזה כיף.

  • אפרת ק.  On 07/24/2011 at 11:02

    אח, בועז, כמה שאנחנו דומים…

  • מתי ג'י Matt Gee  On 07/24/2011 at 21:45

    פשוט מקסים

  • יוסי מפ"ת  On 07/25/2011 at 22:46

    ולזה קוראים, כפי שאתה מיטיב להגדיר: "סאונד של געגוע". אין מה להוסיף.

  • נפלא. כתיבה מצויינת מלווה ברגישות נהדרת.
    מומלץ ב-מוזיקה
    http://hamimlatsim.blogspot.com/2011/07/307-217.html

    אסתי

  • כירבולית  On 07/29/2011 at 22:53

    הצימרמן שלי זה טאקר צימרמן.

  • ניקה  On 08/20/2011 at 12:22

    הו איזה כיף! גם לי היה פסנתר כזה בדיוק 🙂 גרמני ישן ושחור. הוא היה שייך לסבי ז"ל. למדתי שש שנים פסנתר, אבל לא בתשוקה כמו שלך , כנראה. פסנתר עם נשמה.

  • נהייהעמומה  On 09/03/2011 at 16:51

    בוגד, אני לא מאמינה שמכרת אותו, תמורת מודל צעיר יותר
    הישמר מלפעול כך בזוגיות שלך, זה לא יתקבל בהבנה:)
    הכי אהבתי שישבת עם האניד בלייטון, הייתי מכורה לה בטירוף\
    אף סידרה או ספר לא גרם לי כל כך הרבה עונג…ועד היום אני מנסה
    לשחזר את התופינים של אמא של ג'אנט אבל לא הולך לי
    נהייה

  • הגעתי לפוסט הזה די במקרה, בחיפוש בגוגל אחר "פסנתרי צימרמן" ואני חייבת להודות שהתרגשתי.

    אני זוכרת את הימאהה U2 שהגיע אלינו הביתה כשהייתי ילדה. הוא החליף פסנתר עתיק (יפיפה) שההורים שלי שדרגו בשביל אחותי הגדולה. לימים, כשגדלתי, גם אני נהנתי ממנו ועד היום הוא מקשט את הסלון של ההורים שלי.
    ועכשיו אני רוצה פסנתר לדירה החדשה שלי… מתלבטת איזה לקנות.
    סופ"ש מקסים,

    שרונה
    http://www.photofashionpassion.blogspot.co.il/

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: