ג'אז מהספרים

 

תקליטי ג'אז יש למכביר, ספרי ג'אז יש מעט. ספרים ששוברים חוקים. ספרים חמים. ליליים. שהסיפור שלהם הוא גם דרך הסיפור שלהם. שהמקצב שלהם מתפרץ, קטוע, פראי ופרוע, לא מסודר, טורפני, לטפני, לופתני. כמו אצבעות שמתהדקות על גופך, כמו נשימה חמה במורד הצווואר, כמו שפתיים בשרניות שנסגרות, כמו התנשפות אורגזמתית, טלטלה של הגוף והנפש, פורקן שמוביל לסיפוק. זו כתיבת-ג'אז ואין הרבה כאלה שידעו לכתוב ג'אז במילים.

הנה כמה ספרי ג'אז כאלה, או ספרים שכתובים ג'אזית. 

 ג'ק קרואק, החתרנים, הוצאת גוונים

היה זה לורנס פרלינגאטי שכתב: "שעה שהספרות האירופית יושבת עדיין על העצים, הספרות האמריקאית ירדה מהם". פרלינגאטי, שהיה אחד הנציגים הבולטים של דור הביט, דיבר על "כתיבת ג'אז". על הדרך שבה מפרק היוצר את הנושא, את התחביר, את  המלים – ומרכיב אותן מחדש.  השפעת הג'אז של מיילס דייויס, צ'רלי פרקר וג'ון קולטריין על היוצרים החדשים בעולם שאחרי מלחמת העולם ה-2 היתה השפעה אדירה.  "נהמה", אסופה של יצירות ביט משנות החמישים והשישים, הוא קובץ די נדיר וקשה להשגה בעברית, אבל שווה את המאמץ וכל שקל שתשקיעו בו.

 
כך, למשל, כותב ג'ק קרואק, על צ'רלי "בירד" פרקר: "הקצב המהיר, המקוטע שלו, השפיע עלי יותר מכל דבר אחר. כל הכתיבה שלי מבוססת על הג'אז והבופ של צ'רלי פרקר..אני כותב כמו שהוא מנגן…לוקח שאיפה של אוויר, פולט נשיפה ארוכה בכלי שלי – כמו שהוא בסקסופון, אני במכונת הכתיבה, ועד שנגמרת לו הנשימה, או לי, וכשזה קורה הפראזה נגמרת, וגם המשפט שלי. ..הכתיבה שלי היא כמו הנגינה של בירד, הפרדה של קבוצות נשימה במוח…"

קרואק – כמו פרלינגאטי – נדד בדרכים, בדק את גבולות ההוויה, בדק סמים ואת אפשרויות הכתיבה החדשה. הג'אז היה שזור במילים, ונמצא גם ברקע בספריו"החתרנים" ו"בדרכים".  שניהם שומרים עדיין, כמו המוזיקה של פרקר, על טריותם וחשיבותם.

 

טוני מוריסון, ג'אז. הספריה החדשה / הקיבוץ המאוחד

הג'אז כביטוי ליצרים עזים ותשוקות אפלות, לפראות נסתרת המזנקת אל פני השטח באחת. אני מודה שזה הספר היחיד של טוני מוריסון שממש אהבתי. ב"ג'אז" הסיפור קושר בין מוזיקה, אהבה ורצח ברובע הארלם בשנות השלושים של המאה ה-20. ג'ו טרייס – סוכן של מוצרי-יופי מדלת-אל-דלת, בעל מסור, בן 50 ומשהו –  נדלק על בחורה בת 18 ב"מין אהבה תהומית ושדית, שעשתה אותו כזה עצוב ושמח, שהוא ירה בה רק בשביל שהרגש יימשך לו הלאה"… כשאשתו – ספרית בעלת נטיות נפשיות אפלות – "הלכה להלוויה לראות את הבחורה ולחתוך לה את הפרצוף המת שלה, העיפו אותה ארצה והחוצה מהכנסייה, היא רצה אז בתוך כל השלג הזה, וכשחזרה לדירה שלה היא הוציאה את הציפורים מהכלובים שלהם ופתחה להם את החלון, שיעופו או שיקפאו, כולל התוכי שאמר: אני אוהב אותך… מול תצלומה של הנערה הנרצחת, שהאישה השיגה מדודתה של הנערה ועתה הוא מונח על אדן האח, מבלים ג'ו טרייס ואשתו את לילותיהם …

כך נפתח הרומאן הזה, ועיקר התקדמותו היא בכיוון הנגדי, מהארלם של שנות העשרים אל הדרום ואל המאה ה-19, כמו אותו עץ ששורשיו צומחים בחזרה, כלפי מעלה. קול מסתורי  טווה את הסיפור המצמרר על משולש האהבה, הקנאה והרצח, במין אילתור דמוי ג`אז, כמעט כל אחת מדמויות הספר מחפשת עקבות, מבקשת לשכתב איזו טראומה של חייה, להביט באיזו רוח-רפאים מן העבר, להשיל איזה עור, לצרף לעצמה חלק מנותק שאבד לה או שלא היה בידיה מעולם. בד-בבד שואפות דמויות הספר להיות אדם חדש, מישהו אחר, הם עצמם האמיתי יותר, החזק יותר.

הדמויות (וגם המספרת) מנסות שוב ושוב לתפור את הקרעים הלא ניתנים לאיחוי. אם אין להן שליטה על עתידם – העבר ניתן לכתיבה מחדש, לאילתור. דומה שבני-האדם מתמסרים בשמחה ליסורים, וכי העבר חוזר על עצמו כמו תקליט מקולקל, וכי חופש הבחירה שכולם מבקשים אינו אלא מסלול כפוי. אבל הדמויות, ועימן הקול המספר, הולכים את כל מסלול הספר כדי להשלים בסוף עם משהו סורר, לוותר על הסיפור הבטוח בעצמו, הכל-יודע; לקבל את האני החלש שלהם. "כמה עלובה העמדת הפנים הכל-יודעת שלי" אומרת המספרת האלמונית בסוף הספר: "מעולם לא עלה בדעתי שהם חושבים מחשבות אחרות – שהם מרגישים רגשות אחרים, מרכיבים את חייהם באופנים שכלל לא חלמתי עליהם. כמו ג'ו. עד לרגע הזה אינני בטוחה על מה בדיוק הזיל דמעות"…

  

החורף בליסבון, אנטוניו מוניוס מולינה, עם עובד

סנטיאגו ביראלבו, פסנתרן ג'אז ספרדי, רצח בליסבון גבר שהיה בעלה לשעבר של אהובתו החושנית והמסתורית. הוא נמלט מ המשטרה ומפני שותפיו האלימים של הנרצח, מגיע למדריד ומנגן בשם בדוי בפאבים אפופי עשן סיגריות עם ריח חזק של אלכוהול. הוא פוגש חבר ישן, שמגלה מעט את סיפורו, סיפורה של אהבה נרדפת, כמיהה מטורפת, בלתי אפשרית, לא ממומשת, סיפור שמתרחש בלילות, בחושך, בגשם, בסמטאות אפלות של ערים חורפיות, בבארים ספוגי אלכוהול ועשן סיגריות, לצלילי נעימות ג'אז המנוגנות בוירטואוזיות וברגש ובלב נשבר. אנטוניו מוניוס מולינה הספרדי, גדול הסופרים החיים כיום, יצר הומאז' ספרותי מהמם חושים לסרטי "הקולנוע האפל" הצרפתי ולג'אז שליווה אותם, כך שמדובר בספר שהוא פילם נואר, בהשראת ריימונד צ'נדלר עם השפעות של הרומן האירופי הקלאסי. בספרד הוא ראה אור ב-1987, ובעברית הוא הופיע 10 שנים אחר-כך, בתרגומה המעולה של טל ניצן קרן.

 

 עוד אירק על קבריכן, בוריס ויאן, ספרית פועלים

 הצרפתים "תחבו ידיים לפח האשפה של אמריקה ושלפו אוצרות", כדברי הבמאי פרנסואה  טריפו.  השפעת הג'אז על הצרפתים היתה עזה, בכל תחומי היצירה.  בוריס ויאן, שהיה גם מוזיקאי, כתב את ספר הג'אז האולטימטיבי שנוצר מחוץ מחוץ לאמריקה: עוד אירק על קבריכן. ויאן מת בגיל 39, בעת הקרנת הבכורה של הסרט שנעשה לפי ספרו המצליח. זה קרה ב-1959, שיאו של הקולנוע החדש בצרפת ושל עידן הג'אז. ויאן עצמו היה מהנדס, זמר, נגן-ג'אז וחצוצרן מחונן, משורר, מתרגם, פציפיסט וסוריאליסט. את "עוד אירק על קבריכן" הוא פירסם בשם בדוי ב-1947, תחת השם ורנון סאליוואן, כשהוא חתום, לכאורה, על התרגום.  הספר השערורייתי, אחד הספרים הקיצוניים שקראתי, גדוש במין, אלימות וג'אז, והוא סיפורו של בחור שחור הנאבק בגזענות ובניצול הלבן ומוכן לחצות את כל הקוים כדי להיחלץ ממצבו.

 

דיוק אלינגטון נוסע ברחבי ארה"ב עם הארי קארני , הוגה יצירה שתתאר את דמויותיהם של ענקי הג'אז של תקופתו. לסטר יאנג, תלוניוס מונק, באד פאוול, בן ובסטר, צ'רלס מינגוס, צ'ט בייקר, ארט פפר, דיוק אלינגטון – כולם גיבורי הרומן המעולה של הסופר והעיתונאי הבריטי ג'ף דייר, שעוסק בחיי הנגנים אך כתוב כיצירת ג'אז מורכת ונפתלת, עד ש"אפשר כמעט לשמוע את המוזיקה המתנגנת בין השורות", כדברי המבקר של האובזרבר.

דייר הוא אינטלקטואל צעיר, כותב מקורי ואנרגטי. ספר נוסף שלו, "עזוב אותך מיוגה", יצא בהוצאת חרגול לפני 10 שנים, והוא מומלץ בחום רב. "אבל יפה" הוא שם של שיר שזכה לעיבודי ג'אז רבים. הספר מנציח אותו בהערצה. גאוני הג'אז, כותב דייר, הם אנשים החיים בשולי החברה אבל הם מעוררי כבוד. מעונים, אבל יפים.

הרומן הזה מאיר את אמנות הג'אז דרך חייהם של האנשים האלה, שיצרו אותה. אמנים שנדחו על ידי החברה ונדונו להרס עצמי, מוות ממחלות קשות בגיל צעיר (קולטריין, באד פאוול), התמכרויות להרואין ולאלכוהול (מיילס דייויס)  דכאונות קשים ומשתקים (צ'רלס מינגוס) ונפילות מקומות גבוהות בערים זרות (בייקר).

 

הסופרת הסקוטית  ג'קי קיי, שכתבה את "חצוצרה", הסבירה בראיון שבו יצאה מהארון, שג'אז זו המוזיקה של החיים, כי בג'אז יש את הכל, את העצב והקצב, הדרמה, הכוח והתשוקה, המרד והכניעה". קטעים כמו "איינט מיסביהייבין" ו"אין דה מוד" שזורים בכתיבה שלה בטבעיות גמורה. היא נולדה באדינבורו ב-1961 ופרסמה את הרומן הראשון שלה, "חצוצרה", בשנת 1998, בטרם מלאו לה 27. הסיפור עצמו עוסק בנגן החצוצרה המהולל ג'וס מודי, שנפטר ועולם הג'אז שרוי באבל אך במותו גם מתגלה הסוד הגדול של חייו שהיה ידוע אך ורק לאשתו, ואפילו לא לבנו המאומץ, קולמן, שאהב והעריץ אותו. ג'וס מודי, מתברר אחרי מותו, היה אישה.

האלמנה מילי נמלטת מהעיתונאים תאבי השערוריות אל כפר דייגים סקוטי נידח, שם בילתה בילדותה ובחופשות עם בעלה. קולמן, הבן, נוסע ללונדון ומנסה להתמודד עם הגילוי המדהים, וכל הזמן מתנגנת בראשו החצוצרה ההיא, של ג'וס מודי, האיש שנולד ומת כאישה, אבל חי את חייו כגבר.

 

 

ומסקוטלנד, לישראל. גם כתיבת ג'אז ישראלית קיימת למרות שהיא נדירה יותר. כתיבת-ג'אז, או ג'אז בכתיבה היו בשנות השישים, אצל דן עומר ("אלוהים בג'ינס") ועמוס קינן ("שואה 2"), כתיבה פראית, חסרת מנוח, מקוטעת, מרדנית, פרובוקטיבית, שיופי רב שזור בה.  היא קיימת, גם ברמת הנושא, בספרו המופתי של יורם קניוק, "חיים על נייר זכוכית". 

קניוק פשוט היה שם כשזה קרה, באמריקה של  שנות החמישים והשישים. חלק מהגיבורים הגדולים של הג'אז היו רעיו לשתיה ולבילויים, והספר הוא תיאור בתנועה של עשר שנות חיים באמריקה בשנות החמישים. אותה תקופה המוכרת והידועה של דור הביט –  תקופה מהפכנית, מוסיקה מסעירה ונוגעת, תרבות ואמנות אמריקניים, מקומות מיוחדים ואקזוטיים, גיבורי תרבות כמו: צ'רלי פרקר, בילי הולידיי, ג'יימס דין ומרלון ברנדו. החיים הסוערים בניו יורק ובתוכה קבוצת צעירים בודדים, שחשים כאב, מחול, סמים, אלכוהול ואפילו תרבות המאיה. קניוק מחייה את הזמן ההוא וכותב את ספר הג'אז הגדול שנכתב בעברית. 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • B. Goren  On 07/20/2011 at 5:37

    ג'אז של טוני מוריסון – ספר משובח ומומלץ. לדעתי זה הספר שכתבה לפני קבלת הנובל.

  • avivamishmari  On 07/20/2011 at 6:17

    תודה על הסקירה! שם נוסף שצף ועלה לי הוא "צל הימים", שנדמה לי שגם כתבת עליו בעבר. אני לא זוכרת מה נכתב שם ספציפית, אבל העלילה כאילו מלווה בצלילי ג'אז לכל אורכה.

  • dimprusue  On 07/20/2011 at 7:09

    מוזר שפיספסת את הרוקי מורקמי, כי אצלו זה מוטיב חוזר בהמון ספרים….
    בילבלת אותי

  • דוד  On 07/20/2011 at 7:26

    נפלא כרגיל
    לעזאזל איתך, אתה מציב רף בלתי אפשרי בידע וביכולת התבטאות!
    תרומתי הצנועה לפוסט
    מן הסתם התכוונת שג'קי קיי כתבה את הרומן הראשון שלה בטרם מלאו לה 37, או שלחילופין היא נולדה ב 71 ולא ב 61 🙂

  • avha  On 07/20/2011 at 20:41

    תודה רבה.
    לא מכירה אף אחד מהרשימה 😦
    ומסמנת את " עוד אירק על קבריכן" ואת "אבל יפה".

  • שאול לוין  On 07/23/2011 at 22:02

    תודה על הסקירה בועז – ובאותה הזדמנות, תודה רבה על המוזיקה המשובחת תמיד שאתה משדר ב-88fm.

    לקרואק כמה קטעי ג'אז פנטסטיים ב"בדרכים" (אני מכיר מקרוב את גרסת המגילה המקורית, שאותה תרגמתי), ובעצם, כתיבת ג'אז כמעט בכל הספרים שלו.
    סופרי מוזיקת תודעה הם באמת זן נדיר ומיוחד.

    שאול לוין

  • הופעות חיות  On 08/03/2011 at 16:34

    אני גם מעוניין לשבח את המוזיקה של
    88 fm

    ואני ממש לא רוצה להתפרץ פה לתגובות שלכם אבל המוזיקה שמביאים ומשדרים ב-88 אף אם מדהימה בעיניי (כל מוזיקה שהיא לא ממוסחרת היא מוזיקה טובה)

    88FM פשוט לא הולכים על הסטייל שיש היום – ללכת רק על מה שנחשב – וזה הסוד, בעצם: ללכת על מה שטוב

    המוזיקה שהם מביאים לאורך כל היום היא מעולה והם עושים זאת כבר שנים ככה והמתכון עובד יופי ממש כמו שעון
    אני חושב שהיא התחנה היחידה שיכולה להתחרות עם התחנות המעולות שיש לארה"ב להציע.

    dragon2005@walla.com

השאר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: